שו"ת אבני מילואים/יב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת אבני מילואים יב

סימן יב

שאלה. האומר קונם בשר עלי ואח"כ חלה חולי שיש בו סכנה והוצרך ע"פ רופאים לאכול שקצים ורמשים אם צריך היתר לנדרו כיון דיכול לאכול בהיתר ע"י התרת חכם ועכ"פ לא יעבור על נדרו. או אינו צריך התרה.

תשובה גרסינן בשבועות דף כ"ד בהא דתנן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראוין לאכילה ושתה משקין שאין ראוין לשתיה פטור. שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ור' שמעון פוטר. ובגמ'. הא גופא קשיא אמרת כו' מ"ש רישא דפטור ומ"ש סיפא דחייב. הא ל"ק רישא בסתם סיפא במפרש. מפרש גופא נמי תקשי אמאי הא מושבע ועומד מהר סיני הוא. רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים. וריש לקיש אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן אי בסתם ואליב' דר"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא. בשלמא ר' יוחנן לא אמר כר"ל דמוקי למתני' כד"ה. אלא ריש לקיש מאי טעמא לא אמר כר"י אמר לך כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא על ידי עצמו לא אמרינן. ואיכא למידק מהא דתנן שלהי נדרים נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודי'. ובתוס' שם וז"ל ואין לתמוה היאך חל נדרה על תשמיש יהודים אחרים בעודה א"א והא אין איסור חל על איסור. י"ל דהוי איסור כולל מגו דחייל אתשמיש בעל שהוא היתר חל נמי על האחרים עכ"ל וע"ש. וא"כ לריש לקיש קשיא מתני' דהתם דהיאך חל נדרה על תשמיש יהודים אחרי' והא אין איסור חע"א. וכולל דבעל לא מהני לר"ל כיון דהוי איסור הבא על ידי עצמו. ולכאורה יש ליישב לפמ"ש תוס' בסוגיין ד"ה באיסור הבא על ידי עצמו וז"ל וא"ת והא נמי איתא בהדיא במשנה דיש אוכל אכילה א' וחייב עליה ד' חטאות וקא חשיב מוקדשין אף ע"ג דאיסור הבא מעצמו הוא וכן האוכל גיד הנשה של עולה בפ' גיד הנשה. וי"ל דהכא באיסור הבא מעצמו על עצמו קאמר דלא אמרינן אבל מוקדשין שאסורין על כל העולם אמרינן עכ"ל. וא"כ בנטולה אני מן היהודים שהוא איסור על כל העולם שפיר אמרינן כולל אע"ג דהוא איסור הבא מעצמו וכמו במוקדשין. אלא דאכתי תקשי לפמ"ש ב"י ביו"ד סימן רל"ד בהא דכתב הטור שם גבי נטולה אני מן היהודים שאמרה קונם תשמישי על כל העולם יפר חלקו ותהא משמשתו ותהא אסורה על כל העולם. וכתב עליו ב"י דאיפכא הו"ל למימר שאמרה תשמיש כל העולם עלי דאי באמרה תשמישי על העולם אין הבעל צריך להפר כלל כדאמרי' בנדרים דף פ"א באומרת קונם תשמישי עליך משעבדא לי' לבעל ע"ש ולכך כתב בש"ע שם אסרה עלי' תשמיש כל האדם שבעולם יפר חלקו ע"ש. וכיון שכן ה"ל איסור הבא מעצמו על עצמו וא"כ אין איסור חל על איסור אפי' בכולל לריש לקיש וכמ"ש:

