אילת השחר/זבחים/יט/ב

אילת השחר זבחים יט ב

דף י"ט ע"ב

כהן גדול שלא טבל ושלא קידש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה. לכאו' היינו הך דבין עבודה לעבודה היה מחליף בגדים ומקדש, ויש לפרש דקידוש הוי בין עבודה לעבודה וטבילה בין פשיטת בגד ללבישת בגד, דקידוש הראשון היה עושה קודם שפשט הבגדים וטבל [לת"ק ביומא דף ל"ד ע"ב], וקידוש השני שאחר הטבילה היה עושה אחרי שלבש הבגדים, והוי אחר העבודה וקודם העבודה, ולא בין בגד לבגד, משא"כ טבילה היא בין בגד לבגד. אמנם הרמב"ם [‏פ"ב מעבודת יוהכ"פ ה"ג‏] כתב וכל כהן שלא טבל בין בגדים לבגדים או שלא קידש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה וכו', וק"ק מה שכלל בקידוש את שניהם, ובשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' ק"ב) ביאר דכונתו שלא קידש בין עבודה לבגדים ובין בגדים לעבודה.

צהבו פניו. חזינן גודל השמחה שהיתה לו כשהיה סבור ששמע תירוץ טוב.

אי הכי דצפרא נמי. הק' רע"א והקרן אורה דהא בקידוש דצפרא לא גרע יום כיפור מכל השנה ולמה לא יעכב.

ואפשר דהנה יל"ע אם קידוש ידים ורגלים זה דין בעבודות דהעבודה מצרכת קידוש ידים ורגלים, או זה מצוה כללית קודם גשתם אל המזבח, ואם נימא שזה דין בעבודות י"ל דעבודות יוה"כ הם עבודות אחרות מכל השנה, ומה דעבודות כל השנה בעו קידוש יו"ר אי"ז נוגע ליום כיפור, ולכן אף דגלי קרא דעבודות יוהכ"פ בעו קידוש, מ"מ כיון דכתיב ולבשם דקידוש אין מעכב, אין לנו ראי' מהא דמעכב קידוש יו"ר בעבודות דכל השנה דגם ביוהכ"פ יעכבו, ולכן אפי' קידוש יו"ר דצפרא לא יעכב בעבודות אלו.

אמנם קרבן תמיד של יוה"כ יל"ע אם זה קרבן אחר מכל השנה, וגם עליו נלמד דאין מעכב בו קידוש יו"ר או דינו ככל השנה, אבל שאר העבודות י"ל שפיר דלא יעכב בהו קידוש יו"ר כיון שזה דין עבודות בפנ"ע.

ואף דקידוש דצפרא לא ילפי' מהאי קרא אלא חוקה חוקה ממחוסר בגדים וזה ילפי' מעבודות כל השנה, מ"מ לענין שיעכב בעבודות יוה"כ גלי קרא דבעבודות יוהכ"פ אין מעכב אלא ולבשם, ולא קידוש ידים ורגלים.

ועי' שטמ"ק אות א' שכתב לפרש דקושיית הגמ' היא דכיון דחזינן דקידוש דשחרית מעכב, א"כ ע"כ דלא מיעטה תורה שקידוש לא יעכב ביוהכ"פ, וצ"ב דקידוש דשחרית לא כתיב בהאי קרא, וא"כ שפיר י"ל דקידושים האחרים הכתובים בפסוק זה לא יעכבו ומ"מ קידוש דשחרית יעכב.

כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין מקדשין בו. יל"ע אם צריך שישאר שיעור זה כל זמן שמקדשין ממנו, או סגי במה שבשעה שהתחילו לקדש היה בו כשיעור. ובליקוטי הלכות (לקמן כ"א ב') כתב דמסתברא דסגי שיהא שיעור זה בעת נתינת המים לכיור ע"ש, ועי' להלן דף כ"א ע"ב משנ"ת עוד בזה.

והנה ל' רש"י משמע דהוא שיעור בכיור שצריך להחזיק כדי ד' כהנים ולא במים שנותן לתוכו, מיהו ברמב"ם פ"ה מביאמ"ק הי"ג מבו' דהוא שיעור במים, וית' להלן כ"ב ע"א.

רש"י ד"ה בזרעו. בכהנים הדיוטים דהיינו קידוש שבשעת כניסה שנוהג בכל הכהנים מעכבא בו באהרן ביוהכ"פ דהא חוקה כתיב. מה שפרש"י כהנים הדיוטים, אף דגם כהנים גדולים הם מזרעו, מ"מ אי בכהן גדול מיירי הא בזה אנו דנים למילף אם יעכב או לא.

ומש"כ דהא חוקה כתיב יל"ע אם כונתו לחוקה דפרשת כיור או לחוקה דיום הכפורים, ולשון רש"י משמע לכאורה דקאי על חוקה דיום כיפור, אך צ"ב דהא קידוש ראשון דיום הכפורים לא כתיב בפרשת יום כפור, וממילא לא קאי חוקה ע"ז, ואם כונתו לחוקה דכתיב בכי תשא למה הוצרך להדגיש את זה, ולכאו' היה נראה להגיה דתיבות אלו שייכא לתחילת הדברים, וכצ"ל קידוש שבשעת כניסה שנוהג בכל הכהנים ומעכב דהא חוקה כתיב, מעכבא בו באהרן ביום הכפורים.

ובשם מרן רי"ז זצ"ל הביאו שעמד בזה, ומפרש דכל הנידון בסוגיא הוא על קידוש ראשון דיוכ"פ באופן שאינו מעכב מדין קידוש ידים ורגלים של כל השנה, וכגון שכבר קידש ידיו ורגליו לתרוה"ד, דמ"מ צריך לחזור ולקדש לתמיד מדין קידוש של יוהכ"פ [כמבואר ברמב"ן במלחמות ריש יומא דאם הכהן גדול תורם את הדשן נפישי לה קידושין, אלמא דאפי' קידש יו"ר קודם תרוה"ד מ"מ צריך לחזור ולקדש בתחילת העבודה], וס"ל להש"ס דקידוש זה מעכב מדין חוקה של יוהכ"פ.

ובזה מיישב תמיהת האחרונים לעיל מ"ט אמרינן דצפרא נמי והא לא גרע מקידוש דכל השנה, ומפרש דקאי על קידוש דיום כיפור באופן דאינו מעכב בכל השנה, ואהא פריך דאי מיעט קרא מולבשם דקידוש יו"ר דיוהכ"פ אינו מעכב ה"ה דקידוש זה לא יעכב, ולכן מה שכתב רש"י דחוקה כתיב כונתו על חוקה דיוה"כ, ומפרש דחזקיה דריש דקידוש ראשון שנוהג בזרעו כל השנה יעכב ביוה"כ, אפי' באופן שבשאר ימות השנה אינו מעכב, אמנם צ"ע באמת מנ"ל להש"ס לחלק קידוש זה משאר קידוש יו"ר דיום כיפור, כיון דגם קידוש זה הוא קידוש של יום כיפור.

רש"י ד"ה משה ואהרן. תרין ובניו תרין שאף משה כהן היה. עי' בשטמ"ק שהקשה דהא היו שם ארבעה בנים של אהרן, ובכס"מ (פ"ה מביאת מקדש הי"ג) כתב דלרש"י י"ל דאע"ג שהיו ארבעה בנים מ"מ מיעוט רבים שנים, ולכן כ' רש"י אהרן ושני בניו, ומשה, אבל ברמב"ם שם כתב דארבעה כהנים היינו אהרן ובניו והיו אלעזר ואיתמר ופינחס עמהם, וא"כ אינו מפרש דמיעוט בניו שנים אלא סתם שבניו הם אלעזר ואיתמר, ובזה יקשה קושית השטמ"ק דהא היו גם נדב ואביהוא.

ומש"כ רש"י שאף משה כהן היה, הנה התוס' בע"ז (דף ל"ד ע"א) כתבו דבשבעת ימי המילואים לא היה למשה דין כהן אלא הוכשר בתור זר, ולפי דבריהם לא היה צריך משה לקדש ידים ורגלים, וא"כ מאי דכת' ורחצו ממנו משה וגו', צ"ל דלא אמר קרא אלא שיעור מים שיהא בכיור וכדילפי' הכא, אבל לא נצטווה משה לקדש ידיו ורגליו, ורש"י שכ' כאן דכהן היה משמע דלא ס"ל כהתוס' שם, וכ"כ הקר"א ע"ש.

תוד"ה וחוקה. לכל הפחות קידוש דהוי בין בגדי זהב לבגדי לבן ליעכב דצורך פנים כפנים דמי. יש להעיר דלכאו' הקידוש אינו צורך עבודת פנים, דהא כל חילוף בגדים מצריך קידוש ידים ורגלים, וע"כ שזה דין בחילוף הבגדים ולא דעבודת פנים מצרכת קידוש, ואפי' לפמשנ"ת לעיל [בגמ' ד"ה אי הכי] דקידוש זה דין בעבודה, מ"מ חזינן דכל עבודות יוהכ"פ צריכות קידוש, וע"כ דאי"ז דין מחמת עבודת פנים דוקא אלא לפני כל עבודה צריך קידוש, ואמנם לבישת הבגדי לבן זה צורך פנים, אבל קידוש זה דין בכל עבודה שמתחיל, ומ"ט קרו לה תוס' צורך פנים.

אמנם בהא דצורך פנים יש לפרש דכל עבודה שהיא בפנים מקרי הקידוש לפניה צורך פנים, אפילו שאינו מחמת חיוב דינה בפנים, ותוס' מפרשים דאפי' אינו מצד פנים שבה אלא מצד דין עבודה מ"מ עבודה שהיא בפנים יש לה דין עבודת פנים.

והטעם י"ל דהא עבודה שהצריכה תורה שיעשה בפנים אם יעשנה לא בפנים אין לה דין עבודה, נמצא דכל עבודה שעושה בפנים כל דין עבודה שבה הוא רק מחמת שהיא בפנים.

תוד"ה אי הכי דצפרא נמי. תימה מאי קושיא כיון דהוי במיתה אתי בקל וחומר מיושב. וצ"ב דהא מעטיה קרא מדכתיב ולבשם דקידוש אינו מעכב ומה יוסיף הקל וחומר יותר ממאי דכתיב בהדיא בקרא ונתמעט דאינו מעכב, וצ"ל דכונת תוס' שהקל וחומר יגלה דהמיעוט דולבשם לא קאי אקידוש דצפרא.

בא"ד. תימה מאי קושיא וכו'. בספר פנים מאירות כתב לתרץ דליכא למילף ק"ו מיושב דאינו במיתה דא"כ לא הוי ידעינן דשלא רחוץ ידים ורגלים מחלל עבודה רק בעבודה שיש עלי' מיתה דהיינו עבודה תמה אבל עבודה שאין עליה מיתה דבזה ליכא ק"ו מיושב לא נדע דמחלל עבודה, וראי' לזה מהא דבריש פרקין לא עביד ק"ו מיושב שאינו במיתה אלא ממה שאוכל וע"כ היינו טעמא דאי משום שאינו במיתה לא נדע אלא על עבודה תמה.

ואפשר דאיה"נ דאפשר הי' ללמוד ק"ו גם מהא דהוי במיתה, ואע"ג דיש עבודות שאינן במיתה מ"מ כיון דיש בזה חומר שלפעמים במיתה סגי לעשות ממנו ק"ו, אלא כיון דמצי למיעבד ק"ו מאוכל דזה יותר עדיף למד מזה, אבל איה"נ גם מחיוב מיתה אפשר למיעבד ק"ו.

שם. יש שואלים הא נימא פרועי ראש יוכיחו שאע"פ שהן במיתה מ"מ לא מחללין העבודה. אמנם לא דמי דפרועי ראש לא נתחדש כלל חילול עבודה, משא"כ קידוש ידים ורגלים הא כל השנה מחללין עבודה ואנו צריכין ק"ו לומר שגם ביוהכ"פ יחללו ולא יכללו במיעוט דלבשם, ועל זה יועיל הק"ו שפיר, וכ"כ בבית הלוי (סי' ה' סק"ו).

ת"ר כיצד מצות קידוש מניח ידו הימנית ע"ג רגלו הימנית וידו השמאלית ע"ג רגלו השמאלית ומקדש. משמע בפשוטו דמקדש שניהם כאחת וכ"מ להדיא ברש"י על התורה , וא"כ צריך לידע מי נותן את המים דהא הוא אינו יכול ליתן.

ומקום הקידוש הוא בידו עד מקום חבור היד עם הזרוע וברגל עד עצם הנקרא קרסול, כ"פ הגר"א בתוספתא דמנחות , ותחת כפות רגליו א"צ לקדש דלא נאמר שהכהן צריך לקפוץ ולהרים ידיו ורגליו בשעת קידוש, וכן בין האצבעות לא הגיע מים, ואין לומר דעי"ז שמשפשף [כמבואר בתוספתא מנחות פ"א ה"ז‏] יגיעו המים לכל היד והרגל, דכיון שלא הוזכר שפשוף בתורה איך מהני שפשוף למה שמי הרחיצה לא הגיעו שם, דהא בנט"י לא מהני שפשוף על מקום שהמים לא הגיעו לשם ע"י הרחיצה.

והנה חז"ל נקטו לשון "קידוש" ידים ורגלים, והכונה בלשון קידוש היא דכל דבר שהוא הכנה לאח"כ נקרא קידוש, לכן טבילה שזה לא הכנה למשהו אלא אדרבה להוריד ממנו דין טומאה לא נקרא קידוש, אבל ענין ריחוץ ידים ורגלים שזה כדי להכין עצמו לעבודה נקרא קידוש, וכן כל כלי שרת שזה גורם הכנה להעבודה שלאחרי זה, נקרא דהכלי מקדש.

[ולפי"ז לכאורה חמש טבילות ביוהכ"פ שהם לא להוריד הטומאה אלא כדי שיעבוד הלאה הי' אפשר לקרותם ג"כ קידוש גופו, אלא כיון שכל טבילות לא שייך לקראם קידוש, גם יבואו להחליף בלשון קידוש גופו וקידוש ידים ורגלים, לכן לא שינו לקרותו מכל טבילה, ואם ריחוץ ידיו ורגליו צריך כח גברא יש עוד סברא לא לקרות לטבילה קידוש, כיון דקידוש דהוא הכנה צריך כח גברא להכין עצמו משא"כ טבילה מהני בלי שום התכוננות].

תוד"ה וליתיב. לאו ישיבה ממש קאמר דאין ישיבה בעזרה אלא סמיכה. ולפי"ז אתי שפיר מה שעשו סמיכה בכל כחו בקרבנות ולא מקרי ישיבה בעזרה.

והנה מצינו מקומות שאסור בהם ישיבה ואסור גם לסמוך, ויש מקומות דישיבה אסורה וסמיכה מותרת, כגון עמידה מקמי ס"ת שכתבו התוס' ד"ה עמידה [ועי' מ"ב סי' קמ"ו י"ז‏] דגם סמיכה אסור, ולגבי ישיבה בעזרה כתבו תוס' דסמיכה שרי, והחילוק הוא דבמקום שאסור "ישיבה", סמיכה שרי דלא מקרי ישיבה, אבל כשצריך "עמידה" לא סגי בסמיכה [ועי' חו"מ סי' י"ז סעיף א'‏].

רבי אלעזר בר"ש אומר כיון שקידש ידיו ורגליו מתחילת עבודה אפי' מכאן ועד עשרה ימים אינו צריך לקדש. לכאו' אין כונתו שעמד ועבד ברציפות יומם ולילה כל העשרה ימים, אלא שהיה דעתו על העבודה כל הזמן, והי' גישת שחרית וערבית דהיינו שעבד מעט בבוקר ומעט בערב, ואפשר דאם עברה עונה שלימה ולא עבד מקרי הפסקה גם לראבר"ש.

אמנם בצריכותא דאמרי' דאי אשמעינן קמייתא בההיא קאמר רבי דפסק ליה מעבודה לעבודה וכו' ואי אשמעינן בהא בהא קאמר ראבר"ש וכו', משמע דמה דקאמר ראבר"ש דהיה עומד ומקריב מיירי שהקריב כל הזמן ולא פסק כלל, ורק בקמייתא מיירי דפסק מעבודה לעבודה. מיהו אליבא דאמת אפשר דא"צ שיעבוד במשך כל היום, רק אם עובד בערב ובשעת עלות השחר סגי לראבר"ש.

ועצם סברת הגמ' צריך להבין למה יהא תלוי פסול לינה אם עוסק בעבודה או לא, הרי למעשה כיון שעלה עה"ש הוי לינה, ולמה מה שעוסק בעבודה יקבע שזה לא יהי' נחשב ליום חדש, ומשמע דס"ל השתא דהקידוש מועיל לכל העבודות שעושה בהמשך אחד והוי כעבודה אריכתא ואי"ז תלוי ביום, ולכן עביד צריכותא מפסק ולא פסק, ולפי הוי אמינא זו באמת היה צריך להיות שעובד בלי הפסק כלל, אלא שעומד ע"ג המזבח ומוכן לעבודה כל הזמן, ואמנם בפסק באמצע היום י"ל דאי"ז עושה הפסק, ורק בהמשך כשעובר מיום ליום כדי להכשיר עד עשרה ימים צריך שיהא רציפות.

והנה לאחר שיש לנו את ב' הברייתות מבואר דמה שהכשיר ר"א בר"ש הוא גם בהפסיק מעט כל שלא הסיח דעתו, וצריך להבין למה כתב רש"י בדברי ראבר"ש בברייתא דמכשיר עד עשרה ימים "ובלבד שיהא עומד ועובד", והא לא מצריך ראבר"ש שיהא עומד ועובד, וכפי הנראה דתיבות אלו [שנוספו במוסגר] שייכי בדבור בפני עצמו על הצריכותא דאמרי' אבל בהא דלא פסק וכו', ע"ז מפרש רש"י דמיירי בעומד ועובד, אבל אליבא דאמת א"צ שיהא עומד ועובד.

ולענין שינה י"ל דשינת עראי לא הוי הפסק, [מיהו בחשק שלמה הביא מירושלמי דיומא (פ"ה ה"ג) דשינה ואפי' נתנמנם טעון קידוש ידים ורגלים, וכן תמה שם דא"א שיעברו עליו עשרה ימים בלא הטלת מים, וכתב דע"כ לאו דוקא הוא, אמנם בקרן אורה (להלן כ' ע"ב) רוצה לומר דדין הירושלמי אינו אלא לכתחילה].

מ"ט דרבי דכתיב בגשתם. ופרש"י דגישת שחרית גישה אחריתי היא שהרי יש כאן מערכה חדשה. ויל"ע אם סידור המערכה בכל יום מעכבת דמהאי טעמא קרי לה גישה חדשה, או גם אם אינה מעכבת מ"מ כיון שיש מצוה לסדר מערכה בכל יום הויא לה גישה חדשה, והראוני דבירושלמי (פ"ב דיומא הל' א') נסתפק בזה אם מעכב, ועי' חזו"א מנחות (סי' כ"ג סק"ו).

וצריך עיון למה מערכה חדשה נקרא גישה חדשה הא בגשתם "אל המזבח" כתיב והמערכה אינה המזבח, ואולי כיון דלא שייך עבודה על המזבח בלי שיש עליו מערכה, ממילא מתפרש גישה אצל המזבח שאמרה תורה דהכונה היא למערכה שעל המזבח.

וכן יל"ע אם סברא זו דמערכה חדשה הוי כגישה חדשה, היא סברא להצריך קידוש מחדש גם להיכל דאין שם מערכה, וכן לענין זריקה וקבלה וכל העבודות שאינם על המערכה במזבח, אם נימא דבזה שיש מערכה חדשה יש כבר גילוי על כל עבודות של יום דמיקרי עבודה חדשה, וקרינן להו בגשתם.

הכל מודים בקידוש שני כשהוא לבוש מקדש וכו'. לכאו' בלא"ה צריך בגדים כיון שיש על קידוש ידים ורגלים דין שירות כדילפי' לעיל מדכתיב לשרת, ושירות הא בעי בגדים, [ועי' במנ"ח (מצוה ק"ו) דנקט דכל דיני עבודה יש גם על קידוש ידים ורגלים, כגון לענין חציצה בין רגליו לרצפה וכן לגבי כל הדינים]. אך אין קושיא דהא מיירי על קידוש דיום כיפור, ועל זה לא נאמר דהוקש כדין שירות, ויתכן דכשר לקדש אלו הקידושים של יום הכפורים גם בישיבה [ועי' חי' מרן רי"ז הלוי הל' עבודת יוהכ"פ פ"ב ה"א].

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א