ערוך לנר/יבמות/כה/א

ערוך לנר יבמות כה א

דף כ"ה ע"א

בגמרא אבל פסק ביני וביני. במ"ק (דף י"ח) הוסיף עוד תנאי דקאמר ולא אמרן אלא דלא הדר נבט אבל הדר נבט לא ופירושו נ"ל דאיירי בפסק ביני וביני אלא דאחרי אשר פסק ביני וביני הדר נבט ועמד הקול יום ומחצה וקמ"ל דלא מהני מה שפסק ומקרי קלא שלא פסק, שוב ראיתי בריטב"א ובנ"י בשמו שכתבו דין זה מסברא דנפשייהו ולא ידעתי למה לא הזכירו שהוא בגמרא דמ"ק גם לא ידעתי למה לא הוזכר גם תנאי זה הכא גם הרמב"ם (בהל' סוטה) לא הביאו ולא ידעתי למה:

אויבים הוא דאפקי לקלא. הרמב"ם (בהל' סוטה) פסק כסוגיא זו ופסק דבקלא דפסיק אם נשאית לא תצא ומשמע מזה דלכתחלה לא תנשא, ויש להבין מנ"ל הא וי"ל דהוכיח כן כיון דהך דהנטען על א"א ונתגרשה ע"י אחר קרי לי' בסוגיא דלעיל אפסיק לקלא ואעפ"כ אמרינן דדוקא אם נשאית לא תצא אבל לכתחלה לא תנשא והרי לעיל מוקמינן הך ברייתא כרב ועוד מוכת כן דאי ס"ד דלרב אפילו לכתחלה מותר בקלא דפסיק מנ"ל להש"ס דהלכתא כוותי' דרב דקאמר הוא בקלא דפסיק והלכתא כוותי' דרבי בקלא דל"פ דלמא תרווייהו בין בקלא דפסיק בין בקלא דל"פ והא דקאמר הלכתא כוותי' דרב לענין אם נשאית לא תצא בתרווייהו והלכתא כוותי' דרבי לענין לכתחלה שלא תנשא בתרווייהו, אע"כ דפשיטא לי' להש"ס דרב מודה בתרווייהו דלכתחלה לא תנשא ולכן ליכא לפרש כן דא"כ כולה כרב ס"ל:

דאמר מר אשה דייקא ומנסבא. הרשב"א הקשה דהא לא אפשטא האיבעיא לקמן אי הטעם באשה משום דדייקא ומנסבא או משום מלתא דעבידא לאגלויא לא משקרי ועוד הקשה הא לאידך טעמא כש"כ דקשה ממת והניח בקושיא, אכן באמת ב' קושיות האלה מתורצים ע"פ מה שכתבו התוספות לקמן (צ"ג:) דלכ"ע הוי הטעם משום דדייקא ומנסבא אלא דמבעיא לן מאיזה טעם אמרינן דדייקא ומנסבא ע"ש וכן נראה גם דעת רש"י שכתב לקמן (פ"ח.) ג"כ הטעם משום דדייקא ומנסבא:

הא לאחר תנשא והאמר רב יוסף. א"ל דלמא הרגתיו בשוגג קאמר או באונס דלא הוי רשע די"ל דא"כ מאי קמ"ל היינו מת ועוד דא"כ מ"ט דרבי יהודה דפליג:

לרצוני רשע הוא. ק"ק דלהימן במגו דאי בעי אמר רבעני לאונסי וכעין שהקשו התוספות בכתובות (י"ח: בד"ה מחמת נפשות) ובזה לא שייכי תירוצי התוספות ע"ש, וי"ל והכא גם אם נאמינו דלרצונו הוא מכ"מ הרובע פטור שהרי הנרבע רשע הוא ואין עדותו עדות אבל שם הקשו התוספות דנאמין להט לפסול השטר ולשוי' נפשייהו רשעים במגו דאי בעי אמרי אנוסים היינו מחמת נפשות דאז ג"כ השטר פסול ועיין בש"ך ח"מ (סי' פ"ב כללי מגו סי' כ"ד):

בתוספות ד"ה הא בקלא דפסיק. ומיהו רב גופא. נ"ל דלא בלבד מלישנא דש"ס משמע להו כן מדלא פסק כולה כרב אלא דמוכח ג"כ הכי דאי ס"ד דמודה רב בקלא דלא פסיק דנאסרה בלא עדים הוי מצי הש"ס לתרוצי' הקושיות מברייתות דלעיל דקתני שנאסרו בלא ערים דההיא בקלא דלא פסיק איירי אע"כ דידע הש"ס דרב גם בקלא דלא פסיק איירי ועיין ברא"ש:

בד"ה מת הרגתיו. לא הוי צריך למיתני הרגנוהו. הא דלא הקשו דמת לא הוי צריך למיתני כיון דתני הרגתיו לא ישא את אשתו דמשמע הא לאחר תנשא ע"כ עדותו עדות או משום דפלגינן דבורי' או משום דגזלן נאמן בעדות אשה ואעפ"כ הוא לא ישא והיינו ע"כ משום לזות שפתים וא"כ ה"ה במת ג"כ ומת דתני ל"ל ובזה לא שייך כתירוצם די"ל דלא זו אף זו קתני לא מבעי' במת דדוקא הוא לא ישא הא לאחר תנשא אלא אפילו גבי הרגתיו ג"כ הוי דינא הכי אבל לענין הרגנוהו הוי זו ואין צריך לומר זו ודוחק הוא לומר כן כדאמרינן בכמה דוכתי:

בד"ה הוא ואחר. והכא משמע דכשר. המהרש"ל הקשה בסנהדרין (דף ט') מאי פריך נרבע יציל מטעם שונא הא שונא כשר לעדות ותירץ המהרש"א שם דקושית הגמרא שם היא לרבי יהודה דס"ל שונא פסול לעדות ומסתמא לא יפלוג אר"ע במכות ע"ש, ולפ"ז יש לתרץ קושית התוספות די"ל דרב יוסף קאמר כרבנן דפסקינן כוותייהו דשונא כשר לעדות ולכן קאמר שפיר דהוא ואחר מצטרפין להורגו. א"ע ראיתי באורים ותומים (סי' ל"ג) שכתב כן ע"ש שהאריך:

בא"ד. שמפסל משעה שנעשה טרפה. ק"ק דהא על זה גופא שעשאו טרפה מחייב מיתה וזהו רציחתו וכן נראה ממה שכתב הריטב"א במכות שם דהא דפריך דהרוג יציל היינו אפילו בלא בא לב"ד להעיד שדוחק הוא לומר שעשאו טרפה ובא לב"ד להעיד ע"ש הרי פשיטא לי' דעל מה שעשאו טרפה חייב מיתה וכן אמרינן לקמן (ק"ך) דאף דחי עדיין זמן מרובה מכ"מ נהרג עליו ע"ש בתוספת וא"כ קשה הרי לא נעשה פסול אלא כשכבר נשלם מעשה רציחתו ובשעה שנעשה המעשה עדין כשר הי' ואיך יפסול העדות בראייתו, וי"ל דלהך שיטה ס"ל להתוספות דהיכי דהפסול והחיוב באים כאחד פוסל העדות דאל"כ גם נרבע לרצונו לא יפסול מטעם רשע כיון דבשעה שנעשה המעשה עדיין לא הי' רשע עד שנגמר אע"כ דס"ל דכיון שנעשה רשע בשעה שנעשה מעשה החיוב פוסל העדות וא"כ ה"ה גבי טרפה:

בא"ד. דטרפה פסול להעיד. ק"ק דלמא באמת הדין כן וא"ל דא"כ דין רציחה בתורה היכי משכחת לה הא משכחת בהרג בפני ב"ד דבזה לא בעינן עדות שאתה יכול להזימו כדאמרינן בסנהדרין שם והא דטרפה פסול להעיד הוא מטעם עדות שאי אתה יכול להזימו כמבואר שם וכן תירצו התוס' גופא אקושיתם בסנהדרין (פ"א) ע"ש, וכן י"ל ג"כ אמה שהקשו התוס' בחולין (י"א:) דנילף מרוצח גופא דאזלינן בתר רובא דדלמא רוצח טרפה הוי די"ל הא משכחת בהרג בפני ב"ד משא"כ בנרצח דמני' הוכיח שפיר וא"ל איך אפשר לומר דרוצח דדין תורה איירי שהרג בפני ב"ד הא כתיב לפי עדים ירצח אח הרוצח (בפ' מסעי) הא כבר פי' רש"י שיש עדים על ההתראה ובהכי יש לאוקמי' קרא ולעולם בהרג בפני ב"ד, אכן בלא"ה יקשה אכל הסוגיא דמכות מאי פריך דרובע ונרבע והורג והרוג יצילו דלמא באמת הדין כן ומה שחייבם הכתוב הוא בעשו בפני ב"ד דבזה לא בעינן עדות כלל וא"כ לא שייך שראיית הפסול יפסול העדות וצ"ל דדוחק הוא להעמיד הכתוב בכך ובלא"ה משני שפיר אבל מכ"מ אקושית התוספות דחולין יש לתרץ כנ"ל:

בא"ד. מכ"מ מנרבע מאי פריך. אולי דעת הר"י מאורלינש דכמו דפריך מהרוג אף דבהרוג לית לי' הוכחה דמחייב אלא ממכה אביו דלאו הורג הוא דגם בחבלה בעלמא מחייב וע"כ צ"ל דפריך מהורג וסומך על מכה אביו וכמו כן י"ל ג"כ דגם הא דפריך מנרבע סומך אהא דמכה אביו ופריך מתרווייהו דהא עכ"פ הדין כן דמחייב גם בקרובים דאם נפשך לומר דלמא באמת לא מחייב לזה יש ראי' ממכה אביו ולפי האמת ל"ק ממכה אביו די"ל ג"כ שהכהו מאחוריו, וראיתי בריטב"א במכות שכתב טעם דהר"י דאורליינש באמת כן דפריך מנרבע מדדרשינן ערות אביו גלה לאביו ממש ולא הקשה כקושית התוספות דאכתי מיתה לא אשכחן, והנה באמת לפי מה שהביא הריטב"א קרא דערות אביו גלה לא יקשה כן דהך קרא גבי עונש מיתה כתיב בפ' קדושים אבל באמת קשה על הריטב"א דבסנהדרין (דף נ"ד) מבואר דרק קרא דערות אביך דפ' אחרי דרשינן לערות אביו ממש אבל קרא דערות אביו קאי אלאחר מיתה ולכן הקשו התוספות שפיר וע"כ צ"ל כמו שכתבנו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף