אילת השחר/יבמות/יא/ב

אילת השחר יבמות יא ב

דף י"א ע"ב

המחזיר גרושתו. הנה למ"ד דמחזיר גרושתו רק מן הנישואין אסורה, מסתמא דוקא בנישאת ונבעלה, דבלא נבעלה למה נקראת הוטמאה.

לרבות סוטה שנסתרה. הנה טומאה מצינו בדבר שאינו איסור כלל כגון בשרץ דאין שום איסור בטומאה, ואע"ג דהתם יש דינים עי"ז דאסור בקדשים, מ"מ ענין הטומאה אינו מתפרש שם איסור, וכן מצינו בפ' וישלח (פל"ד פסוק י"ג) אשר טימא את דינה אחותם, דאין הכונה דאסר אותה אלא דעצם הדבר הוא טומאה, והנה אשר הוטמאה קאי על מחזיר גרושתו, ואז מתפרש על מה שנבעלה תחת בעלה השני, והנה כתבו תוס' דלא מסתבר לקרוא לזה טומאה כיון שאז הי' ביאת היתר, אבל יש לומר כיון דנאסרה עי"ז קוראת התורה טומאה, כמו אל תטמאו דהכונה איסור אלא דהאיסור הוא בלשון טומאה, וא"כ אחרי אשר הוטמאה היינו דנאסרה, וכן הא דונטמאה ג' פעמים דהכונה נאסרה, אלא דהתורה קוראת להאיסור בשם טומאה, וכן הא דטומאה כתיב בה בסוטה כעריות, היינו דהתורה קראה להאיסור שבה בשם טומאה. וא"כ כשרצינו לפרש דבנסתרה נטמאה, ובודאי דאין סתירה מצד עצמה טומאה, אלא דזה אוסר, ולכן קוראים להסתירה טומאה, וא"כ ע"כ דהסתירה אוסרת אפילו על הצד שלא נבעלה, דאי רק מחמת הספק שנבעלה, א"כ הטומאה קאי על הזנות דזהו ענין טומאה כמו הא דפ' וישלח, וא"כ מנ"ל דענין האיסור בספיקתה היא בשם טומאה, ואם אין האיסור שנאסרת נקרא בשם טומאה, א"כ איך ס"ד דגם בספק תיפטר מיבום, ולכאורה לפי"ז צריך להיות דגם היא בעצמה שיודעת שלא זינתה ג"כ אסורה, כיון דהתורה אמרה דחל עליה ע"י הסתירה איסור בשם טומאה, ולא דהסתירה היא מצד עצמה דבר טמא כיון דלא נעשה בהאשה שום דבר, ואם לא לגבי מה שנאסרה מה הטומאה ששייך בזה.

ועדיין הי' אפשר לומר דעבירת היחוד היא עבירה של טומאה, וזה יתכן רק אם נימא דבסתירה שאחרי קינוי יש איסור מיוחד, ונפק"מ דאם הי' הרבה אנשים כגון בקינא לה לכמה אנשים, דאז מצד איסור יחוד בלי קינוי אין איסור, ואחרי קינוי יש איסור להתייחד עמם, ויש לעיין לדינא אם באמת אז יש איסור על היחוד, אבל אי אין איסור על עצם היחוד, ע"כ דאין הסתירה טומאה, אלא דמה דנאסרים הוא הטומאה, וא"כ ע"כ דנאסרת בכל גווני. וצע"ק דהא ודאי אם ב' עדים העידו שלא נבעלה אינה נאסרת, וא"כ איך אפשר לקרוא להסתירה דבר האוסר כיון דאין הסתירה אוסר רק הזנות הוא האוסר, אלא דגם בספק זנות אסור אבל לא דהסתירה אוסר.

ואי משום דכתיב בה תועבה היא וכו'. לכאו' למה תיפטר מיבום במה דכתיב תועבה הרי לא כתיב בה טומאה, וצ"ל דע"י דכתוב זה מגלה על שזה נכנס בקרא דכתיב בה טומאה ממילא נילף מעריות.

היא תועבה ואין בניה תועבין הא צרתה תועבה. יל"ע מנ"ל למידרש הכי ולא איפכא דצרתה אינה תועבה אלא בניה, עוד יל"ע למאי איצטריך קרא למעט דאין בניה תועבין, מהיכי תיתי הייתי אומר דבתה תהי' פסולה לכהונה מחמת שהיא אסורה לבעלה משום מחזיר גרושתו.

ואפשר לומר בזה סברא דמשמע יותר שבא הכתוב למעט צרתה מפני שהוא איסור הדומה לה, אבל אם הי' איסור על בניה זה הי' איסור אחר לגמרי דבאין לפוסלן לכהונה, ולכן אמרי' דבניה א"צ למעט כלל שאינן פסולין לכהן לכן מוקמינן למעט צרתה.

והי' מקום לתלות דבר זה בגדר איסור צרה אם זה משום דנעשית ערוה כמותה, או שזה פטור בפני עצמו, דאם זה דין בפני עצמו הויא לה כמו בנים דהוא דין חדש, אך מ"מ איסור שלה דומה יותר לאיסור שעליה מאשר איסור בניה.

כי תיבעי לך אליבא דרבנן וכו' אין מקרא יוצא מדי פשוטו או דלמא כיון דאיעקר איעקר. לכאו' ספק זה שייך בכל מקום שמוציאין המקרא מידי פשוטו אם פשטי' דקרא נשאר או דנעקר לגמרי, ובב"ק (דף ק"ז) למ"ד עירוב פרשיות אצל מודה במקצת מוקמינן קרא רק בהלואה, ולא אמרי' דנשאר ג"כ בשומרין משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו.

או דילמא כיון דאיעקר איעקר. בערוך לנר הק' דמ"מ כתיב בה תועבה כעריות דכתיב בהו כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה וגו', ונלמד מזה דדינה כעריות. וי"ל דתועבה דכתיב בעריות מיירי על העכו"ם ולא בישראל דכשיעשו כן דיקראו תועבה, משא"כ קרא דאל תטמאו בכל אלה דזה ציווי לישראל.

אם הי' חולץ חולץ לפסולה וכו'. לכאו' לפי הפוסקים שאין מצוה לחלוץ רק כשהיבמה רוצה לינשא לאחר, ק"ק במאי מיירי הכא, הרי אם הפסולה אינה רוצה לינשא רק הכשרה, למה יחלוץ לפסולה הרי אין מצוה לחלוץ לה, אלא באופן ששניהם רוצות שיחלוץ להם יצוייר דין זה.

והנה כשיש לו תועלת במה שלא יחלוץ לפסולה, כגון שרוצה לישא אחות הפסולה, לא נאמר לו שיחלוץ לפסולה כדי שלא לקלקל לאחרים את הכשרה, דא"צ להפסיד לעצמו כדי שלא להזיק לאחרים, דה"נ במי בורו אם צריך את הכלי יכול לשפוך את המים אפי' שאחרים צריכים להם.

לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם. בריטב"א כתב דהחידוש הוא אפי' כשאין ידוע לו שיש מי שצריך להם מ"מ לא ישפוך, וה"נ בחליצה אפי' שיכולה לינשא לישראלים מ"מ לא יפסלנה.

ועי' בבית שמואל (סי' קס"א סק"ד) שהביא מרבינו ירוחם דאם חלץ לכשרה מנדין אותו ואם התרו בו מלקין אותו. וזה חידוש גדול דלכאו' אי"ז איסור ממש רק שעדיף לחלוץ לפסולה, ומש"כ דאם התרו בו צ"ב דהא ע"כ אי"ז אלא מכת מרדות וא"צ התראה [העירו לעי' בשושנת העמקים כלל ט' ובברכי יוסף חו"מ סימן ל"ד בענין התראה במכת מרדות], ובבאר היטב הביא דבכנה"ג כתב דאינו אלא עצה טובה.

אמר רבי חייא בר אבא ר' יוחנן בעי המחזיר גרושתו משניסת צרתה מהו. מקשים למה זה גרע מכל חייבי לאוין דעדל"ת, והנה מהא דאסור מחזיר גרושתו ליבם מכח ק"ו דאם במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש, נמצא דזה איסור מיוחד על היבם שאסורה לו, ולא דמי לכל חייבי לאוין דאפי' אם הוא כהן גדול דהאיסור הוא לו לבדו מ"מ אין האיסור מחמת דהוא יבם, אבל היכא דהאיסור הוא מחמת דהוא אחיו, הרי פירושו של האיסור הוא שלא הותר ליבם כה"ג ממילא אין כאן עשה דיבום כלל. וכ"כ הב"ח (ריש סימן קע"ד) וכן בב"ש (שם ס"ק ה') בשיטת המ"מ, דלכן אם יבם אותה לא נפטרה צרתה.

אמנם צע"ק דכיון דזה איסור ליבם הרי לא הותר איסור אשת אח, וכיון שכן למה חולצת [ובב"ש שם כתב דזה ילפינן מיבמתו דעולה לחליצה ולא ליבום. ולכאורה למסקנא לא נשאר כן, וצ"ע], וע"כ צ"ל דמה שלא נאמר בו מיעוט בפרשת יבום גופא אין זה גילוי דפטורה מיבום רק יש איסור ליבם ולכן אין איסור אשת אח. ואין לתמוה דא"כ למה לא קנאה ולמה לא תפטור צרתה אם מיבמין אותה, כיון דאין איסור אשת אח, דכבר נתבאר בריש פרקין דאם אין עדל"ת שיש בו כרת, אז בלי קרא דעליה לא הי' כלל קיום מצוה דיבום כיון שאין ציווי ליבם, ולכן לא קנאה ולא תפטור צרתה ע"י שמייבמין אותה.

מי אלים ק"ו למידחי צרה וכו' צרתה לא קמיבעיא לי דלא אלים ק"ו למידחי צרה. צ"ב מה הביאור אם אלים או לא אלים ומה בכלל צדדי הספק, ואפשר דהנה לדחות צרה שייך רק מה דנתמעט בקרא דאינה חייבת ביבום, ובחייבי עשה ולאוין אע"ג דאינה עולה ליבום, מ"מ צרתה מתייבמת כמבואר לקמן (דף כ' ע"ב) דיש רק נידון אם ביאת אלמנה מן הנשואין פוטרת צרתה, משמע דהא פשיטא דצרתה זקוקה להתייבם, והטעם שלא נתמעטו לגמרי כיון דבפרשה לא נזכר האי דין אלא דממילא ידעינן דבכללי התורה כה"ג אין העשה דוחה ואסורין, אבל לא סגי בזה לפטור צרתה, וכמשנ"ת בדיבור הקודם. ובזה יש להסתפק אי האי ק"ו הוי כמו דכתיב בקרא דאינה מתייבמת וא"כ פוטרת צרתה, או דנהי דמק"ו ילפינן דלא תתייבם, אבל כיון דלא כתיב בפרשת יבום לא נכלל בהגזה"כ דמה דאסור פוטרת צרתה.

והנה חזינן דצריך קרא דאם לא יחפוץ לומר דערוה נפטרת מחליצה, הרי דאע"ג דידעינן מעליה או מולקחה דפוטרת צרתה, מ"מ לא הוי ידעינן דהיא גופה פטורה מן החליצה, הרי דשייך להתחלק זיקת יבום מזיקת חליצה, וכאן אי אלים ק"ו הוי כדכתיב בפרשת יבום האי מיעוטא עליה, ואז גם צרתה נפטרת מיבום אע"ג דשניהם צריכים חליצה.

שם. מי אלים ק"ו במקום מצוה. צ"ב למה לא יועיל, וכי אם יש מצוה לא נוכל ללמוד איסור, ואם יש מצוה אז יהי' כבכל איסור שנזדמן לעשיית מצוה, ויהי' בזה הגדרים כמו בכל מצוה דבאופן דעשה דוחה ל"ת יהי' מותר ביאה ראשונה, וצ"ל כיון דע"י הק"ו רוצים שיהי' לא רק דין איסור בעלמא כמו כל חייבי לאוין אלא דין באיסור יבום, דעי"ז נמצא דיתבטל מצות יבום בה, וכיון דאצל הבעל לא מצינו האי חידוש, לכן מספקא לי' אולי לא יועיל ק"ו דלא יהי' מצוה דיבום.

רש"י ד"ה ולא מתייבמת. קתני מיהא חולצת קשיא לרב. לכאו' מאי ראי' דלרב אינה חולצת, הרי רב לא אמר אלא דאסורה, וצ"ל דמהא דאסר רב לצרתה להתייבם ע"כ שהיא עצמה פטורה לגמרי ככל דיני היבום, דאם היא עצמה בעיא חליצה לא היתה צרתה אסורה להתייבם.

רש"י ד"ה כאן שנה רבי. "אעפ"י" שאין צריך להם וכו'. רש"י הוסיף אעפ"י ולכאו' לא מיירי אלא באין צריך להם, דבצריך להם אם בא לשופכן אינו אלא מאבד מה שבידו, והחידוש הוא רק כשהוא א"צ להם ואחרים צריכים להם.

תוד"ה צרתה. ואת"ל נמי דאין מקרא יוצא מידי פשוטו אין לפוטרה מן החליצה כיון דעיקר קרא דטומאה בסוטה כתיב ולא במחזיר גרושתו. לכאורה מאי נפק"מ אם עיקר קרא קאי ע"ז או לא, הא מ"מ כתיב בה טומאה, אלא דהא כבר נתבאר לעיל בעיקר הטעם דמהני טומאה כתיב בה כעריות דע"כ זה בא להקיש לדין ערוה לגבי לפוטרה, וא"כ אם אין עיקר הפסוק בא לזה, אין ללמוד דזה בא להקיש לגבי דין פטור מיבום לחליצה.

ועדיין צ"ע מש"כ בסוף דלרבנן מספק"ל להגמ' אי מתייבמת מחמת דלא אלים ק"ו למדחי צרה, או דלמא כיון דאין מקרא יוצא מידי פשוטו לכן רק חולצת ולא מתייבמת, דאיך שייך לומר דחולצת ולא מתייבמת, דממ"נ אי מחמת זה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו הרי כתיב טומאה והוקש לעריות א"כ תיפטר לגמרי, ואי מחמת זה לא סגי להיות מוקש א"כ למה תהא הצרה אסורה להתייבם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א