אילת השחר/זבחים/לא/א

אילת השחר זבחים לא א

דף ל"א ע"א

כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן זה בזה ראשון. הנה כפשוטו יש לפרש דאין נעשה הכל ראשון ממש, רק הנוגע בכל התערובת הזו דינו כנוגע בראשון, וכן משמע ברש"י, אמנם בכתבים בשם מרן רי"ז זצ"ל מפרש דנעשה ראשון ממש, ודייק כן בלשון הרמב"ם שכתב "הכל ראשון".

והנה כאן במשנה דמיירי בתערובת אפשר לומר שנעשין לדבר אחד, וכמו שמבואר מתוס' שכתבו סברא דאין מניחו ליפרד, והיינו דנעשה כל התערובת בשם ראשון, עד שהשני נחשב כמי שאינו ואין מניחו להפרד. אבל עדיין יקשה לשון זה במתני' דטהרות פ"א מ"ח במקרצות (עי' קובץ הערות עמ"ס יבמות סי' י"ט אות ד' ה') דכשנגע בראשון תני הלשון דכולן "תחילה", וצ"ל דהוא לאו דוקא.

והנה אופן התערובת יכול להיות שעירב קמח בקמח דחשיב לח בלח, ואם יש בילה חשבינן דבכל מקום יש מהכביצה ראשון, וכ"כ במשנה אחרונה טהרות פ"א מ"ה, אך לכאו' גם באופן שעירב חתיכות ונעשו אחד ע"י רוטב שביניהם ג"כ מיירי מתני', ובאופן זה צריך להבין מ"ט נעשה דין כולו כראשון, והרי אפשר שנגע בחלק של השני, ולא של הראשון, ולמה יטמא על ידו כדין בראשון [ולא משמע דמדין "יד" הוא].

ואפשר לפרש עפ"י מתני' דכלים (פי"ח מ"ו) דתנן מטה שהיתה טמאה מדרס נשברה ארוכה ותקנה טמאה מדרס וכו', והיינו דאם נשבר חלק הארוך של המיטה וחיבר לה אחר תחתיו, נעשה הארוך טמא מדרס ע"י החיבור למטה, ואמנם אם יפרקנו ממנה יחזור להיות רק מגע מדרס כמבואר שם, הרי לנו דאפי' דבר שאינו טמא מצד עצמו, מ"מ אם נתחבר לטמא נעשה כמוהו, דכיון שמחובר אליו חשיב הכל אחד ודין אחד לכולו, וה"נ יל"פ בסוגיין דכיון שבללן ונתחברו יחד דין הכל אחד, גם החלק שבעצמותו הוא שני, מ"מ בשעה שהוא אחד עם הראשון דין ראשון עליו, וכמו במטה דדין טומאת מדרס עליו.

[ומ"מ חיבור זה לא מהני אלא כשיש כביצה שלם של טומאה, דאז כל המחובר אליו מטמא כמותו, אבל פחות מכביצה טומאה לא יועיל החיבור של דבר טהור להשלימו לכשיעור, דחיבור זה אין מועיל אלא ליתן את דין הטומאה שיש לו גם למחובר אליו, אבל כשאין בו טומאה לא יתחדש בו טומאה עי"ז.

ומה דמסיים התנא דאם חילקן ונפלו שניהם כאחד עשאוה שניה, ולא אמרי' דכיון שעכשיו מצטרף כקל שבשניהם יהא דינו בשעת חיבור כשני ולא יטמאו כראשון אפי' כשנפלו יחד. זה אינו דאדרבה החצי ביצה ראשון כשמתערב עם שני, יש על התערובות דין של "חצי ביצה ראשון" ולא נעשה הכל שני, ורק דחצי ביצה אין כוחה לטמא, אבל כשנפלו שניהם דמצטרפי לטמא, חשיב שפיר דנפלו כאן ב' חצאי ביצה ראשון].

רש"י ד"ה ויקץ כו'. דאין חצי זית מועיל במקום כזית. יל"ע דלכאו' הי' מקום לומר דאמנם החצי זית חוץ למקומו לא מהני שיחשב מחשבה שלימה כדי להוציא מידי פיגול, אבל מ"ט לא נימא דעצם המחשבה של חוץ לזמנו היא מחשבה מעורבת עם חוץ למקומו, ואין בכוחה לעשות פיגול, ומשמע דאין זה סברא וצ"ב מ"ט.

רש"י ד"ה נפלו וכו'. וה"ה בזה אחר זה כו' שניהם כאחד קרי ליה. אינו ברור אם מיירי שהם מחוברין באיזה חיבור שמצרפן, או דגם בלי זה מצטרפי לטמא, ובתוס' שכתבו דאתי למ"ד יש נוגע וחוזר ונוגע, משמע דמיירי שאין צירוף ביניהם, אך א"כ קשה באמת האיך מצטרפי לטמאות, והרי כל אחד אינו אלא כחצי ביצה, ואולי מאן דאמר יש נוגע וחוזר ונוגע ס"ל דיש כזה צירוף וצ"ב.

תוד"ה ויקץ. לא שייך הכא מצא מין את מינו. הנה הרא"ש בחולין (פרק ז' סוף סי' ל"ז) חולק, וכן משמעות רש"י ד"ה הא חזר ועירבן. וטעם התוס' צריך להבין מאי שנא, ובשטמ"ק כתב משום דהויין מחשבות, אך לא ביאר מאי שנא מחשבות.

ובטהרת הקדש פי' הטעם משום דלא אמרי' איסור דוחה איסור. וזה כעין סברת ר"ת בד"ה התם כו', וכן איפכא נמי למ"ד אינו חוזר וניעור התם שאני דהאיסור כבר נהפך להיות היתר ונתבטל, משא"כ הכא דלא נתבטל שעדיין לא נגמר שיעורן ע"ש. [ולדבריו צריך לומר דס"ל דחול"מ וחול"ז הם ב' איסורין, ולהרמב"ן בסה"מ מצוה ה' שזה ב' לאוין ודאי הוא כן].

והנה מכל הסוגיא מבואר דיש ענין דאותו סוג מחשבה מקרי מינו, ויש יותר סברא להצטרף, דעל אינו מינו דהיינו חוץ לזמנו וחוץ למקומו צריך פסוק דמצטרף, ואולי יש לבאר לפי"ז סברת השטמ"ק דהויין מחשבות, דכוונתו דמחשבות לא שייך לומר ע"ז דניעורו, אלא אם הועילו בשעתן לחול, אבל אם לא חל בשעה שחשב אז כלום כיון דלא נתחבר ע"ז מחשבת מינו וצריך לצרף אינו מינו, המחשבה בטילה ואיננה, ואין כבר את מי להעיר. וכעין סברא זו יש בתשו' אבני מלואים (תשובה י"ב) לחלק בין שבועה היכא דלא חל להא דאין איסור חל על איסור.

ועוד יש להוסיף סברא לחלק, דהנה מה דפיגול מצטרף עם חוץ למקומו לפסול, אינו משום דבכח "פיגול" לעשות גם פסול, דפיגול עם פסול הם ב' דברים ואין מצטרפין זה עם זה, אלא דבכל פיגול יש ב' כחות גם כח פיגול וגם כח פסול, ובחצי זית חול"ז עם ח"ז חול"מ לא חל חלק ה"פיגול" רק חלק הפסול שבו, וע"י כך הם מצטרפין.

ומבואר בסוגיין דמסברא לא היה פשוט כ"כ דחמור וקל מצטרפין אף אצל טומאה, משום דחמור אינו עושה רק דינו, ומה דמהני להצטרף זה רק מחמת דחמור כולל גם את הקל, וחלק הקל מצטרף עם הקל האחר, ולכן נמצא דעכשיו כשאנו באים לצרף אין כאן רק חלק הפיגול, דחלק הפסול כבר חל ונצטרף עם חול"מ, וחלק הפיגול לבד אין בו כח לעשות כלום, ולא שייך הכא מצא מין את מינו דהתם שהאיסור קיים בכל כוחו, רק שלא הי' בו שיעור, מהני עכשיו להצטרף להשלים השיעור, אבל כאן חלק הראשון של חצי זית דחול"ז חסר בו כח, דאין בו חלק הפסול ולא יכול להשלים כזית לעשות פיגול.

ורבא דפליג וס"ל דשייך הכא חוזר וניעור, ע"כ דס"ל דניעור כל הפיגול אף חלק ה"פסול" של חצי זית הא', דאל"כ לא הי' כח בפיגול לפגל, דפיגול בלי פסול לא סגי.

תוד"ה עירוב. פר"ת שאין הפסול מניח כו'. כוונתם לבאר דאין עיכוב הצירוף בא מחמת הפיגול, אלא מחמת הפסול, וכדמשמע ג"כ ברש"י דחוץ למקומו הוא המעכב.

ועצם סברתם אינו מובן כ"כ מה זה שאין מניחו ליפרד, ויש לפרש דפסול שכבר חל א"א להפקיע אותו ולומר דאינו כלום, כיון שכבר פעל משהו.

תוד"ה הא חזר ועירבן. תימה וכו'. כולם נשארו בקושיתם העצומה וסברת ר' המנונא אינה מובנת כלל, והנה הא יש דין דאוכל לגבי לטמא צריך דוקא כביצה, ויש לעיין דהא בכלים שנטמאו ונשברו פקע טומאתן, אם באוכל שכבר נצטרף לכביצה כגון ע"י דבר לח שחיברן דדינו כבר שיכול לטמא אחרים, ונחלק, אם כבר פקע ממנו כחו לטמא ונשאר רק טמא דהא דין אוכל שלו לא פקע אלא דין חיבור שלו שעי"ז יש לו דין צירוף כביצה שהי' לו פקע.

והנה כמו בשבירת כלי דנטהר מטומאתו היינו משום דלעשות כלי צריך כבר לחדש דאלו הי' אפשר לשבור ולחזור לכמות שהי' בקלות, שבירה כזאת לא היתה מטהרת וכלי של פרקים לא נטהר ע"י כל מה שפורק אותו, וה"נ כדי להיות כביצה הא לא מהני מי שיקרב הרבה פתיתין ביחד עד גודל כביצה רק או ע"י שיעשה עיסה או ע"י דברים לחים שיעשה מהם גוש א', וא"כ כשנפרדו כבר פקע החיבור יתכן שכבר בוטל דין חיבור ואינו כבר אוכל כביצה וכבר בטל ממנו כח המטמא.

א"כ כל זמן שנחלק לא רק שבמציאות כעת אינו מטמא אלא דפקע ממנו כח מטמא וא"כ אפילו כשיחבר חיבור המועיל לעשותו כביצה לא ירד עליו דין כביצה כיון שכבר פקע וזה אולי סברת ר' המנונא ורבא דס"ל דחוזר לכח מטמא שלו מביא ראי' לסברתו דמצטרף החצי זית דחוץ לזמנו לעשות לו דין פיגול למרות מה דקודם כבר חל דין הנוגד לדין פיגול.

ומה שנקטו בקושיתם הלשון כשאמר חצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו. בגמ' הסדר הוא להיפך דאמר תחילה חול"ז, ואולי כוונתם ג"כ באופן שאמר איפכא, או שהסדר הוא לאו דוקא.

בא"ד. הרי כבר נפסל הקרבן וכו'. הלשון משמע דהטעם הוא משום דכבר חל פסול, ובהמשך כתבו אין הטעם לפי שנתבטל כו', משמע דבטומאה אין הטעם מחמת שנתבטל אבל בחול"ז וחול"מ הטעם הוא משום שנתבטל כח הפיגול, וצריך לפרש דלזה נתכוונו ג"כ מתחילה כשכתבו הטעם דנפסל הקרבן, דהיינו דכיון שחל הפסול ממילא נתבטל ממנו דין ה"פיגול" שבו.

בא"ד. קושית תוס' לכאו' אינה לפי פי' ר"ת שהביאו לעיל, דלפירושו לא מיירי הסוגיא כלל מצד שנתבטל רק דאין מניחו ליפרד, ואפשר דאה"נ ועכשיו לא הק' לפי סברת רב המנונא רק על דברי רבא, אך באמת יש לומר דקושייתם שייכא גם לפי ר"ת, דגם לדבריו האיך מדמה טומאה לפיגול, רק שהיו צריכים לשאול בנוסח אחר, ונוסח זה לא שייך לפיר"ת.

ומש"כ התוס' דכבר נפסל הקרבן אף דעדיין לא קרבו כל מתיריו, זה קשה בכל המקומות דאמרי' דחלה המחשבה מיד, וצריך לידע הגדר בזה, אך כך זה נקרא בכ"מ דחל הפיגול.

תוד"ה התם. פי' בקונטרס כו'. צריך לידע אם לרש"י כשיפלו ב' חצאי ביצה טמאים שלא היו מעולם כביצה ע"ג ככר של תרומה לא יטמאוהו, דלכאו' כיון דב' חצאי ביצה בכוחם לטמא אף כשאינן מחוברין, מה איכפת לן אם היה בהם שיעור מעיקרא או לא.

בא"ד. ומפרש ר"ת וכו'. צ"ע מה צריך לשיעור כדי להניחו ליפרד, הא מ"מ עכשיו יש כאן שיעור מן הראשון ויצטרף עמו לטמא.

תוד"ה אמר. ואין לדמות זה לטומאה שבטלה וכו'. כונתם להא דבכורות דף כ"ד לענין ציר ע"ש.

רש"י ד"ה רב אשי. בחד דיבורא וצירפן בשפתיו. מלשון זה משמע דס"ל לרש"י דצריך דיבור, וכן הוא להדיא ברש"י לקמן מ"א ב' ובריש מנחות דף ב' ע"ב.

גמ'. חישב שיאכלוהו כלבים למחר פיגול. יל"ע מ"ט הוי פיגול הא לעיל (כ"ח ע"ב) ילפי' מאם האכל יאכל אכילת אדם ואכילת מזבח, אבל כלבים דאי"ז אכילת מזבח ולא אכילת אדם מ"ט מועיל ע"ז מחשבה.

אלא מעתה חישב שתאכלהו אש למחר דכתיב תאכלהו אש לא נופח ה"נ דפיגול. הנה רש"י בספר איוב (פ"כ פסוק כ"ו) פי' דקרא קאי על אש גיהנם, ויל"ע כשיחשוב על אש גיהנם שתאכל למחר מבשר הקרבן אם יהא פיגול [דבברכות נ"ז ב' אמרינן נורא דידן א' מששים בגיהנם], ואם משום דאינו שייך במציאות יש לדון אם זה חסרון במחשבה, דיל"ע אם צריך לחשוב שהוא "יאכיל" לאש או לכלבים, או סגי שיחשוב "שתאכלהו" האש ויאכלוהו הכלבים, וכמו במחשב שפלוני יזרוק את הדם, דאין צריך לחשוב שהוא יתן לפלוני את הדם לזרוק, ה"נ י"ל לגבי כלבים ואש, ואם נאמר כן דסגי במחשבה שייאכל, שייך לחשוב ג"כ על גיהנם.

אך מסתבר דבזה צריך לחשוב שהוא יאכיל לאש וכלבים, ואל"כ אין נחשב מחשבה מה שחושב שיאכלו, דאי"ז במציאות שיאכלו מעצמן, ולא דמי למחשב שאחר יזרוק.

ובשטמ"ק אות ו' כתב בשם מהר"פ דצריך שיהא בידו לעשות כמחשבתו. ויל"ע דלפי"ז כשמחשב שיאכל פלוני למחר מ"ט הוי פיגול, הא אין זה בידו שישמע לו, ומסתמא חבירו לא יאכל כיון שזה איסור. והא ע"כ דמצי לחשוב שיאכל אדם אחר ולא הוא בעצמו מהא דבעי הגמ' לקמיה במחשב על ב' בני אדם, והרי ע"כ אחד מהם הוא חוץ ממנו ומ"מ הוי מחשבה, אמנם י"ל דמיירי שחשב שיאכלנו חולה שמותר לו לאכול מטעם פיקוח נפש, או דאתיא אליבא דריש לקיש דחצי שיעור אינו אסור מן התורה, וכן יכול לחשוב שיאכלו קטנים, ואע"פ שעובר בלא תאכילום, אי"ז מפריע לפיגול, דהא בכל מחשבת פיגול מחשבתו לעשות איסור.

שאין אכילה והקטרה מצטרפין. הנה האחרונים דנו אם פחות מכזית מקרי אכילה אלא דנאמר שיעור באיסורין ובמצות דבעי כזית, או דפחות מכזית לא מקרי אכילה כלל. וממ"נ קשה דאם נימא דפחות מכזית מקרי אכילה רק דאיסורין אין חייבין עליהם בפחות, א"כ מחשבת פיגול דאי"ז איסור אכילה מ"ט בעי כזית, ובפרט אכילת אש וכלבים מה שייך שם שיעור כזית.

ואם נימא איפכא דלא מקרי אכילה בפחות מכזית, א"כ מ"ט יצטרפו אכילה והקטרה, גם בלאו טעמא דאין אכילה והקטרה מצטרפין, הא זיל בתר אכילה אין כאן מחשבת אכילה, וזיל בתר הקטרה אין כאן מחשבת הקטרה, והוי ב' דברים שאינם מחשבה כלל, ומה שייך שיצטרפו יחד לפגל.

ולהלן הובא בשם מרן רי"ז זצ"ל לענין ב' בני אדם, די"ל דא"צ מחשבת "אכילה" אלא שיהא "נאכל", דאף דלגבי כל א' אין זה אכילה מ"מ חשב שהקרבן יהא נאכל. אמנם קשה מ"ט אמרינן אי דאפקיה בלשון אכילה ה"נ הב"ע דאפקה בלשון הקטרה, הא מ"מ הקטרה זה אכילת אש ונמצא שחשב שיהא "נאכל" כזית ומ"ט לא הוי מחשבת כזית, וע"כ דצריך לחשוב על מעשה אכילה והקטרה וא"כ פחות מכזית דאי"ז נחשב אכילה כלל מה שייך שיועיל.

אי דאפקה בלשון וכו'. הנה בשטמ"ק (ב"מ מ"ג ב') הוכיח מכאן דצריך דיבור, ובקה"י סי' א' כתב די"ל דגם במחשבה צריך לחשוב בלשון אכילה והקטרה, ובשטמ"ק (שם) משמע כסברת הקה"י.

וכן יל"ע לגבי קרבן כשיחשוב שרוצה לעשות בבהמה שחיטה והפשט ונתוח ולשים על אש המזבח וכו' אם זה נקרא מחשבה שתחול עליה קדושת עולה, או צריך לחשוב דוקא "הרי זו עולה".

רש"י ד"ה וכי תימא. דאפי' אש גבוה וכו'. משמע דאש גבוה פשיטא יותר וכמ"ש תוס', וצ"ב דהא לא מיירי באש שמים דוקא אלא אש העומדת ע"ג המזבח, ומ"ט הוי פשיטא ליה בזה יותר מבאש דעלמא.

תוד"ה ואת איזבל וכו'. אלא מאכילת בשר מייתי ראיה. הנה המציאות דכלב אוכל בשר ידענו רק דבעי לאתויי קרא דכתיב בי' לשון אכילה, וצ"ב מ"ט לא מייתי מפסוק בתורה בס"פ וישב ואכל העוף את בשרך מעליך, אלמא דאכילת בשר אצל בע"ח מקרי אכילה.

תוד"ה דכתיב. וי"ל דאש גבוה כו' אבל השתא דאמרת דכל אכילת אש שמה אכילה קשיא ליה כו'. אינו מובן מה נתוסף בזה, דהא כמו דלענין אש המזבח ידענו דשמה אכילה, ומ"מ אכילה והקטרה שהם ב' דברים לא מצטרפי, א"כ גם אחרי שנתוסף חידוש דכל אכילת אש שמה אכילה, מ"מ על אש מזבח לא נשתנה כלום, ועי' בטהרת הקדש.

ולכאו' כונת תוס' היא דודאי אכילת גבוה עם אכילת הדיוט לא מצטרפי, רק קושית הגמ' היא דמאחר דאכילת אש בעלמא שמה אכילה, א"כ כשמחשב חצי זית לאכילת אדם וחצי זית להקטרה, דל מהכא שם הקטרה מצד אכילת גבוה, מ"מ יצטרף בתור אכילת אש בעלמא, דאכילת אש ואכילת אדם מצטרפי, וע"ז משני דכשחישב בלשון "הקטרה" גרע.

בא"ד. וי"ל דאש דגבוה וכו'. הנה מה דנקטו הלשון אש "גבוה", אין כונתם לאש שיורדת מן השמים, אלא כל אש מזבח מיקרי אש גבוה.

ויש להסתפק במחשב שתאכלהו אש שירדה מן השמים אם מיקרי אכילה, דהא אינה אוכלת סתם דברים כשאר אש רק קרבנות, ומסתבר דלא הוי פיגול דלא שייך מחשבה על זה, ואמנם כשמחשב סתם שתאכלנו אש המזבח מהני כיון דיש שם גם אש שבא מן ההדיוט, אבל כשיחשב רק על אש שיורדת מן השמים לא הוי מחשבה, דאי"ז דבר מוחשי שיהא שייך לחשוב על זה, ואכילת אש זו זה סוג אחר לגמרי. וגם אינה אוכלת כל דבר, ובפרט דבר פסול בודאי שלא היתה אוכלת.

ומה דאמרי' במעילה דף ז' ע"א דמחשבין על העומד ליאבד ולישרף, היינו דמ"מ חשב שיאכלנו מי ששייך בו אכילה, רק שהדבר עומד ליאבד, משא"כ כשמחשב על מי שאין שייך בו אכילה אי"ז מחשבה כלל.

וקצת משמע כן מהא דלקמן מוקמינן שיועיל מחשבה להקטיר בהיסק גדול שיהא בכדי אכילת פרס, ולמה לא תירץ דחשב שיקטיר בתוך שיעור אכילת פרס ע"י אש שמים שאוכלת מהר [כדלקמן דף נ"ט ב' ברש"י ד"ה אלף], משמע דכיון שאין כזה דבר במציאות שתאכל את האיסור לא הוי מחשבה.

גמ'. בעי רב אשי חישב לאכול בשני בנ"א וכו' ת"ש לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר וכו'. הנה במחשב שיאכלוהו ב' אישים, כגון שתבוא אש מצד זה ואש מצד זה ויאכלו את הכזית, או שיאכלוהו ב' כלבים, לכאו' אין לגמ' ספק אם יצטרפו, דהא העיקר הוא מה שיהא נאכל ע"י אש או ע"י כלבים, ומה לי אחד מה לי שנים, ורק אצל בנ"א יש סברא דאין מצטרף אכילת שנים, כיון שכל אחד הוא בר דעת ובעל בחירה לעצמו, וכלפי כל אחד מהם מה שחבירו אוכל אינו משתייך אליו וכמי שלא נאכל דמי, לכן יש סברא שזה אכילה בפני עצמה, ובאכילת אש פשוט דאי"ז כלל גדר שהאש "אוכל" דבדבר הדומם לא שייך לומר שהוא "אוכל" רק "שנאכל" ע"י אש, וא"כ מה לי אחד או שנים, ואם נימא שזה הי' פשוט לגמ' דבמחשב על ב' אישים או ב' כלבים הוי פיגול, א"כ ה"ה במחשב שיאכל אדם חצי זית ותאכל האש או כלבים חצי השני, ג"כ לא מיבעיא לן, דרק על ב' בנ"א יש סברא דאחד מפקיע מידי חבירו ולא מיצטרפי, אבל אש אינו מפקיע מידי האדם ולא האדם מידי האש, ועכ"פ כלפי האש בודאי דאדם מצטרף ולא גרע מאש אחרת.

וא"כ צריך להבין מאי מייתי ממתני' מלאכול ולהקטיר, הרי אכילת אדם ואש פשוט דמצטרפין, ורק ב' בנ"א הי' הספק, ומשמע דגם זה בכלל הספק וצ"ב מ"ט, ואולי גם ב' כלבים וב' אישים ס"ל להש"ס דהוי כשני בנ"א וצ"ע.

ואמנם ברמב"ם (פי"ד ה"י) הביא דאכילת ב' בנ"א או אדם וכלב מצטרפי, ומשמע לכאו' דגם זה הי' בכלל בעיית הגמ', אך אין ראי' מזה, דהרמב"ם הרי בב' בנ"א מביא דהחידוש הוא דמצטרפין, משא"כ באדם ואש או בע"ח הוסיף וכתב דמצטרפין משום דלשון אכילה אחד הוא, ויתכן דמצד עצם הצירוף לא הי' ספק שלא יצטרפו, ובפרט אחרי שנפשט דב' בנ"א מצטרפין כ"ש דאדם ואש או כלב מצטרפין, רק הו"א דכיון שזה ב' מיני אכילות לא מיצטרפי, קמ"ל דב' מיני אכילות נמי מיצטרפי דלשון אכילה אחד הוא, וכמו שהביאו בשם מרן רי"ז זצ"ל.

בעי רב אשי חישב לאכול כזית בשני בני אדם וכו' בעי רבא חישב לאכול כזית ביתר מכדי אכילת פרס מהו. הנה מרן רי"ז זצ"ל העיר דלכאו' אחרי שנפשט ספק הראשון דמהני אף בב' בני אדם, לא שייך להסתפק שיהא צריך תוך כדי אכילת פרס, ומפרש דמה"ט פשט הרמב"ם גם את הספק השני מאחר שנפשט ספק הא'.

אך הקשה דהא תרוייהו רבא בעי להו [לגי' השטמ"ק] ולמה חילקן לב' ספיקות, ולכן מפרש עפ"י מה שחקר מה הי' אילו לא נאמר דצריך לאכול בכדי אכילת פרס, אם היה צריך לאכול בבת אחת ונתחדש דמהני עד כא"פ, או דהשיעור בא לצמצם שלא יצטרף ביותר מכדי אכילת פרס. ומביא ראי' מלקמן דף ע' ע"א דאמרי' לגבי נבלת עוף טהור דאיצטריך קרא למימר דצריך שיאכל תוך כדי אכילת פרס דסד"א הואיל וחידוש הוא יותר מכא"פ נמי ליטמא קמ"ל, ואם בעלמא בלי ההלכה דכדי אכילת פרס הי' צריך שיאכל בבת אחת, קשה לומר דסד"א דנבלת עוף טהור יצטרף אף בשיעור מרובה, ומשמע דכשלא נאמר שיעור דכא"פ הרי זה מצטרף אף ביותר מזה, וע"ש מה דמפרש סוגיין לפי"ז.

אך לכאו' יש לחלק, דהנה בנבלת עוף טהור דעת רבי יהודה דא"צ גדרי אכילה, וכן פסק הרמב"ם (פ"ג הל' אבות הטומאות הי"ד) וכמו שביאר בחי' רבינו חיים הלוי דאין הטומאה מחמת "אכילה" כלל רק משום דנמצא במקום של בית הבליעה, אלא דהגמ' שם מיירי לדעת ר"מ דס"ל דתלוי באכילה, ואיהו ס"ל דצריך כדי אכילת פרס, אך גם לדעת ר"מ אי"ז דין רגיל של טומאת אכילה, דהא בנגיעה אינו מטמא, וכן אחר האכילה אינו מטמא, רק בשעה שאוכל, אמנם אי"ז מחמת האכילה אלא בשעת מעשה האכילה, היינו בשעה שזה נמצא בבית הבליעה, ולא שייך בזה דין אכילת פרס אע"ג דלגבי השיעור הוא כמו אכילה דבעי כזית, מ"מ לגבי שיעור זמן עשיית המעשה דינו כמו בשאר דיני התורה, כגון מלאכת קוצר בשבת דאין בזה דין של תוך כדי אכילת פרס, וה"נ גבי טומאת עוף טהור הי' הו"א דא"צ בכדי אכילת פרס כיון שזה רק דין של פעולת אכילה.

ולכן אף אם בעלמא בלי שנאמר שיעור אכילת פרס צריך שיאכל בבת אחת, מ"מ בעוף הו"א דסגי אף בהרבה זמן.

והא דבאמת גם בשני בנ"א הדין הוא רק כזית בכדי אכילת פרס הוא משום דסתם אכילה שבתורה הא כרגיל מיירי באכילת אדם אחד ובו בודאי שיעור אכילה רק כדי אכילת פרס, א"כ אף שנתרבה גם אכילת שנים מ"מ משערים כולם לפי שיעור אכילת אדם אחד, וכן נראה דאף אם יחשוב על אכילת אדם שקשה לו לאכול כזית בכדי אכילת פרס, מ"מ שיעור אכילה הוא בכדי אכילת פרס, רק אם יחשוב בפירוש על אכילת אדם יותר מכדי אכילת פרס דאז באמת לא יהא מחשבה האוסרת, וכן באכילת אש וכלבים כולם בשיעור אכילת אדם נמדדו דהוא בכדי אכילת פרס.

ובעצם הדבר דפשיטא לי' דב' בנ"א ויותר מכדי אכילת פרס תליא הא בהא, ואם מהני בב' בנ"א ה"ה יותר מכא"פ, ולא שייך שיצטרף אכילת פרס של ב' בנ"א. הנה במשנה ברורה (סי' רע"א סקע"ג) כתב דאף להשיטות דמצטרף שתיית כל המסובין למלא לוגמיו, מ"מ צריך שישתו כולן בשיעור כדי אכילת פרס, ובאפיקי ים (ח"ב סי' ב') תמה מה שייך צירופי זמן ע"י אנשים שונים, אך מהסוגיא כאן יש ראי' לסברת המשנ"ב, דהא מבעיא לן אם מהני בב' בנ"א, ומ"מ מבעיא לן אם מהני ביותר בכדי אכילת פרס, הרי דאי"ז סתירה לומר דאף דצריך בכדי אכילת פרס מ"מ יועיל ב' בנ"א, ואמנם האפיקי ים נקט כסברת מרן רי"ז זצ"ל.

ובאילת השחר קידושין (דף מ"ג ע"א) על תוד"ה שלא מצינו (בסופו), הבאנו ראי' ג"כ ממעילה דף י"ח ע"ב דאיתא התם אכילתו ואכילת חבירו לזמן מרובה מצטרף, וברש"י וכן בשטמ"ק אות מ"ד מבואר שם דהיינו ביום א', והדר קאמר דאם הוא אכל היום ואח"כ ביום אחר ג"כ מצטרף, חזינן מזה דגם באכילת חבירו או בהנאת חבירו הי' שייך לחלק בין אכילה של אותו יום או לזמן מרובה, הרי דגם בשני אנשים שייך צירוף בזמן, וכן בתוד"ה הא, מבואר לא כמרן רי"ז הנ"ל, וכמ"ש בעצמו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א