והנה בדרישה ובב"ח ובש"ך שם כתבו ליישב דברי הטור שכתב שאמרה הנאת תשמישי על כל העולם דאף ע"ג דבאומרת הנאת תשמישי עליך א"צ להפר ומשום דמשעבדא לבעל היינו היכא דאסר' על הבעל לחודי' הוא דא"צ להפר אבל באומר' קונם תשמישי על כל העולם מגו דחייל על כל העולם חייל נמי אבעל וע"ש. והנה לפי דברי הטור וכפי מה שפירשו הדרישה וב"ח וש"ך דבריו לכאורה שייך הכא כולל דהא אסרה תשמישה על כל העולם הוי כמו מוקדשין. אך קשה כיון דבאמת על הבעל לחודי' לא חייל הנדר משום דמשעבדא לי'. והוצרכו האחרונים לפרש דחייל משום כולל מגו דחייל אכ"ע ובאמת אכ"ע לא חייל דאין אחע"א וצ"ל דהוי כולל כמ"ש תוס' מגו דחייל אבעל. וא"כ אין כאן כולל כלל. והרי זה דומה למי שנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח ונבילות דעל מצה לחודי' הוי נשבע לבטל את המצוה ועל נבילות הוי מושבע ועומד ולא שייך כולל אלא היכא דחייל על דבר אחד עכ"פ. וא"כ ה"נ ה"ל אוחז החבל בתרין ראשין דגבי בעל לא חייל אלא ע"י כולל דכ"ע וגבי כ"ע לא חייל אלא על ידי כולל דבעל. לכן נראה לענ"ד דהטור לשטתי' אזיל דס"ל דנדרי' חלין על האיסורין וכמ"ש בטיו"ד סימן רט"ו דאם אומר קונם שלא אוכל נבילות וטריפות חייב משום בל יחל וכן דעת רש"י והרא"ש והר"ן בנדרים פ"ב דף י"ח ע"ש. ועיין ב"ח שם. ולפ"ז אין מקום לקושית התוס' סוף נדרים דהיאך חייל נדרה אתשמיש אחרים בעודה א"א דהא אין אחע"א דהא נדרי' חלין על האיסורין ואם כן חייל נדרה על יהודים אחרים בלא כולל דבעל וא"כ שפיר חייל על הבעל ע"י כולל דאחרים. והתוס' סוף נדרים שהקשו דאין אחע"א והיכא חייל נדרה אתשמיש כל היהודים. לשטתייהו אזלי דסברי דאין הנדרים חלין על האיסורי' כמ"ש פ"ב דשבועות דף כ' ד"ה דכי לא נדר ע"ש שכתבו דנדרים חלין על דבר מצוה לבטל ולא לקיים ואם נשבע שלא לאכול נבילות וטריפות או שלא אוכל ביו"ה אינו חל דאין אחע"א ע"ש. ומשום הכי שפיר קשיא להו דהיכי חייל אתשמיש יהודים אחרים כיון דאין נדרי' חלין על האיסורין. ודעת הש"ע ביו"ד סי' רט"ו כדעת התוספו' דאין הנדרין חלין על האיסורין לקיים. וזה גם דעת הרשב"א בתשו' סי' תרט"ז ע"ש. ומש"ה ס"ל לב"י דאם אמרה קונם תשמישי על כל העולם דאין הנדר חל דלגבי בעלה הא משעבדא לי' ואי משום דחייל אכ"ע וכמ"ש בפרישה הא גם אכ"ע לא חייל דאין איסור חע"א. אלא ע"י כולל דבעל וא"כ צריך שיהא הנדר חל על הבעל שלא ע"י כולל דאחרים וכמ"ש. ומש"ה כתב ב"י דאם אמרה קונם תשמישי על כל העולם לא חייל. והא דנטולה אני מן היהודים מיירי בקונם תשמיש כל העולם עלי דהשתא בעל אסור בלא כולל. ושל כל העולם חייל ע"י כולל:

והנה בט"ז ביו"ד סימן רל"ד ס"ק נ"ט כתב שם ז"ל וכתבו פרישה ומו"ח ז"ל דשפיר חל הנדר אף על פי שהיא משועבדת לו מטעם שהוא כולל ואני אומר דלא דקו רבנן בהא מלתא דלזה לא מהני מה שהוא כולל וראיה מפורשת מפ' בתרא דנדרים דף פ"ט במה דמהני נדר בדבר שלב"ל אלא אמר רב הונא בריה דר"י באומרת יקדשו ידי לעושיהן דידים איתנהו בעולם. ופריך ומי מקדשי והא משעבדי ידיה לבעל ומשני באומרת לכי מגרשה. הרי לפניך דמה שאמרה יקדשו ידי כו' הוא לשון כולל שלא יהנה שום אדם שבעולם ממע"י ואפ"ה פרכינן עלה דהרי הם משועבדים לבעל ע"כ וע"ש ובנק"הכ כתב ליישב לפמ"ש ב"י דהיינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן על פיך דליכא כולל דאחרי' ע"ש. ולענ"ד נראה דידים שאני כיון דמשעבדי לבעל ואלמוהו רבנן לשעבודא דבעל וה"ל כידים דידי' דלא מצי אסרה על אחרי' כי היכי דלא מצי אסרה על הבעל דהו"ל כידי' דבעל כיון דמשעבדי לי' וא"כ ליכא כולל. וזה שייך בדבר שבממון. אבל בתשמיש לא שייך האי טעמא ודוקא לבעל לא מצי אסרה דמשעבדא לי' אבל לאחרים מצי אסרה דדוקא גבי ידים אמרינן דה"ל כידים דבעל. ודו"ק. ומיהו בעיקר הדין נראין דברי הט"ז והוא דאע"ג דשבועה חלה ע"י כולל היינו על דבר מצוה חייל ע"י כולל של דבר הרשות אבל היכא דאיכא הרעת אחרים לא חייל אפי' ע"י כולל. וכן משמע בתשו' הריב"ש סימן קנ"ט ע"ש גבי נשבע שלא לחלוץ ושלא לייבם שכתב דלא הוי כולל מכמה טעמים. ובתוכם כתב טעם אחד לפי שהמצוה המוטלת עליו היא חיוב לאשה היא היבמ' וא"כ שבועה זו שנשבע לעגנה הוי היזק לה ואין שבועת ביטוי חלה להרע לאחרים ואע"פ שאמרו שם איזהו הרעת אחרים כגון אכה את פלוני ואפצע את מוחו לאו דוקא דה"ה אמר אגזול או אעשוק את פ' ועיגון היבמה אין לך צער גדול מזה עכ"ל. משמע דהרעת אחרים לא חייל ע"י כולל דהא התם שלא לחלוץ ושלא לייבם רצה לומר דחייל ע"י כולל וע"ז כתב דלא חייל משום דהוי הרעת אחרים וכן הוא מצד הסברא דלא מהני שבועה שאפצע את מוחו של פ' ע"י כולל וא"כ ה"נ באומרת קונם תשמישי על כל העולם כיון דמשעבדא לבעל ה"ל הרעת אחרים וכמו אגזול ואעשוק דלא מהני כולל. ועמ"ש בס' קצ"הח סימן ע"ג סק"ד וסימן קי"ז סק"ה. ובהא דנדרים אם חלין על האיסורין כ' הר"ן בנדרים דף י"ח וז"ל נשבע שיאכל ככר זה ואח"כ אסרו עליו בקונם אסור לאכלו כדאמרינן קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל אסור ובודאי דכי היכי דנדר חל על דבר מצוה חייל נמי אשבועה דמצות ושבועות שתיהן איסור גברא הן וחייל עלייהו נדרא דהוי איסור חפצא לבטל בשב ואל תעשה, ואפשר גם כן דכשם שהנדר חל על השבועה לבטלה כך הוא חל עלי' לקיימה כו' וכן בדין אם לבטל הן חלין לקיים לא כ"ש. ומה"ט גופי' דכתיבנא דכיון דשבועות ליתנהו אלא איסור גברא כי אמר קונם מיתוסף בה איסור חפצא. אבל אין השבועות חלין על הנדרים לא לבטל ולא לקיים שאם אסר עליו ככר בקונם וחזר ונשבע עליו שיאכלנו פשיטא שאינו רשאי לאוכלו. וכן אם נשבע אח"כ שלא יאכלנו אינו עובר אלא משום בל יחל וליכא למימר דכי היכא דאיסור חפצא חייל על איסור גברא דשבועה ה"נ איסור גברא דשבועה ליחל אאיסור חפצא דנדרים משום דבנדרים כי היכי דאית בי' איסור חפצא איסור גברא נמי אית בי' שהרי מכיון שנאסרו עליו קאי עלי' בבל יחל דברו והאי לאו איסור גברא דשבועה ככל ל"ת שבתורה הלכך אין מקום לשבועה שתחול על הנדרים. עכ"ל. ודעת התוס' פ"ב דשבועות דף כ' ד"ה דכי לא נדר דאין הנדרים חלין על האיסורין הבאתי דברי' לעיל וכ"פ הרשב"א בתשו' סימן תרט"ו. ולפ"ז במי שנדר שלא לאכול בשר ואח"כ חלה חולי שיש בו סכנה שהותר לו לאכול נבילות אם צריך התרה לנדרו. הנה אם אמרו בלשון שבועה הוא מבואר בש"ך יו"ד סימן רל"ח סק"ה שכתב ז"ל ונראה דנ"מ אף האידנא לענין חולה שמותר להאכילו נבילה שאין צריך להתיר שבועתו עכ"ל. והיינו דוקא בשבועה דאין איסור שבועה חלה על נבילות וטריפות ומש"ה אין צריך התרה אמנם באומר קונם בשר עלי בכה"ג דהותר לו בשר נביל' משום סכנה תליא בפלוגתא. לדעת הטור והר"ן דנדרים חלין על האיסורין צריך התרה. ולדעת תוס' והרשב"א דאין הנדרי' חלין על האיסורין א"כ שוה נדר לשבועה ואין צריך התרה. מיהו באומר קונם בשר סתם ודאי חייל נדרא דה"ל כולל דברי' המותרי' עם האסורים וכה"ג אפילו שבועה חיילא. אלא באומר קונם בשר נבילה עלי בהא הוא דאמרינן דתליא במחלוקת אי נדרי' חלין על האיסורין.

איברא גם באומר סתם קונם אכילת בשר עלי אע"ג דה"ל כולל אכתי מידי ספיק' לא נפקא דהא לדעת הרמב"ם פ"ד מהל' שבועות נבילות וטריפות ה"ל דברים שאין ראוין לאכיל' וה"ל כאוכל עפר וכן דעת הר"ן פ"ב דשבועות ע"ש ודעת רש"י דנבילות וטריפות ה"ל דברים הראוין לאכילה אלא ארי' הוא דרביע עלי'. ע"ש בסוגיא. וא"כ ה"נ באומר אכילת בשר עלי קונם לשיטת הרמב"ם ודעמי' דה"ל דברים שאין ראויין לאכילה אין בזה משום קונם וא"צ התרה. אמנם נראה כיון דבשעת חליו הותר לו בשר נבילות הדר ה"ל ראויין לאכיל' דדוקא בשעה שאסו' לו לאכול הוא דהוי דברי' שאין ראויין דכל האסור לישראל הוי אכילתן אכילת עפר. משא"כ זה שאוכל בהיתר הוי אכילה ראויה ולא גרע מאחשבי' אע"ג דבשעת נדרו בריא היה אזלינן בתר שעת אכילה וכיון דבשעת אכילה ראוי הוא שמי' אכילה והנה בעיקר הדין שכתב הש"ך ביו"ד סימן רל"ח באומר שבועה שלא אוכל נבילות ובשעת חליו הותר לו לאכול שאין צריך התרה וכמ"ש. ראיתי בס' פרי מגדים לא"ח בפתיחתו להל' פסח שהתפלא בזה וכתב ז"ל. ואגב גררא ראיתי להזכיר בכאן דבר אחד והוא לדעתי נקודה נפלאה. כי הנה כבר ביארנו פעמים רבות דנהי דקי"ל דאין איסור חע"א כו' היינו לחייב שתים אבל מ"מ תרין איסורין רביע עלי' וביבמות דף ל"ג נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים. ועפ"א מהל' א"ב בהשגות הר"א ז"ל ונ"מ טובא כמ"ש בפרי מגדי' ליו"ד כ"ח והשתא למ"ש הש"ך ביו"ד רל"ח דנ"מ למי שנשבע על הנבילה דאינו חל וכשהוא חולה אח"כ א"צ להתיר דאין השבועה חלה ש"מ דסובר דאין אחע"א ואף תרין איסורין לא רביע עליה כלל. והוא פלא בעיני וצ"ע לדינא טובא עכ"ל וע"ש. וכונתו למאי דאמרי' ביבמות דף ל"ד בהא דתניא הבא עלי' חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה דברי ר' יוסי. ופריך למימרא דסבר ר"י אחע"א כו' ומסיק דאינו חייב אלא אחת אלא דמעלה עליו כאלו עשה שתים כו' נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים. ופירש"י דלא מיירי בשוגג ולקרבן. אלא דמעלה אני עליו כאלו עשה שתים וה"ל רשע גמור ע"ש. ומבואר מזה דהא דאין אחע"א היינו לענין עונשין דלא מיחייב ב' מלקיו' וכן בשוגג אינו חייב אלא קרבן אחד. אבל לענין איסור גם האיסור השני רביע עלי' א"כ בחולה שיש בו סכנה שהותר לו נבילה מ"מ איסור שבועה דרביע עלי' ג"כ למה יאכל בלא התרה והרי נושא עלי' איסור בל יחל. זו היא תמיהתו של הגאון בעל פרי מגדים והנה נראה שהבין הרב המחבר ז"ל טעמא דאין שבועה חלה על נבילות משום דאין איסור חע"א. ובאמת בש"ס מעולם לא אמרו טעם זה גבי שבועה אלא הכי פריך שלא אוכל נבילו' מושבע ועומד מהר סיני הוא. ובתשו' נודע ביהודא ח' א"ח סי' ל"ו כתב ז"ל הן אמת שממה שאמר בכל מקום והא מושבע ועומד מה"ס ולא אמר סתם והא אין איסור חע"א משמע דאי לאו דמושבע ועומד הי' שבועה חלה דדוקא שבועה על שבועה אינה חלה ואמנם דבר זה צ"ע ושקידה בכמה מקומות בש"ס ואכ"מ עכ"ל. נראה דעת הגאון בעל נ"ב דאי לאו דאין שבועה חלה משום מושבע ועומד לא הוי אכפת לן הא דאין אחע"א בעלמא והכא הוי שבועה חיילא. וגם בזה לא נתקררה דעתי הקלושה דודאי גם בשבוע' שייך אין איסור חע"א.

ואמנם נראה לענ"ד דהא דפריך והא מושבע ועומד הוא. היינו לומר דלא מצי למיסר אנפשי' כלל בשבועה כל שמושבע ועומד והיינו דאיכא בין הך טעמא דאין אחע"א ובין טעמא דמושבע ועומד. דלטעמא דאין אחע"א גם האיסור השני חייל אלא דאין עונשין עליו לענין קרבן ומלקות. אבל איסורא מיהו רכיב עליה אבל לטעמא דמושבע ועומד לא מצי למיסר אנפשי' כלל ואין כאן חלות השבועה כלל. ואסברא לך טעמא דמלתא אשת אח ואחר נעשה אחות אשה ודאי איסורא דרמי רחמנא על אחות אשה לא פקע במה שהיא אשת אח דהרי אכתי היא גם אחות אשתו אלא דאין עונשין על אחות אשה אם אשת אח קדים דאין אחע"א אבל איסורא רביע עלי' שהרי התורה אסרה אחות אשה. וכמו כן נתנבלה ביום הכפורים איסור נבילה לא פקע בשביל שהיום יום כפור אלא דאין עונשין על הנבילה אבל מכל מקום תרתי איסורי רביעי עליה. אבל שבועה הוא איסורא דרמי איהו על נפשיה וכל שמושבע ועומד אין בידו לאסור על נפשו וא"כ מעולם לא היה איסור שבועה רמי עליה אלא שבועה ראשונה אבל שבועה שניה אין בידו לאסור וא"כ מעולם לא חלה שבועה שניה כלל ולכך צדקו דברי הש"ך דאין צריך התרה היכא דאין שבועה חלה על שבועה. ובזה נשתנה דין מושבע ועומד מדין אין אחע"א. עוד נ"מ גם לענין עונשין בין טעמא דמושבע ועומד לטעמא דאין אחע"א. דלטעמא דמושבע ועומד אע"ג דאח"כ פקע איסור הראשון כגון האי שנשבע שלא לאכול נבילות ואח"כ חלה חולי שיש בו סכנה ופקע מיניה איסור נבילה שהרי הותרה לו משום סכנה אפ"ה שבועה לא חיילה כיון דלשעתו לא היה מקום לחול שהרי הי' מושבע ועומד ולא מצי לאסור על נפשו בשבועה תו לא הדרא וחיילא אבל לטעמא דאין אחע"א איסור השני מתלי תלי וקאי וכי פקע איסור הראשון קאי באיסור שני לקרבן ולמלקות כדאי' ביבמות שם. ומשום דאיסור הבא מאליו כדקאי קאי אלא שאין עונשין על האיסור השני לקרבן ולמלקות וכי פקע איסור הראשון הדר וחייל אף לעונשין. אבל שבועה דהוא איסור הבא מעצמו ולא מצי תפיס נפשי' בשבועה וכיון דלא חייל לשעתו תו לא חייל לעולם. והא דאמרי' גבי נשבע שלא אוכל ככר זה וחזר ונשבע שלא יאכלנה ונשאל על הראשונה דשני' חלה עליו התם משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו א"כ השבועה השניה נעשית ראשונה למפרע וחלה למפרע ממש. אבל היכא דלא חיילא למפרע בשעתו כגון איסור נבילה אע"ג דאח"כ פקע איסור נבילה ע"י מה שהותר לו בחליו מ"מ למפרע לא הותר לו וכיון דבשעתו לא חייל תו לא חייל אח"כ דהא לא נשבע אח"כ. וזה ברור.

והא דקשיא לי' להגאון נ"ב בהא דפריך והא מושבע ועומד מה"ס ולא פריך והא אין אחע"א. נלענ"ד דעדיפא פריך דהא דאין אחע"א היינו דוקא בזה אח"ז אבל בבת אחת מיהו חייל אבל גבי שבועה אפילו בבת אחת לא חייל כגון נשבע שלא לאכול נבילות ונתנבלה אחר השבועה דכה"ג ה"ל איסור שבועה ונבילה בבת אחת. דאף על גב דקדים איסור אבר מן החי כיון שבשעה שנתנבלה פקע לי' איסור אמ"ה ואתו איסור נבילה ואיסור שבוע' בב"א. ועיין בתוס' ד"ה האוכל נבילה ביו"הכ ע"ש. אלא כיון דסוף סוף מושבע ועומד הוא שלא לאכול נבילה לא מצי תו מתפיס אנפשי' בשבועה משא"כ משום אין אחע"א כה"ג שנתנבלה אחר השבועה הוי חיילא השבועה וכמ"ש ודו"ק:

עוד נלענ"ד בהא דפריך והא מושבע ועומד מהר סיני ולא פריך והא אין אחע"א. משום דביבמות דף ל"ד איתא הבא עליה חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה דברי ר' יוסי. ור"ש אומר אינו חייב אלא משום אשת אח. ופריך וסבר ר"י אחע"א כו'. ומסיק אלא אמר רב מעלה אני עליו כאלו עשה שתים כו' למאי נ"מ לקברו בין רשעים גמורים. וכתבו תוס' שם ד"ה בין רשעים גמורים ור"ש דס"ל דאינו חייב אלא משום אשת אח ס"ל אע"פ שיש בעבירה זו ב' איסורים מ"מ כיון דלא מיחייב אלא חדא אין קוברין אותו בין רשעים גמורים ע"ש. ומש"ה לא פריך והא אין אחע"א דמצינו למימר הא דתנן שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות חייב היינו מעלה אני עליו כאלו עשה שתים כדמפרש רב התם ונ"מ לקוברו בין רש"ג. ור"ש דפליג ופוטר לטעמיה אזיל דס"ל דכיון דלא מיחייב אלא חדא אין לקוברו בין רש"ג כדפליג ביבמות גבי אשת אח. ואע"ג דבתוס' בסוגיין ד"ה אלא כדרבא כתבו דלמלקות לא בעי' לאו והן ע"ש. ובש"ס פריך והא בעי לאו והן א"כ משמע דפשיטא לי' לש"ס דמתני' לקרבן איירי. דלפמ"ש תוס' במכות דף כ"ב ד"ה א"ל כגון דאמר שבוע' שלא אחרוש משמע דס"ל דגם למלקות בעי לאו והן ע"ש. א"כ מצינו למימר דמתני' לאו לקרבן מיירי. ולכך פריך והא מושבע ועומד מה"ס וא"כ לא מצי מתפיס נפשי' בשבועה אחר שבועה ואפי' תרי איסורין ליכא הכא וכמו שביארנו למעלה. ודו"ק:

ובזה נלענ"ד לפרש מה דאמר ריש לקיש כי אמרי' איסור כולל באיסור הבא מאליו אבל באיסור הבא מעצמו לא אמרי' דלכאורה אינו מובן מאיזה טעם נחלק ביניהן. ולפי דברינו יובן שפיר. דבאיסור הבא מאליו אף דאין אחע"א מ"מ תרין איסורין רביעי עלי' אלא שאין עונשין על האיסור השני מש"ה אמרי' כולל כיון דאיתי' גם לאיסור השני אמרי' דע"י כולל עונשין אותו גם על השני. אבל גבי שבועה דאי לאו כולל אין האיסור השני חל כלל ואפי' תרין איסורין ליכא וע"י כולל אנו רוצין שיחול איסור השבועה זה לא אמרי' דדוקא היכא דהאיסור ממילא חייל עלי' כמו יוה"כ על נבילה דבלא כולל נמי איסורא רמי עלי' אלא שאין עונשין להכי מהני כולל לעונשין. אבל באיסור הבא מעצמו בלא כולל אין כאן שבועה כלל ס"ל לר"ל דלא אמרי' כולל לחדש האיסור שלא היה חל כלל. ודו"ק:

ובענין נדרים אם חלין על האיסורין לקיים כבר כתבנו דעת הר"ן ז"ל וטעמו דס"ל דחיילי משום דנדרים איסור חפצא ואיסורין אינן אלא איסור גברא וכי אמר קונם מיתוסף עלי' איסור חפצא ע"ש. ודעת הרשב"א בתשו' דאע"ג דנדרים חלין לבטל את המצוה כמו קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל מ"מ בקיומם אינן חלין כגון קונם שלא אוכל נבילות וטריפות דאין אחע"א ע"ש ולענ"ד נרא' להביא ראיה ברורה לדע' הרשב"א מהא דאמרי' בכריתות גבי הא דאוכל אכילה א' וחייב עליה ד' חטאות ואשם א' ומפרש לה בש"ס מוקדשין חל על איסור חלב מגו דאתוסף בה איסור הנאה חל נמי על החלב וכתבו תוספ' בכמה מקומות דאיסור הנאה לא הוי א"מ אלא איסור כולל שחל על שאר הבשר אלא דקרי לי' איסור חמור משום דבכולל נמי בעי' איסור חמור וכמ"ש תוס' פ' גיד הנשה דף ק"ב ע"ש. ותיפוק לי' דמוקדשין הוי איסור חפצא דהא נדר הוי האומר כקרבן כאימרא ומוקדשין הוי נדר גמור ואיסור חפצא חייל על שאר איסורין. אע"כ מוכח מזה כדעת הרשב"א. וכן בכריתו' ס"פ ספק אכל מייתי לה מקרא דמוקדשין אחע"א דכתיב כל חלב לד' לרבות אימורי קדשים למעילה ע"ש ותיפוק לי' דאימורין ה"ל איסור חפצא וחייל על האיסורין ואע"ג דבשר קדשים קלים לאחר זריקה תו לא מקרי דבר הנדור היינו הבשר כיון שיש להם היתר לכהנים או לבעלים אבל אימורין דלגבוה סלקי לעולם ה"ל דבר הנדור כמבואר בנדרים פ"ב דכאימורין ה"ל נדר וא"כ ה"ל איסור חפצא ואמאי בעי' דלהוי איסור כולל או מוסיף. ודאי מוכח דאין הנדרים חלין על האיסורין וזו ראיה ברורה ודו"ק:

אלא דאכתי צריך התבוננות להבין טעם הדבר אמאי אין הנדרים חלין בנודר שלא לאכול נבילות ובנודר שלא לאכול מצה הנדר חל ומשום דאין החפץ מושבע עליו כמבואר ברשב"א ובר"ן וא"כ ה"נ באיסורין אין החפץ מושבע עליו ויחול הנדר על החפץ של איסור כמו שחל על החפץ של מצוה. ואחר העיון נראה דגם הרשב"א מודה דעיקר הנדר חייל על חפץ של איסור אלא דס"ל דאם אכלו אינו עובר בבל יחל דלאו דבל יחל אינו אלא איסור גברא ואינו חל על הנבילה כמו דלא חייל לאו דיו"הכ אע"ג דודאי איסור יו"הכ ממילא חייל גם על הנביל' ותרין איסורין רביעו עלי' כדפרישית לעיל. אלא שאין עונשין על של יו"הכ משום דקדים לי' איסור נביל' ה"נ בנדרים אע"ג דנדר חייל עליה דחפצא מ"מ אין עונשין על בל יחל כיון דקדים לי' א"נ. אלא דהר"ן סובר דנדרים חלין על האיסורין ועונשין על בל יחל דידהו משום דס"ל דנדר הוי איסור מוסיף כמ"ש שם פ"ב דנדרים מגו דאתוסף איסור חפצא מש"ה חייל נמי בל יחל. אבל הרשב"א ס"ל דזה לא הוי איסור מוסיף דלא אתוסף שום איסור אגברא והרמב"ם פ"ד מהל' שגגות כתב דכל היכא דאמרי' כולל צריך שיהיה אותו פ' נמצא בעולם אבל אם אינו בעולם אינו כולל ע"ש. א"כ ה"ה מוסיף צריך שיהיה נפקותא לאדם בעולם אבל זה שנתוסף איסור חפצא ולא אתוסף אגברא מידי לא הוי איסור מוסיף וכיון שכן ס"ל להרשב"א דאע"ג דהקונם חייל על הנבילות כיון דהוא איסור חפצא מ"מ אם אכלו אינו לוקה משום בל יחל דלא חייל לאו דבל יחל על איסור נבילה דקדים כיון דליכא לא מוסיף ולא כולל וכן נראה מבואר מדברי תוס' פ"ב דשבועות דף כ' ד"ה דכי לא נדר ע"ש שכתבו דנדרים חלין לבטל את המצוה ולא לקיים ואם נשבע שלא יאכל נבילות וטריפות או קונם שלא אוכל ביו"הכ דאין אחע"א. מבואר מדבריהם דאתו עלה מכח אין אחע"א. ולא אתו עלה מכח מושבע ועומד דבאמ' חל איסור חפצא דלגבי' לא הוי מושבע ועומד אלא לענין בל יחל אמרו אין אחע"א. וזכינו לדעת התוס' והרשב"א דנדרים חלוקים משבועו' לענין לקיים את המצוה. דבשבועות כה"ג בנשבע שלא יאכל נביל' אין כאן שבועה כלל כיון דמושבע ועומד הוא ולא רביע עליה איסורא כלל וכמו שבארנו למעלה. משא"כ בנדרים דאיסורא רכיב עלי' כיון שהוא איסור חפצא המתחדש ומתוסף עתה. אלא שאין לוקין על בל יחל דידיה דהוי איסור גברא ואינו חל על איסור נבילה דאין כאן מוסיף ולא כולל ודמיא נדרי' לשאר איסורין דתרין איסורין רביעי עליה אלא שאין עונשין על השני וכמבואר למעל' ויתיישב בזה קושית תוס' הובאה פה בראש הסי' שהקשו לר"ל דס"ל באיסור הבא מעצמו לא אמרי' כולל מהא דיש אוכל אכילה אחת כו'. ותוס' תירצו דהתם אוסר על כל העולם וכנ"ל. ואינו מובן דמ"ש אוסר על עצמו או על כל העולם. והרשב"א בחידושיו תי' דלר"ל הך דמוקדשין מיירי בבכור דאתיין בהדדי ע"ש וקשה טובא דהא בחולין פ' גיד הנשה דף ק"א תני האוכל גיד הנשה של עולה חייב שתים עיין שם והתם ודאי משום כולל הוא דלא מצינן לאוקמי בבכור דהא עולה קתני וצריך עיון ולפי מ"ש לעיל דהא דאמר ר"ל כי אמרי' כולל באיסור הבא מאליו אבל באיסור הבא מעצמו לא אמרי' היינו משום דבאיסור הבא מאליו גם האיסור השני רביע עלי' וכדאמרי' ביבמות דמתלי תלי וקאי ונ"מ לקוברו בין ר"ג אלא דאין עונשין על האיסו' הב' ולכך מהני כולל לעונשו אבל באיסור הבא מעצמו דלא חייל האיסור השני כלל דהא מושבע ועומד הוא וע"י כולל אתה רוצה לחדש עליו איסור שבועה זה לא אמרי' וכמ"ש לעיל. וזה שייך בשבועה. אבל במוקדשין דהוא איסור חפצא ודאי חייל איסור מוקדשין על החלב וכמ"ש דחלב לא הוי אלא איסור גברא והקדש הוי איסור חפצא אלא דאין עונשין על איסור מעילה דאין אחע"א וכיון שכן דתרין איסורין רביעי עלי' אלא שאין עונשין א"כ דומה ממש לשאר איסורין דאמרי' כולל לענין עונשין ומש"ה במוקדשין נמי עונשין ע"י כולל. ודו"ק:

עוד אפשר ליישב קושית תו' מן מוקדשין לפ"מ דאי' בתמורה דף י"א האומר רגלה של זו עולה כולה עולה משום דפשטה קדושה בכולה. ואי' שם דאם הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו ד"ה פשטה קדושה בכולה. וכיון דעל הבשר חייל ההקדש ממילא פשטה קדושה בכולה גם על החלב ואפי' לא הקדישו ואי משום דאין אחע"א ולא מצי פשטה קדושה בחלב מידי דהוי אשור של ב' שותפין והקדיש אחד מהן חלקו דלא פשטה קדושה בכולה דחלק חבירו מעכב ה"נ כיון דאין אחע"א גבי חלב לא חיילא קדושה ז"א דכיון דמאי דפשטה קדושה בכולה הוי ממילא ובאיסור הבא מאליו אמרי' כולל. וא"כ מגו דחייל אבשר חייל נמי אחלב ממילא דפשטה קדושה בכולה ואין ההקדש שעל החלב ואיסור הבא מעצמו אלא איסור הבא מאליו. ולפמ"ש לעיל דשבועה לא חיילא על האיסור אפי' באו בבת אחת כגון שנתנבלה אחר השבועה. דכיון דמושבע ועומד הוא אין השבועה חלה אפי' בב"א. א"כ בקונם כה"ג שאמר קונם אכילת נבילה עלי ונתנבלה אח"כ דאתי בב"א ובקונם לא שייכא מושבע ועומד דהא החפץ אינו מושבע. ושפיר חייל איסור חפצא אפי' בזא"ז. אלא איסור בל יחל לא חייל משום דאין אחע"א וכיון שבאו בב"א חיילי במו שאר איסורין ולפ"ז קשה בדברי תוס' שבועות (דף כ') ד"ה דכי לא נדר שכתבו דאם אמר קונם שלא אוכל ביוה"כ דאין אחע"א ע"ש. וכה"ג שאמרה קונם שלא אוכל ביוה"כ קודם יו"כ ה"ל איסור בת אחת דכה"ג חייל בשאר איסורין ואפשר דמיירי שאומר כן ביוה"כ דאז יוה"כ קדים. ויצא לנו עוד ממ"ש דלדעת תוס' והרשב"א דס"ל דנדרים אין חלין על האיסורין מ"מ לא דמי לשבועה דבשבועה הוי טעמא משום מושבע ועוד דתרווייהו איסור גברא נינהו ולא חיילא שבועה שני' כלל. ולא רביע עלי' אלא חד איסורא. משא"כ בנדרים דאיסור חפצא חייל אלא שאין עונשין על בל יחל דידי' דאין אחע"א ודמי ממש לשאר אין אחע"א וביבמות (דף ל"ב) איתא גבי אשת אח ואחות אשה דמתלי תלי וקאי ואי פקע איסור הראשון חייל השני. וה"ה בנדרים כה"ג משא"כ בשבועה כיון דלא חיילא בשעתא תו לא חיילא וכמ"ש לעיל. וניחא לן בזה ליישב קושית תוס' סוף נדרים בהא דתנן נטלה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא נטולה מן היהודים שהקשו דהיכא חייל נדרה בעודה אשת איש דהא אין אחע"א ותירצו בכולל ע"י הבעל ע"ש שהניחו בצ"ע. ולפי דברינו יתיישב דהא לשיטת הר"ן והטור דנדרים חלין על האיסורי' ודאי לק"מ וכמ"ש לעיל. אלא דתוס' לשיטתייהו דס"ל דאין הנדרים חלין על האיסורין. אבל מ"מ אינו מטעם מושבע כמו שבועה דאיסור חפצא אינו מושבע ועומד אלא מטעם דאין אחע"א וכמו יוה"כ ואיסור נבילה דאיתי' לאיסורא אלא שאין עונשין עליו הכי נמי בנדרים הנדר חל עליו אלא שאין עונשין על בל יחל דידי' וכנ"ל. וכיון דמטעם אין אחע"א אתינן עלי' א"כ איסורא מתלי תלי וקאי וכדאי' ביבמות וכי פקע איסור ראשון עונשין על איסור שני לכך שפיר תנן ותהא נטולה מן היהודים כלומר לאחר שתתגרש או תתאלמן דאז פקע איסור א"א וחייל נדרא אף לעונשין כמו בכל איסורין החלין זע"ז וז"ב.

וראיה ברורה לדברינו מהא דתנן ביבמות דף קי"א משנה ערוכה הנודרת מיבמה בחיי בעלה ע"ש והיכי חייל נדרה בחיי בעלה דהא איכא איסור אשת אח והתם ליכא כולל אע"כ כמ"ש דהנדר חייל מהשתא אלא דאין אחע"א לעונשין ומתלי תלי וקאי וכי פקע איסור אשת אח חייל איסור נדר ובדברי תוס' הנ"ל שכתבו מטעמא דכולל דבעל, תמה אני מה יענו ביבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה דהתם ליכא כולל וצ"ע.

העולה מזה, האומר קונם עלי אכילת בשר נבילה וטריפה ואח"כ חלה חולי שיש בו סכנה והותר בנבילה. עדיין צריכין התרה לנדרו כיון דבנדר איסורא איכא אליבא דכ"ע אלא דלדעת תוס' והרשב"א אין עונשין משום דאין אחע"א ואיסורא מתלי תלי וקאי וכי פקע איסור נבילה מפני הסכנה קאי איסור הנדר וצריך התרה. כ"ש לדעת הר"ן דנדרים חלין על איסורין דאפי' עונש איכא ודוקא בנשבע הוא דכתב הש"ך דא"צ התרה דמושבע ועומד הוא ולא חיילא שבועה כלל משא"כ בנדרים דהוי איסור חפצא וכנ"ל. וז"ב לדינא:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף