הפלאה/כתובות/טו/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
פירש"י ד"ה אבל ליוחסין וכו'. אסורה לכהן וכו'. הא דלא מפרש אפילו לישראל אם לא נתגייר כמו בלהחיותו דמיירי בלא נתגייר יש לומר דהתם מיירי בקטנות אבל לענין נשואין כיון דמתנהגת ע"כ בדת יהדות אמרינן ביבמות דף מ"ה מי לא טבלה לנדתה. וגם כתבנו לעיל דף י"א דכיון שנשאת ע"כ טבלה כדין תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים וכן אם תינוק הנמצא הוא זכר אין שייך לומר אם צריך להתגייר לפנינו אם רוצה לישא אשה דהא אמרינן שם מי לא טבל לקריו ופשיטא דאין לחוש שמא הוא נכרי ונולד מהול וצריך להטיף ממנו דם ברית דלא חיישינן להא כדאמרינן באסופי בקידושין דף ע"ג מצאו מהול אין בו משום אסופי. אלמא דלא חיישינן להא משום דמיעוטא דמיעוטא הוא וכשנמצא מהול ודאי ישראל הוא. מיהו לפ"ז לא הוי צריך רש"י לפרש למ"ד גיורת פסולה לכהונה ר"ל דלר' שמעון דס"ל גיורת פחותה מבת שלש שנים כשרה לכהונה לא שייך זה ולפמ"ש דיש לומר בלא נתגייר כמו בלהחיותו אלא דאמרינן מי לא טבלה לנדתה א"כ כבר היא גדולה בשעת גירות ואסורה לכהונה אף לר"ש. ואפשר דס"ל לרש"י כמ"ש לעיל דף י"א דמשמע מדדריש ר' שמעון ביבמות דף ס' ע"ב מהחיו לכם וכו' דכל שנתגדלה בין ישראל אפילו לא נתגיירה בקטנות מותרת לכהן. אך מהתוס' בריש פרק בן סורר לא משמע כן כמ"ש שם וק"ל:
תוס' ד"ה מאן דמתני וכו' וקשה לפירושו וכו'. הקשה מהרש"א דילמא ס"ל כפי' התוס' לעיל ע"ש. ולפמ"ש לעיל בביאור דברי התוספות ד"ה כמאן דע"כ מוכח לר"ג דרוב אחד לא מהני בשמא דהא ספק ספיקא עדיף מרובא כמ"ש הרשב"א בתשובה כנ"ל ואפ"ה אוסר באלמנת עיסה. א"כ לא מיבעיא לתירוץ ראשון של תוס' ד"ה כמאן. דמתניתין מיירי בשמא ואפילו לתירוץ השני דמיירי בברי ולכתחלה. מ"מ הך דתינוק דליכא ברי ע"כ לא מהני רוב אחד לר"ג וק"ל:
תוס' ד"ה להחזיר לו אבידה וכו'. המ"ל להחיותו וכו'. משמע דס"ל דבהא שמואל מודה אע"ג דהוי ליה ממונא לפרנסו ושמואל לא אזיל בממון אחר הרוב. מ"מ כיון דאית ביה מצוה וחי אחיך עמך אזלינן שפיר אחר הרוב וכן משמעות הפוסקים. ומ"ש ואפילו לשמואל הוא פשוט ומוכח מהא דקי"ל במצא אבידה במקום שרוב ישראל דחייב להכריז אע"ג דקי"ל כשמואל:
תוס' ד"ה לא צריכה וכו' תימה דה"נ המ"ל וכו'. יש לומר דלמאי דקי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב אפילו ברוב ישראל נמי. אם נגח תורא דידן לתורא דידיה לא מחויב לשלומי א"כ לא שייך למתני מחצה על מחצה כנכרי לענין זה דמאי איריא מחצה על מחצה אף רוב ישראל נמי. ואין להקשות איפכא נמי היכא דנגח תורא דידיה לתורא דידן אפילו ברוב נכרים. לימא אין הולכין אחר הרוב. כבר תירץ בזה הרב המגיד דכאן לא היה לו חזקת ממון מעולם. וטעמא דשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב. הוא משום חזקת ממונא. מיהו אלולי דברי הפוסקים היה נלענ"ד דכאן לא שייך כלל אין הולכין בממון אחר הרוב. כיון דהוי ישראל לכל מילי כדקאמר להחיותו. וכן ההורגו חייב. והוא הדין לענין שחייב במצות ולענין שליחות וקידושין ה"ל ישראל נמי לענין ממונא. וכן להיפך ברוב נכרים. דאל"כ תקשה מהא דאמרה תורה בקנס דמפותה. כסף ישקול כמוהר הבתולות ודילמא לאו אביה הוא. וקי"ל דיתומה ומפותה פטור כדאיתא לקמן דף מ'. מיהא בהא יש לומר כיון דהחיוב ודאי והמחילה ספק ה"ל כאינו יודע אם פרעתי. וקי"ל דאפילו אם ספק הפרעון קודם הלואה אפ"ה חייב משום דאין ספק מוציא מידי ודאי כמ"ש הש"ך בח"מ ריש סימן ע"ה. אף דיש לומר דהכא הוי שניהם טוענים ספק. שגם האב אינו יכול לומר ברי שהיא בתו. מ"מ בהא מודה שמואל דאזלינן בתר רובא כיון דהחוב ודאי. ותו דהא קי"ל בח"מ ריש סימן פ"ב דבחוב בשטר אפילו שניהם אינם יודעין חייב לשלם ויש לומר דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי. מיהו אכתי קשה ממוציא שם רע דנותן לאביה מאה כסף ודילמא לאו אביה הוא וקי"ל לקמן דף מ"ד ע"ב דהמוציא שם רע על היתומה פטור. וכן קשה מדמי וולדות דאמרינן בבבא קמא דף מ"ט דלאו צררי נינהו וע"ש. ועוד תקשה הרבה קושיות דהא אמר רחמנא מכה בהמה ישלמנה ודילמא במקום סייף נקב הוי כדאיתא בש"ס גבי מכה אדם בריש חולין. וכן קשה בנגיחת השור נימא דילמא טריפה הוי. וכן בשומר שנגנב ממנו השור דחייבו תורה לשלומי דילמא טריפה הוי. וראיתי בספר שער המלך שהקשה בפדיון בכור במת לאחר שלשים יום דחייב לשלם דילמא טריפה הוי והניח בצ"ע. ובאמת קשה מכל הני שזכרנו ונלענ"ד בזה כיון דאוקמי התורה על הרוב דלאו טריפה הוי לענין שאר מילי כגון באדם לענין ההורגו דחייב וכן בשור לענין איסור אכילה וכן דאביו הוא לענין מכה אביו וכיוצא בהן. ה"ה לענין ממונא ולא אמר שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא היכא דלא נפקא מיניה אלא לענין ממונא כגון בשור ונמצא נגחן וכן אינך דמייתי הש"ס בריש המוכר פירות. א"כ ה"נ לא שייך הא דשמואל הכא. ולפ"ז קשה נמי על התוס' מ"ש בד"ה להחזיר וכו' ואפילו לשמואל דלפמ"ש לא שייך הא דשמואל לכאן כיון דלכל מילי ישראל הוא. ויש לומר דאכתי דקדקו כיון דהך מילתא הוא רק אגב שאר מילי הוי ליה להש"ס למינקט יותר שאר מילי לכך כתבו דבאבידה מודה שמואל כנלענ"ד. ודוק:
סליקא פרקא קמא. בריך רחמנא מלכא דעלמא. קדיש בשמי מרומא. ומצלינא. האידנא מאלהא רחמנא. רב חנינא. מענינא לענינא. בפרקא תנינא.
פרק האשה שנתארמלה
מתניתין האשה שנתארמלה וכו' אם יש עדים וכו'. לכאורה משמע דוקא ביש עדים. אבל אם הוא עצמו מודה שיצאה בהינומא נאמן במיגו לומר דאלמנה היתה. אע"ג דהוא מיגו במקום מנהג מדינה דאל"ה כיון דעיקר מתניתין לאשמעינן דמה שיצאה בהינומא הוא ראיה ברורה שהיתה בתולה יותר הוה ליה לאשמעינן דאפילו מודה מעצמו אינו נאמן במיגו. והיה קשה מזה על כמה פוסקים שהביא הש"ך בסימן פ"ב בדיני מיגו דלא אמרינן מיגו לבטל מנהג מדינה. אך זה אינו לפמ"ש התוס' ד"ה אם יש עדים וכו' ואפילו למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד ואמר פרעתי נאמן מ"מ אינו נאמן וכו' דמיגו במקום עדים הוא והיינו ע"כ דאינו נאמן לומר במיגו לסתור מנהג מדינה. וז"ל הגהות אשר"י בפרק השוכר את הפועלים והובא בש"ך ח"מ סימן פ"ב בשם רבינו ברוך ור"ח ושערים דרב האי גאון לשנות המנהג אפילו במיגו אינו נאמן ואפילו תפס לא מהני לשנות המנהג אם טוען שעשו מעשה ושינו את המנהג. אבל אם טוען נאנסו ולא עשו את המנהג לזה מהני תפיסה עכ"ל. נראה מבואר כוונתו מהא דקאמר לקמן דף ט"ז ע"ב זימנא דתפסה מאתים ואמרה אנא בתולה הואי והאי דלא עברו קמאי אתנוסי הוא דאתניסו משמע דוקא דאתנוסי יכולה לטעון. אבל בלא אונס אינה נאמנת לומר ששינו המנהג. אע"ג דתפסה בלא עדים כמ"ש התוס' לקמן הרי דמבואר מסוגיא דלקמן דלא מהני מיגו במקום מנהג מדינה:
והנה הר"ן הקשה גם כן קושיות התוספות למ"ד דיכול לטעון אחר מעשה ב"ד פרעתי. ותירץ דבגרושה מיירי כגון שתבעה אותו מיד לאחר גירושין דאינו נאמן לומר פרעתי תוך זמנו. ובאלמנה כשהודה קודם מיתתו שלא פרעה. נראה דלא ניחא ליה כתירוץ התוס' דמיגו במקום עדים לא אמרינן אף דהוא מילתא דפשיטא משום דס"ל דמיגו במקום מנהג מדינה אמרינן. אם כן היה יכול לומר דאלמנה היתה אע"ג דיצאה בהינומא. ואפשר דנפקא ליה מקושיא הנ"ל מדנקט דוקא אם יש עדים כנ"ל. מיהו תירוצו של הר"ן צ"ע דנהי דמיירי לאחר גירושין מיד הא קי"ל בריש בבא מציעא בשטר שנפל דחיישינן לפרעון אפילו תוך זמנו הואיל ואיתרע. א"כ הכא דמיירי באבידה שטר כתובה כדפירש רש"י וכן כתב הר"ן בעצמו הרי איתרע ויכול לטעון פרעתי אפילו תוך זמנו. ואפשר דס"ל כדעת הראב"ד והביאו הש"ך סוף סימן מ"א דאף בנאבד לא חיישינן תוך זמנו לפרעון. אבל כל הפוסקים חולקין עליו דאפילו בכתובה קי"ל כרבנן דר' יוסי בריש בבא מציעא. וצ"ל דמיירי שיש עדים שנאבד ממנה באונס. אך זה דוחק כמו שיבואר לקמן בס"ד ותו דלר' אבהו דאמר לקמן זאת אומרת כותבין שובר ומפרש למתניתין אפילו בלא אבידה בעדים א"כ קשה כיון דאיתרע הא אית ליה מיגו דפרעתי כנ"ל. וצריך ליישב דברי הר"ן בדוחק דר' אבהו ס"ל כמ"ד דאין יכול לטעון אחר מעשה ב"ד אפילו היכא דאיתרע (אך בתוס' לקמן ד"ה וליחוש לא משמע כן) וע"כ צ"ל כתירוץ התוס' למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד נאמן דמיגו במקום מנהג מדינה לא אמרינן. א"כ קשה טובא קושיא הנ"ל דאמאי נקט במתניתין דוקא אם יש עדים. ודוק:
אך העיקר נלענ"ד לחלק לפמ"ש הפוסקים במיגו במקום נאמנות לחלק דאף דלא מהני מיגו במקום נאמנות מ"מ מיגו בעיקר נאמנות מהני עיין בח"מ ריש סימן פ"ב ובסמ"ע סימן פ' ס"ט א"כ נראה דבמקום מנהג מדינה נהי דלא מהני בו מיגו דפרעתי כמ"ש התוס' מ"מ אם אין עדים שיצאה בהינומא אלא מפיו הרי יש לו מיגו בעיקר הדבר שפיר מהני מיגו וגדולה מזה כתבנו לקמן דף י"ט דאפילו במיגו במקום עדים אם יש לו מיגו בעיקר עדים מהני עמ"ש שם. ובריש פרק נערה שנתפתתה. ודוק:
ואין להקשות דאכתי אמאי נקטה מתניתין אם יש עדים דמשמע דבעינן שני עדים הא אפילו בעד אחד סגי אם הוא מודה שיצאה בהינומא דתו ליכא מיגו דהיה צריך שבועה וכדקי"ל בנסכא דר' אבא. זה אינו דיש לומר דכתובה הוי ליה שעבוד קרקעות דאין נשבעין עליהם. ואפילו להרמב"ם שכתב דאיכא בכתובה שבועה דאורייתא עיין לעיל דף י"ב ע"ב. מ"מ זה אינו דדוקא בנסכא דר' אבא דאי הוי מכחיש לעד הוי בעי שבועה דאורייתא. משא"כ הכא דלהרמב"ם הוי ליה מודה במקצת ובעי גם עתה שבועה דאורייתא עיין באה"ע סימן צ"ו ושפיר הוי ליה מיגו. ודוק:
תוס' ד"ה ומודה וכו' מדלא נקיט וכו'. יש לומר דס"ל לרש"י דגם סיפא אם יש עדים מיירי בלא תבעו וע"י הודאתו באו עדים ואפילו אם הוא עצמו הודיע שיש עדים אפ"ה לא אמרינן מיגו דאי בעי שתיק כה"ג כיון דעכ"פ איכא עדים לפנינו ובלא תבעו עצמו מחלק. ותו דבל"ז עיקר דמתניתין קמ"ל דאין מחזיקין בנכסי קטן כדאמר בש"ס (ואפילו לפמ"ש לעיל דמיגו בעיקר עדים מהני היינו כשאין העדים לפנינו אלא שהוא אומר שיש עדים). ומ"ש ובגמרא נמי פריך וכו' נראה דס"ל לרש"י דאפילו אי הוי נקיט שדה זו שלך נמי הוי משמע בלא תבעו. דאי בתבעו לא הוי ליה למימר אלא לקחתיהו ממך. אלא משמע שהוא מודיע לו שדה זו שלך היתה ויכול להיות שאומר ששדה זו זיכה לו אחר שלא בפניו או מירושת אביו שלא ידע בו. אך החילוק הוא דכשאומר ולקחתיהו ממנו משמע שאין הבן מכחישו בטענת לקוח והוי ליה ברי ושמא. משא"כ כשאומר לקחתיהו ממך א"כ מסתמא הוא טוען ברי שלא מכרה לו אף שאינו יודע אם שדה זו שלו אם לא על פיו מ"מ זה יודע בודאי שלא מכרה לו והיינו דמקשי בגמרא וליתני שדה זו שלך היתה ולקחתיהו ממך דהוי רבותא טפי דהוי ליה ברי וברי כמ"ש התוס' לקמן. ואין לדקדק מלשון הש"ס דהוי ליה למימר וליתני שדה זו של אביך ולקחתיהו ממך דכיון דלדבריו לקחה ממנו אחר שירשו היינו שדה זו שלך. ודוק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |