אילת השחר/יבמות/י/ב
רש"י ד"ה וחייבי לאוין. כלומר זקוקה היא להתייבם ואין איסור לאו פוטרת מן החליצה. יש לעיין מה קמ"ל במה שהוסיף דאין פוטרה מהחליצה כיון דזקוקה אפי' להתייבם.
תוד"ה החולץ. דנתקשו למה נקט וחזר וקדשה. ובתוס' ישנים תירץ דס"ד דכיון דקידשה ואז האחים באים מכחו ובדידי' ליכא אלא לאו בעלמא ואשמעינן דמ"מ בדידהו איכא כרת. ואינו מובן הא כל העריות שלגבי הבעל אינן אסורות, מ"מ כיון דלגבי היבם הם ערוה אסורות, ולא אמרינן דיהיו מותרין לו כמו להאח המת, ומ"ש כאן.
תוד"ה איהו. וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. מקשים דהא לקמן (דף כ') אמרינן דבחייבי עשה [או לאוין לפי הס"ד] דאינה מתייבמת מ"מ עולה לחליצה מקרא דיבמתו, ומסקינן דהיכא דתפסי קידושין אינו ממעט אלא מיבום ולא מחליצה. ועי' מה שכתבנו בזה בדף י"א דהיכא דנתמעט מקרא בהדיא מיבום ע"כ נתמעט גם מחליצה.
והנה אידך דרשא דכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום, ודאי לא מיירי מחמת שהיא אסורה לחלוץ, אלא דאם נתמעט מחיוב לחלוץ פטור מיבום, ועי' תוס' בדף מ"ד (ד"ה כל) דהקשו מחרש וחרשת דאינם עולים לחליצה ומייבם, ותירצו דפומייהו הוא דכאיב להו, והיינו דהתם לא נתמעטו דלא יחלצו אלא שאינם יכולים לחלוץ, אבל היכא דהתורה חידשה דאין לחלוץ ממילא פטור מלייבם כיון דזה לא מחמת דין איסור שחל עליה, אלא מחמת דכה"ג אין על היבם דין ליבם.
והרמב"ם (בפ"ב מלכים הל' ג') פסק דמלך אינו חולץ דזה לא לפי כבודו ולכן אינו מייבם ג"כ, וצ"ע אף אם יש איסור לחלוץ מ"מ הא זה לא דין בהלכות חליצה, והוי כמו שנדר שלא לחלוץ דודאי מותר לייבם, וכיון דגם להרמב"ם לא נפקע הזיקה דהא כתב דתשב בזיקתה לעולם, א"כ למה אינו מייבם [ועי' ברש"י בסנהדרין דכתב הטעם דגנאי למלך שיקום על שם אחיו].
והנה גם להרמב"ם דכיון דאינו חולץ לכן אינו מייבם, זהו רק משום שאסור לו לחלוץ דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ולכן לא יקשה דהא כתבו התוס' בשבועות (דף ל' ע"ב) דכבוד ת"ח עדיף מכבוד המלך ומה דיכול למחול משום דתורה דילי', ואם הרמב"ם יסבור ג"כ כן, א"כ למה לא נימא דגם ת"ח לא יחלוץ וממילא לא ייבם, וע"כ משום דכיון דת"ח יכול למחול לא מקרי אינה בחליצה, ולכן יהי' בידו הברירה ליבם ואם לא איכפת לו על כבודו יחלוץ, משא"כ מלך דאסור לו לחלוץ.