חתם סופר/כתובות/טו/ב

חתם סופר כתובות טו ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמר רב ל"ש אלא להחיותו. שיטת הרא"ה דאכולה מתני' קאי דהיינו גם על מחצה. והנה לרב מיירי כולה מתני' להחיותו ולשמואל למסקנא לנזיקי' והרמב"ם מייתי תרווייהו להחיותו ולנזיקי'. והנה להחיותו צריך להבין כיון דאפי' במע"מ מצווין להחיותו לשיטה הנ"ל מכ"ש ברוב ישראל. וי"ל דחילוק יש בין להחיותו דמע"מ להחיותו דרוב ישראל דלהרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא נמצא במע"מ מותר הוא לעבור על כל התורה דמן התורה ספיקא לקולא ולא מיקרי הכא איקבע איסורא דהרי נמצא ברחוב העיר והוא פריש מן הקביעות. ונהי מדרבנן מיחייב בכל המצות. וממילא מחויב להחיותו מן התורה דלא גרע מגר תושב אוכל נבלות שמצווי' להחיותו. מ"מ ישראל גמור קודם לו ואי ליכא כדי שניהם מניחים את הספק הזה ומחיים את הישראל גמור מה שאין כן ברוב ישראל ה"ל התינוק ישראל גמור ממש ומצווים להחיותו כמו ישראל ואי איכא גר תושב אחר הוא קודם. והואיל ואינם שווים כדינם לכן חלקום לשתי בבות מחצה על מחצה ורוב ישראל ושתיהם להחיותו:

והנה רבים מקשים לרמב"ם דספיקא דאורייתא לקולא היכי משכחת אשם תלוי ותי' הראשוני' היכי דאיקבע איסורא שאני. והנה זה הוא דעת רב בכריתות דבעי חתיכה א' משתי חתיכות ולכן אמר רב שפיר להחיותו. אמנם שמואל איכא חד לישנא ביבמות ר"פ חרש דס"ל מביאי' אשם תלוי על חתיכה אחת לחוד ס' חלב ס' שומן ולדידי' ספיקא דאוריי' לחומרא אפי' לא איקבע איסורא. וא"כ תינוק הנמצא במע"מ נמי ישראל גמור הוא מן התורה ואין חילוק בלהחיותו בינו ובין רוב ישראל וא"כ ק' השתא במע"מ מצווי' להחיותו כ"ש ברוב ישראל ותרתי למה לי. משום הכי הוצרך לומר לניזקין:

והתוס' הקשו דה"נ הומ"ל ברוב ישראל ונגח תורא דידן לתורא דידי'. ותי' ה"ה דאין הולכי' בממון אחר הרוב ואינו יכול להוציא מישראל גמור על הרוב. אבל ברוב עכו"ם אין לעכו"ם חזקה. ולע"ד פירושו כיון דפלגא ניזקא חידוש הוא שחדשה תורה ומיחס הוא דחס רחמנא. אפי' למ"ד פלגא ניזקא קנסא מ"מ אי לא ניתנה תורה לישראל פשוט שהי' מתחייב לשלם דמי כולי ניזקא. והשתא אמרי' לי' אתה מחייב לי' כולי ניזקא בלי ספק. אייתי לי' ראי' דחס רחמנא עלך ופטור:

ובדברי ה"ה ניחא נמי קו' תוס' דהו"מ למימר מע"מ עכו"ם ובנגח תורא דידן לתורא דידי' דלענין זה אפי' רוב ישראל נמי ומטעם ה"ה הנ"ל דאין הולכי' בממון אחר הרוב וא"ש. הנה כל זה לשמואל אבל לרב דס"ל הולכי' בממון אחר הרוב הדרא קו' לדוכתי' ומשו"ה לא הוה רב מצי למימר לניזקי' ושמואל לא הוי מצי למימר להחיותו. אמנם הרמב"ם פסק כתרווי' דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא כרב ואין הולכי' בממון אחר הרוב כשמואל ע"כ מוקי מתני' בין להחיותו ובין לניזקי' וק"ל:

וע"ש ביומא לשיטת רש"י לא אמר שמואל דאין הולכי' בפ"נ אחר הרוב אלא באתחזק ישראל ומקשים א"כ מה הוצרך לומר למסקנא לפ"נ אינו כן אדרבא ארוב עכו"ם עכו"ם קאי ואפקוח נפש כיון דלא אתחזק ישראל הולכי' אחר הרוב. ונ"ל הא דבעי' אתחזק ישראל היינו טעמא משום דפ"נ לא הותרה בשבת אלא דחוי' השבת אצל פ"נ כמ"ש רמב"ם פ"ב משבת הנה כי כן הואיל ושבת אתחזק בודאי וישראל לא אתחזק ובכל התורה ספק דלא איקבע לקולא ודאיקבע לחומרא א"כ מה"ת דספק פ"נ דלא אתחזק ידחה לשבת דאתחזק ע"כ בעי' אתחזק ישראל. וכל זה אי ס"ל בכל התורה בעי' איקבע איסורא. משו"ה בהס"ד קאמר להשוות שמואל עם ר' יוחנן עכ"פ להך לישנא דפ' חרש דס"ל לשמואל בעי' ב' חתיכות. וכדמקשה דשמואל אדשמואל דאמר לפ"נ הו"מ לשנויי כנ"ל. אך א"כ תיקשי להך לישנא דלשמואל לא בעי' איקבע איסורא. משו"ה משני לפ"נ אינו כן:

לפ"נ אינו כן עיי' ספ"ק דערכין שם מסיק הש"ס דלשמואל אזלי' בתר הרוב אע"ג דלא אתחזק בחיים והנה כי היכי דבספק עכו"ם וספק ישראל ורוב עכו"ם בעי' אתחזק ישראל. וה"נ בספק חי וספק מת ורובם למיתה דרוב פעמים ולד מיית ברישא הו"ל למימר דבעי' חזקת חי. ואמאי אזיל שמואל התם לקולא. וי"ל דרש"י מיירי הכא בפרשו מקצתייהו נמצא אתחזק עכו"ם בודאי משו"ה בעי' אתחזק נמי ישראל וה"ה דהו"מ למימר בפרוש רק חד ולא בעי' אתחזק ישראל אלא עדיפא מיני' משני אפי' פרשו מקצתייהו דאתחזק עכו"ם מ"מ כיון דאתחזק נמי ישראל אזלינן לקולא. והתם בערכין דלא אנחיל לא זה ולא זה אזלי' לקולא. ומיושב נמי דלא הו"מ הש"ס למימר שמואל ארוב עכו"ם קאי. ולפ"נ מחשבי' כעכו"ם כיון דלא אתחזק ישראל והא"ש כיון דלא אתחזק נמי עכו"ם לא בעי' אתחזק ישראל:

א"נ י"ל דמקשים הא אמרי' במתני' דיומא ספק חי ספק מת ס' שם ס' אינו שם ספק עכו"ם ספק ישראל מחללי' והשתא בס"ס מחללי' ברוב מיבעי' להסוברים דרוב עדיף מס"ס ונלע"ד דשמואל ור' יוחנן אהך מתניתין קאי דאיכא כמה ס' וגם רוב עכו"ם בהא מסיק דבעי' אתחזק ישראל. אבל בעלמא היכא דליכא ס"ס לא אזלי' בתר רוב אפי' בלא אתחזק וא"ש סוגי' דערכין וא"ש נמי דברי תוס' נדה מ"ד ריש ע"ב ועיי' בס' מגיני ארץ דפוס פראג שנדפס בתחלת הספר השמטה מתוס' שבת ומיושב נמי דקדוק לשון הש"ס לפ"נ אינו כן ולא אמר לפקוח הגל אינו כן משום דסתם פקוח הגל הו"ל ס"ס ובעי' אתחזק ישראל ולא הומ"ל אינו כן ואין לומר לימא לפקוח הגל כן פשיטא דאין מפקחין הכא כיון שמאכילו נבלות נמצא לא שמר שבתות הרבה ומה"ת לחלל שבת הא עיקר טעמא ושמרו ב"י את השבת לעשות את השבת וזה לא יעשה את השבת ע"כ מוקי לי' בפ"נ בלא גל אלא כשהוא חולה מסוכן ומוטל לפנינו ואין ספק בו אלא ספק עכו"ם וספק ישראל וקמ"ל דאין הולכי' אחר הרוב אי ליכא ס"ס עמו אע"ג דלא אתחזק ולא ישמור שבתות הרבה. והיינו דציינו שם תוס' ביומא ומייתו טעם וחי בהם. לומר אע"ג דלא שייך לעשות את השבת מ"מ שייך משום וחי בהם וק"ל:

שבח לאל אחרון וראשון. אשר עזרני בפרק ראשון הוא יהי' עזרי ומגיני. בחידושי פרק שני:

האשה שנתארמלה או שנתגרשה. הוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך וכו'. פתח בתרתי אלמנה וגרושה ומסיים בחדא מיני'. וה"ה לאידך. ויש לעיין קצת אם היורשים אומרים גרושה נשאך אבינו והיא אומרת בתולה הייתי. מי נימא הואיל ולא מהימן לפוסלה מכהונה לא מהימן נמי להפסידה. או דלמא מיגו דבעי אמר אלמנה נשאך אבינו מהימן לממון וממילא פסולה אפילו לכהונה פלגינן דיבורא ומהימן להחזיק בממונא ולא לפוסלה. וכן נראה לי. וכן יש לומר בנתאלמנה והיורשים אומרים אלמנה נשאך אבינו. מי מהימן לשווי' קטלנית לאוסרה אכולי עלמא. וכן בגרושה ואומר גרושה נשאתיך לדעת רש"י ספ"ב דיבמות דנתגרשה ב' פעמים אסורה לעלמא עיין בכל זה וק"ל:

ואם יש עדים שיצאה בהינומא פי' דלא צריכא עדים שידעו שהיתה בתולה ממש. אלא שעשו לה כמנהג הבתולים שוב לא מהימן לטעון נגד המנהג. ונראה דהכא כולי עלמא מודי דלא מהימן במגו דפרעתי נגד המנהג לומר שעשו מה שלא הי' להם לעשות להוציאה בהינומא והיתה אלמנה זה לא אמרי'. ולא פליגי הפוסקים אלא בשלא עשו מה שהי' להם לעשות והי' בשב ואל תעשה עיין לקמן גבי איתנוסי איתנסי. עיין ש"ך סי' רפ"ב. ומיהו בחילוק קליות יש לעיין קצת לפמ"ש תוס' לקמן גבי אלמנה לית לה כסני עיין וק"ל:

עדים שיצאה בהינומא עיין רשב"ם ר"פ המוכר פירות גבי הנישאות בתולות יש להן קול מפרש דהעדים ה"ל למידע אי היתה בתולה שהיו באותו מעמד וכיון דלא ידעו אלא שיצאה בהינומא ולא ידעו בברור שהיתה בתולה איתרע לה ע"ש וא"כ א"ש דנקט ואם יש עדים ולא נקט אם מודה הבעל שיצאה בהינומא שוב לא מהימן לומר אלמנה נשאתיך וכן הקשה מ"ו בהפלאה. ולהנ"ל א"ש דקמ"ל דאע"ג דהעדי' אינם יודעים שהיא בתולה ואיכא ריעותא מ"מ נוטלת מאתים. אבל במה דשאר אינשי לא ידעי אין כאן ריעותא וק"ל:

ומודה ר' יהושע באומר שדה זו של אביך וכו' כ' תוס' דמיירי בהלה תובעו כדמוכח מדאמרי' לקמן ולימא ומודה רבי יהושע בשדה זו שלך. ויש לעיין הוא גופי' מנ"ל לש"ס להקשות. דלמא באמת אין טעמו של ר' יהושע משום מגו. אלא משום ברי ושמא וכסברת ה"נ מסתברא עפ"י פירוש תוס' וכמ"ש מהרש"א דלסברת ה"נ מסתברא לק"מ מ"ט נקט אם יש עדים ע"ש. ומה שדחה הש"ס מי סברת אהאי פירקא קאי אפ"ק קאי ואמגו קאי. אינו אלא דיחוי בעלמא. אבל פשיטא דאפשר לומר כהכי נמי מסתברא דמודה ר' יהושע אברי ושמא קאי ובשאין הלה תובעו וא"כ מאי פריך לקמן לימא שדה שלך היתה. ונ"ל דבלא"ה נמי ליכא למימר דלא קאי אמגו. דהמשניות דלהלן כולם נגררי' אחר מודה ר' יהושע. וקחשיב מודה בשדה זו של אביך. ובהעדי' שאמרו כ"י הוא זה. ובאומרת א"א הייתי וגרושה אני. ובאומרת נשביתי וטהורה אני. וכולם במגו וה"נ דכוותה. וכשאמר ה"נ מסתברא הומ"ל ולטעמיך. וכדאיתא לקמן כ"ג סוף ע"ב להדי':

ודע והבן דפליגי בארבעה. תרתי דממונא ותרתי דאיסורא. דהיינו משארסתני נאנסתי ודמוכת עץ בממונא. ותרתי דאיסורא חדא דאורייתא ראוה מדברת להכשיר לענין כהונה וחדא דרבנן להכשיר בבתה ראוה מעוברת דקאי אאיסור הולד אפי' לקהל ומחמיר ר' יהושע בספק ממזר שהוא רק דרבנן. והדר תני בהאי פרקי' ארבע מודי' ר' יהושע תרתי דממונא שדה של אביך והעדים שאמרו כ"י הוא זה. ותרתי דאיסורא חדא דאורייתא אשת איש הייתי וחדא דרבנן נשביתי דשבוי' דרבנן ועיין. לקמן כ"ג סוף ע"ב עביד הש"ס צריכותא עיין וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף