אילת השחר/יבמות/כד/ב
תוד"ה למאי הלכתא לגריעותא. אור"י דהוי מצי למימר לחשיבותא שאין ירושתו חוזרת ביובל. הק' הקרן אורה והערוך לנר דאי להכי אתא למה צריך לומר דנקרא בכור הרי ירושת פשוט ג"כ אינה חוזרת ביובל, ואדרבה לגבי בכור פליגי תנאי בבכורות אם חלקו חוזר ביובל.
ויש לומר דבלא זה שנקרא בכור אע"ג דילפינן מגזירה שוה מדכתיב על שם נחלתם, מ"מ אין ראי' שזה כדין ירושה, דשייך לפרש דריבתה תורה רק שמקבל נכסי המת, אבל יהא דינו כמתנה, רק מזה שקראתו תורה בכור חזינן שזה מדין ירושה כמו שבכור הוא יורש, וממילא נלמד מזה דהוי כירושה שאינה חוזרת ביובל.
אחד איש שנתגייר לשום אשה וכו'. יש לעיין מה החסרון בכל אלו, אם משום שאינו רוצה לקבל על עצמו כלל להיות יהודי, או דלא אכפת לו להיות יהודי, אלא שאינו רוצה חיוב מצות, ולכאורה הרי לא איכפת לו להיות יהודי בלי חיוב מצות, וע"כ דאינו רוצה להתחייב במצות, ונמצא לפי"ז דגם כשמסכים להיות יהודי רק בלי לקיים מצות, נחשב כאינו רוצה להיות יהודי, ולפי"ז מה דמשמע שקבלת מצות בשעת גירות זה דבר נוסף על רצונו להתגייר, ולא מעצם הרצון להתגייר, אע"פ שלפמשנ"ת הרצון להתגייר ע"כ כולל גם שרוצה להתחייב במצות, צ"ל שזה עוד ענין, דמה שרוצה להתגייר היינו שרוצה להיות חייב במצות, אבל אינו דוקא משום שמקבל על עצמו שיקיים אותם, ובקבלת מצות נוסף שמקבל על עצמו לקיימם, ועי' באחיעזר (ח"ג סי' כ"ו אות ד' ה').
שם. אחד איש שנתגייר לשום אשה וכו' אינן גרים דברי ר' נחמיה. באחיעזר (ח"ג סי' כ"ו) הסתפק לר' נחמיה דלא מהני גירות לשום אישות, אם זה רק היכא דיש אומדנא שעושה משום אישות אפי' שאומר שעושה לשום גירות לא מהני כיון דיש אומדנא דמוכח לא הוי דברים שבלב, ולפי"ז היכא דיש ספק אז הוי ככל ספק אומדנא דלא הוי כלל אומדנא, והוי גר אפי' שיכוין דבלבו אינו רוצה, או דכל ענין קבלת גירות ומצות תלוי בלב, ולכן אם באמת אינו רוצה בלבו לא מהני הגירות גם כשאין אומדנא דמוכח שאינו רוצה, דמ"מ בלבו אינו רוצה להתגייר.
ורוצה להוכיח ממש"כ בשו"ע ובראשונים דאפי' נודע שבשביל איזה דבר הוא מתגייר חוששין עד שתתברר דעתו, ולכאו' כיון דפסקינן דכולן גרים דלא כר' נחמי', א"כ כיון דאין אומדנא דמוכח שכונתו לשם דבר אחר מה יש לחוש הא אגב אונסייהו גמר ומקני [והביא שכ"כ הריטב"א בשם הרמב"ן, ובריטב"א שלנו לא הובא זה בשם הרמב"ן]. וכן הקשה להרמב"ן והרשב"א דכתבו דהלזות שפתים הוא שלא כוונו לש"ש, ומה לזות שפתים יש כאן, הא הגירות הוי גירות וזה רק ענין לב"ד דאין לקבל, א"כ איזה לזות שפתים יש כאן במה שכונסה, וע"כ דאם באמת אינו רוצה אז אינו גר דעיקרו תלוי במה שרוצה בלב.
אמנם יל"ע בזה דהא מצינו דברים שעיקרן תלויין לפי דיבורו של העושה, וצריך אומדנא דמוכח נגד זה כשרוצים להפקיע ממה שאמר, ויש דברים שתלויין רק עפ"י מחשבת הלב. והחילוק מה דצריך אומדנא דמוכח ומה לא, הוא כך, דדבר שעיקרו בלב כגון ביטול חמץ שייך לומר דתלוי רק במה שרוצה בלב, מפני שזה בינו לבין עצמו, אבל קידושין ומקח וממכר וכל אינך שהוא עושה עם אדם אחר, והרי א"א לדעת מחשבת לבו, וע"כ דתלתה תורה הדבר בדיבור וכפי מה שאומר כך חל הדבר אפי' אם בלבו חושב להיפך, ורק כשיש אומדנא דמוכח זה מוציא ממה שאומר. וא"כ גירות דצריך שיעשה את זה בב"ד, ע"כ צריך להיות תלוי כפי מה שמובן לאנשים, ודברים שבלב לא צריך להועיל, ולמה זה יהי' תלוי במה שבלבו ממש, כיון דהלב לבד הרי אינו יכול לעשות חלות הגירות.
ולפי מה שנקט האחיעזר בסוף דבריו דבגירות כל הענין תלוי בלב מה שרוצה לקבל הגירות והמצות וכשאינו רוצה לא אמרינן דהוי דברים שבלב [וזה כמו בביטול חמץ דכל כולו תלוי בלב], יל"ע דא"כ כל גר אחרי הרבה שנים יוכל לבוא ולומר לא התכוונתי לקבל באמת גירות, ויהי' אסור בישראל ובכל הדברים נחמיר עליו כגוי, כיון דאיכא ספיקא דאורייתא, וגם יש לו חזקת גוי כמש"כ הרשב"א, אלא יש לומר דהיכא שלא הי' לנו ספק עליו מתחילה, לא יהי' נאמן אח"כ נגד מה שהוחזק אצלנו. אך לכאורה זה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא בגיטין (נ"ד ע"ב) אם אחרי שכבר הוחזק, נאמן להכחיש את מה שהוחזק, וצע"ק.
אין מקבלין גרים לימות המשיח. ופרש"י בעבודה זרה (ג' ב') משום שאינן מתגיירין אלא משום גדולתן של ישראל, וקשה ממ"נ אם מלאה הארץ דעה הרי זה לש"ש, ואם נ"מ לשיעבוד מלכויות לבד, הרי גם לעכו"ם יהי' טוב, וזה כמו בת פרעה שלא הי' חסר לה כלום, והוו גרים גמורים.
רש"י ד"ה עליך יפול. יפול ינוח וכו' יפול מצדך אלף. מרש"י מבואר דיפול מצדך אלף היינו שינוחו בצדו, וכן פי' בתהלים (צ"א). ושאר מפרשים פי' כפשוטו דיפלו לפניו האויבים.
תוד"ה הלכה. דהתם היו עובדים אלהיהם. הנה בשעה שקיבלו הגירות לא מסתבר דאז ממש עבדו, וע"כ דראינו אח"כ שעובדים ע"ז, א"כ אם דברים שבלב כה"ג לא הוי דברים והם אומרים שנתגיירו, הא הם גרים, ומה יועיל מה שאח"כ עובדים ע"ז, וע"כ צ"ל דזה מגלה למפרע, ומזה יש להביא ראי' דהיכא דאומדנא דמוכח מבטל דיבור פיו, אי"ז רק אם בשעת מעשה יש אומדנא דמוכח, אלא גם אם אח"כ יש אומדנא דמוכח מה היתה כונתו אז, הרי זה מגלה למפרע, אמנם אם נאמר דכאן בגירות העיקר תלוי במחשבת הלב, וכמו שכ' באחיעזר (ח"ג סי' כ"ו), א"כ י"ל דרק בזה כיון דכעת איתגלי מילתא שלא הי' רוצה בלבו לא הוי גר, אבל היכא דבעי שיגלה כדי לעשות אומדנא דמוכח, אין ראי' שזה יפעול להיות כאומדנא למפרע. ועי' מש"כ באילת השחר גיטין (דף ע"ד ע"ב ד"ה שם ברשב"א).
תוד"ה אי הכי. אא"ב דאינה גיורת גמורה ניחא דלכתחילה לא יכנוס דספק גיורת היא דשמא נתגיירה לשם איש ודיעבד אין להוציא דאין להחמיר משום חששא זו. יש לעיין אם הביאור דזה רחוק לחשוש לזה, אבל אם הי' ספק השקול אז הוי ספק דאורייתא ולחומרא, או דאע"ג דהוי ספק מ"מ כיון דהוי ספק אומדנא אז לא הוי אומדנא כלל והוי דברים שבלב.
אלא דא"כ למה לא יהא מותר לכתחילה כיון דספק אומדנא לא מהני כלל, וזה תלוי במה שהבאנו דברי האחיעזר (ח"ג סי' כ"ו) להסתפק אם כאן דברים שבלב הוו דברים לגבי זה, דאם באמת בלבו אינו רוצה להתגייר לא הוי כלל גר.
עוד יש לעיין דהנה הרשב"א כתב דיש להחזיקה בחזקת גוי', א"כ למה להתוס' בספק לא יוציאה, משמע דס"ל לתוס' דמעיקר הדין אין לחשוש לזה כלל וצע"ק.
תוד"ה משום דר' אסי. דאדרבה מצוה לכונסה דבאנוסה כתיב ולו תהי' לאשה. עדיין אינו מבואר למה בנטען שלא באונס לא ניחוש ללזות שפתים, דהא התם אין מצוה, ובקרבן נתנאל (אות כ') כתב דגם במפתה כתיב מהר ימהרנה לו לאשה, וצע"ק דלא מצינו מצוה במפתה אלא דאז נפטר מלשלם קנס דחמישים כסף.
תוד"ה לא בימי דוד. וי"ל דמעצמן נתגיירו. היינו שחשבו עצמם לגרים אבל באמת אינם גרים, וכ"מ בערוך לנר, אמנם הרמב"ם (בפי"ד מאיסורי ביאה) פי' שנתגיירו בפני ג' הדיוטות.
בא"ד. ההוא דאתא לקמיה דהלל ואמר גיירני ע"מ לעשות כ"ג בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים. בתוס' הרא"ש כתב דבטוח היה הלל בחכמתו, וצריך לפרש דמה שסופו לשם שמים מועיל שיקבלוהו לכתחילה, דבדיעבד בלא"ה מהני, רק לכתחילה אין מקבלין, וכאן שהי' בטוח שסופו לשם שמים קבלוהו.
יש להסתפק במי שמתגייר משום שרוצה עוה"ב אם מקבלין אותו, דבגמ' נזכר רק עניני עוה"ז, ולכאו' למה יתבעו לגר שיהיה בדרגה הכי גדולה שירצה לעשות מצות שלא ע"מ לקבל פרס, ולכן מסתבר דאם יאמר משום שרוצה עוה"ב יקבלוהו.
הנטען על אשת איש, אמר רב ובעדים. בים של שלמה (סי' ט"ז) הק' דאי מיירי בעדים למה נקרא רק נטען דמשמע שנחשד בלחוד, ופי' דמיירי שיש עדים שזינתה עם אחר וכיון שכן מחזקינן כבר לקול שזינתה גם עמו. ומצינו כעי"ז בכתובות (ל"ו ע"ב), אך שם אי"ז על אדם מסוים, רק שמחזיקין אותה למזנה, אבל מהיכי תיתי שיהא סיבה לתלות באדם מסוים שזינה עמה.
אמר רב ששת אמינא כי ניים ושכיב רב וכו'. י"ל דנקט לשון זה דבעיקר רצה לומר שאין הלכה כמימרא זו של רב, רק שאמרה בלשון כבוד דאמרה כי ניים ושכיב [ועי' שו"ת חות יאיר סי' רנ"ב הובא בסוף ספר חפץ חיים, וק"ק לדבריו שהי' רב שוכב בישיבה].
שם. כי ניים ושכיב רב. אע"ג דרב תנא הוא ופליג, כתב הריטב"א דיודע היה דהלכתא כברייתא. ועי' קובץ שיעורים ב"ב אות תרל"ג.
והכי קאמר דאע"ג דאתא אחר ואפסקיה לקלא לכתחילה לא יכנוס. ק"ק למה נימא דכונת התנא כן ולחדש לחומרא, ולא אמרי' דבא לאשמעינן לקולא דבליכא עדים אע"ג דלא אפסקיה אחר לא יוציא, ומשמע דזה פשוט ואין צריך להשמיענו, ורק דלכתחילה לא יכנוס צריך לאשמעינן.
בד"א כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא. ונחלקו הראשונים במאי מיירי, דרש"י מפרש שיש לה בנים מבעלה הראשון, והרי"ף מפרש דיש לה בנים מהחשוד, ולפי' הרי"ף נמצא חידוש דאפי' שצריך להוציאה מיד כשנשאה, מ"מ אם שהתה אצלו יותר ויש לה בנים לא תצא. ויל"ע מה הדין בנתעברה לחוד ולכאו' הוי כיש לה בנים, אמנם אם תפיל אח"כ תצא, וה"ה אם היו לה בנים ממש ומתו דתצא.
רש"י ד"ה אבל יש לה בנים. קא מחזקינן לקלא קמא ועבדינן להו ממזרים. בהגהות חות יאיר בגליון הרי"ף פי' לדברי רש"י דאיכא לעז שזינתה כבר כמה שנים תחת בעלה ובניה אינם מבעלה, ואע"פ שע"פ דין אינם אפי' ספיקי ממזרים כיון דרק השתא איתרעי וגם רוב בעילות הלך אחר הבעל, ולפי פירושו צריך לגרוס ברש"י "ועבדי" להו ממזרים ולא ועבדינן, כיון שע"פ דין אינן ממזרים רק שיש לעז בני אדם כך.
ולשון רש"י קלא קמא, לא בא לאפוקי קלא בתרא, דהא לא היה כאן עוד קול, רק כיון שעכשיו כבר פסק הקול, קרי לה קלא קמא.
רש"י ד"ה רוק. ורקקה בשעת תשמיש. ק"ק דוכי רק אז שייך שירקה, ואולי רקקה כששכבה סתם, ומה רגלים לדבר יש בזה.
תוד"ה אמר רבי [הנמשך לעמוד הבא]. ורוב האומרות כן משקרות לכך נראה להם להתירן. ועיין בקרבן נתנאל (אות פ') דכונת תוס' היא דכשאומרת כן אינה רוצה לאסור עצמה אלא להפקיע עצמה מבעלה, ובר"ן נדרים (דף צ' ע"ב) הביא כמה תירוצים וכולם דחוקים, אבל לא כתב דאין כונתה לאסור עצמה, גם צ"ע אם מועיל מה שאין כונתה לאסור, דזה שייך רק אם ענין שויא אנפשה חתיכה דאיסורא הוא מדין נדר, אבל אם זה מדין נאמנות כיון שאומרות טמאה אני למה אינן נאמנות.
ואפשר דמה דשויא אנפשה נאמן אפילו נגד עדים משום דלאמיתו של דבר יכול להיות כדבריה, אלא דלנו יש דין להאמין לעדים יותר מלהאמין לה, אבל בנוגע לעצמה היא נאמנת יותר, אבל היכא שמצד עצם הדבר אנו מבינים שזה לא נכון לא מהני שויא אנפשה להאמין לה, וצ"ע.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |