אילת השחר/יבמות/כה/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהדורא בתרא
קרן אורה
רש"ש
אילת השחר

שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png יבמות TriangleArrow-Left.png כה TriangleArrow-Left.png א

דף כ"ה ע"א

בקלא דלא פסיק וכו'. הנה אפי' אם הדבר אמת הרי אסור לספר לחבירו, ונמצא דמה שעובר הקול זה ע"י איסור לשה"ר שמספרין זה לזה, ומ"מ זה קובע לענין דינא.

המביא גט ממדינת הים וכו' לא ישא את אשתו. יל"ע אם רק לגבי עצמו חיישינן שמשקר, או דאחרי שנשאה והוציאה אסורה לכל דחיישינן שעדותו היתה שקר כדי לישא אותה.

ובאמת יל"ע דגם כשאינו נושאה, מ"מ כשרצה לכונסה תהא אסורה לכל, דנימא דמשום שרצה לכונסה לכן העיד שמת בעלה.

הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו. הרמב"ם בפיה"מ כתב דאינו נאמן גזירה שכל מי שיחשק א"א יהרוג בעלה וישאנה, ובקרן אורה תמה למה הוצרך לטעם זה הרי חשש הוא שמשקר כי רוצה לישאנה. ויש להוסיף דאם רוצה להורגו כדי לישאנה הרי אינו צריך לעשות באופן שיהא צריך לנאמנותו שהרי יכול להרגו באופן שכולם יראוהו מת ולא יהיו צריכין לעדותו דהכל יראו שמת, וא"כ לא נרויח כלום ע"י מה שלא יהי' נאמן להעיד כדי למנוע את החשש הזה.

מת לא ישא את אשתו. יל"ע מ"ש דאשה עצמה נאמנת אע"פ שגם היא נוגעת בדבר שרוצה להינשא, וצ"ל דעל האשה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה שתצא גם מבעלה לא חיישינן שתשקר, אבל כשהוא מעיד שמת בעלה, גם אם נשאה אינו מפסיד כ"כ אם אח"כ תצא ממנו.

אבל מארץ ישראל דלאו עליה קסמכינן. הק' הרשב"א דבא"י נמי מירתת, וה"נ במעיד על מיתה, ויש ליישב דבגט שיודע שהבעל חי, חושש שבודאי יבוא ויכחיש, אבל כשמעיד על מיתה זה רק ספק אם הוא חי, וגם אם הוא חי אין ראי' שיבוא.

והא מת דלאו עליה קסמכינן דאמר מר אשה דייקא ומינסבא. כבר תמהו דהא מ"מ בלי עדותו לא היו מתירין אותה, והנה ברש"י במשנה מבואר דהא דלא ישא את אשתו במת הרגתיו והרגנוהו משום לזות שפתים, משמע דאין לנו חשד אליבא דאמת, ולכאורה למה לא נחשוד באמת, ויש לומר בשתי פנים, או דגם נוגע כשר בזה כמו דהכשירו בכל הפסולין, וגם אשה מעידה על עצמה, ואין לך נוגע גדול מזה ולכך רק לזות שפתים איכא, או משום דבשעה שהעיד אין אנו יודעים מנגיעתו בדבר אין חוששין, דא"כ כל עד שבא לומר מת בעלה נחשוד אותו שמא עיניו נתן בה, וע"כ דזה אין לחשוש, א"כ גם כשאח"כ בא לישאנה מעיקר הדין אין לומר דנפסל עדותו למפרע מדין נוגע, ומדחזינן דהמביא גט בא"י מותר לישאנה, הרי דאין גם לזות שפתים היכא דמה שמתירים אינו רק מחמתו, וא"כ גם במעיד שמת הא כיון שאין כל ההיתר מחמתו יהא מותר לישאנה.

והנה תירוץ הגמ' צ"ב דמה נפק"מ אם כאן מסייע הכתב ולא איהו לבד נאמן, ושם מחמת חזקה דאשה דייקא ומינסבא, הא בתרוייהו לא דיבורו לחוד הוא הנותן נאמנות להשיאה, ואם היינו יכולים לומר דבכתב אין צריך כלל לנאמנותו והכתב בעצמו מוכיח ומתירה לינשא, ודיבורו שהוא אומר שנשלח מבעלה לגרשה בזה אינו מוסיף כלום, הוי א"ש, אבל הא שיטת הרמב"ם הובא ברשב"א גיטין (דף ה' ע"ב) דאפי' אם נתקיים הגט בחותמיו אם השליח פסול בעבירה דאורייתא הגט בטל, והרשב"א רק חלק עליו בזה שאם נתקיים בחותמיו למה אינו גט, אבל הא מיהת מודה דבאינו מקויים אינו גט, ואפי' מה שהביא בשם הראב"ד דהשיג עליו למה אינו גט דאולי למחר יתקיים בחותמיו, הא מיהת דכו"ע מודו דבלי שיתקיים הגט בחותמיו הוי חשש גמור מן התורה, הרי דמי שאינו כשר להעיד לא מהני כלל כשהגט אינו מקויים, א"כ כח הכתב הא לא מהני כלום בלי נאמנותו של השליח אפי' בארץ ישראל, וא"כ שוב צריך ביאור מאי נפק"מ אם הכתב מוכיח או לא.

וצ"ל דתירוץ הגמי דהכתב מוכיח הוא, דאפי' שצריך עדיין לנאמנותו, מ"מ עיקר ההיתר הוא מכח הכתב, משא"כ בעד המעיד שמת בעלה דעיקר ההיתר מכח העד.

והנה בריטב"א מבואר דבמביא גט ממדינת הים חיישינן דמשקר ואי"ז רק לזות שפתים, ולדבריו מה דאמרי' דבארץ ישראל לאו עליה סמכינן, היינו היכא דנאמנותו מחמת דמירתת דילמא יוכחש מהבעל, ולהכי פריך דבמת הוא מירתת טפי דלמא יוכחש שיבא הבעל חי בפנינו, ולפי"ז כתב הריטב"א דמה דאמרינן משום דאשה דייקא ומינסבא אין זה עיקר הטעם ע"ש. ובאמת הרשב"א נתקשה למ"ל טעמא דאשה דייקא ומינסבא, בלא"ה נמי נהימני' משום דמירתת דילמא אתי בעל, ומ"מ צ"ע דהא גם במירתת ע"כ צריך לנאמנותו, דהא גזלן דאורייתא פסול, וכן עכו"ם פסול לכו"ע בלי שמסיח לפי תומו, הרי דגם מחמת מירתת לבד לא סגי בלי שיש לו קצת נאמנות.

רש"י ד"ה המביא גט. לפי שאין בקיאין לשמה. ק"ק למה נקט רש"י טעמא דרבה שאינו עיקר הטעם, וכבר העיר בזה בהגהת מראה כהן.

רש"י ד"ה מת. שמא עיניו נתן בה והעיד שקר. בשו"ת רע"א (סי' קכ"ד) הביא מחלוקת ראשונים אם בעדות אשה תלוי רק בחשש שקר, או שיש גם דיני עדות ע"ש באורך. ולהנך שיטות דבעינן דין עדות, א"כ גם לו יצוייר שהעיד אמת, מ"מ כיון שהוא חשוד לשקר אין עדותו עדות, ולא הי' צריך רש"י להוסיף דחיישינן שהעיד שקר.

רש"י ד"ה ר' יהודה. והתורה אמרה אל תשת רשע עד. צ"ב למה הביא רש"י פסוק זה, דאמנם פסול של רשע אינו משום חשש משקר רק שהתורה פסלתו לעדות, אבל לא מיירי מדיני פסולי עדות דהכל כשרים לעדות אשה רק שאנו חוששין שמשקר.

ועי' קצוה"ח (סי' נ"א) דילפינן מלהיות עד חמס כל דפסולו משום דחשוד לשקר, אבל אל תשת ידך עם רשע זה קאי על אלה שפסולן מגזה"כ, ופסולי עדות אלה כשרים לעדות מיתה.

רש"י ד"ה דאמר מר. דהיא גופא דייקא עד שיודעת שמת ודאי ואח"כ נישאת. יל"ע דהתינח כשממתנת לאחר שהתירוה לינשא, אבל בנישאת מיד משבא העד והתירוה לינשא, דבודאי לא שייך להספיק לברר למה תהא מותרת. ואין לומר דלא תינשא אלא אם כבר ביררה קודם לפני שהעיד העד, דא"כ למה לא באה לומר לפנינו קודם את הבירורים הטובים שאפשר לסמוך עליהם שבודאי מת.

תוד"ה הוא. וי"ל דלא משום שונא פסול נרבע. וכ"כ אח"כ לגבי הרוג, צ"ב למה באמת אינו שונא שלו.

תוד"ה הוא ואחר [הנמשך לע"ב]. אלא אומר רבינו יצחק דמיפסל משעה שנעשה טריפה דטריפה פסול להעיד. והנה לכאורה הוא מיפסל רק אחרי שנעשה טריפה, והא על עצם עשייתו לטריפה חייב הרוצח מיתה ואז עדיין אינו טריפה, ובערוך לנר רצה לומר דהתוס' ע"כ ס"ל דכשהפסול והחיוב באין כאחד פוסל העדות, דאל"כ גם נרבע לרצונו לא יפסול כיון דעדיין אינו רשע עד שנגמר, אלא ע"כ דנעשה רשע בשעת המעשה, וה"ה גבי טריפה.

ובאמת יש חילוק גדול בדבר, דודאי עיקר רשעתו בשעת עשיית העבירה ואין לך רשע גדול מזה, אבל לגבי טריפה דפסולו משום דהוי אינו יכול להזימה ואז עדיין לא הי' טריפה. ובקצוה"ח (סי' נ"ב) השיג על התוס' בב"ק (דף ל') וב"מ (דף ע"ב) דמבואר דבשעה שעושין העבירה הם כבר פסולים. אבל כדברי התוס' משמע מכל הראשונים, והיינו דעיקר רשע הוא אז, אבל לגבי טריפה צ"ע. ואפשר דהנה כל פסול דטריפה הוא דהוי עדות שאין אתה יכול להזימה דלא נוכל לקיים חיוב מיתה על המזימין משום דגברא קטילא בעו למיקטל, נמצא דפסולו משום דלא יצוייר שתתקבל עדותו בב"ד, א"כ הא כאן ג"כ לא יצוייר שיקבלו עדותו לכן הוי כבר פסול בשעת ראי' [שו"ר שכ"כ בחידושי הגר"ש הכהן סי' כ"ד]. ונפק"מ דאפילו לפי"מ דמשני במקיימי דבר הכתוב מדבר ולא קשה שהנהרג יציל, מ"מ אם בשעה שעושין אותו לטריפה ראה שאחד רצח דאז עדיין הוא כשר כיון דאינו טריפה עדיין, ואילו לדברי הערוך לנר הוא כבר פסול.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א