אילת השחר/זבחים/יט/א

אילת השחר זבחים יט א

דף י"ט ע"א

א"ל אקיים בך והיו מלכים אומניך. יל"ע מה רצה לומר בזה דהא כתוב זה מיירי על זמן הגאולה, וכי נתכוין לומר לו דהוא כבר אתחלתא דגאולה.

ומשמע מזה דבכל דור שייך קצת סימנים של הגאולה. או אפשר דקרא מיירי על כל ישראל וזה יהי' רק אחרי הגאולה, אבל על ת"ח גדול זה יכול להתקיים גם קודם לכן [ואיזגדר מלכא לא היתה כוונתו לקיים בו מלכים אומניך, רק תיקן לו החגור כדרך בנ"א שמסדרים מה שאינו כהוגן, ואמימר אמר לו דמשמים זימנו לו כך כדי שיתקיים בו והיו מלכים אומניך].

ואם להוציא ממנה דם כאן וכאן אסור. ופרש"י דחבורה הוא ואיסור דאורייתא, ולכאו' היינו רק לר"י דס"ל דמלאכה שא"צ לגופה חייב, אבל לר"ש פטור, ואולי מפרש רש"י דהך מתניתין אתיא כר' יהודה, ועי' תוספת קדושה ובגאון יעקב עירובין ק"ג ב'.

ויל"ע כיון דאיסור דאורייתא הוא פשיטא דאסור ומאי קמ"ל תנא, וצ"ל דהוי אמינא דהותר גם איסור דאורייתא כיון שזה צורך עבודה, וקמ"ל דאי"ז צורך עבודה וכמו שכתב רש"י בעירובין, ועי' תוי"ט עירובין פ"י מי"ד. אמנם צ"ב דאפשר בכהן אחר ומהיכי תיתי שיהי' מותר איסור דאורייתא בשביל זה.

והנה הרמב"ם בפכ"א מהל' שבת הכ"ה כתב ולא ידחקנו בידו כדי להוציא ממנו דם, וכן בהל' כלי המקדש (פ"י ה"ט) כתב ואם נתכוין להוציא דם אסור, ומשמע דאינו אלא איסור דרבנן, וצ"ע דלשיטתו דמלאכה שא"צ לגופה חייב הוי לי' למימר חייב.

לא שנו אלא גמי אבל צלצול קטן הוי יתור בגדים. הנה לפי ס"ד זו עדיין לא נתחדש הסברא דמה שעשוי לנוי חשיב וגמי שאינו עשוי לנוי לא חשיב יתור, וא"כ צ"ב מ"ט הוי פשיטא לן דגמי לא הוי יתור בגדים, ואם משום דגמי הוא ממין כזה שלא עושים ממנו בגד, הרי כתוב בתורה ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות, רואים שעושין בגד גם ממין צומח.

לא אמרו יתור בגדים אלא במקום בגדים. במקדש דוד (ריש סי' ל"ו) הק' אהא דאמר רב לעיל י"ח ב' דמרושלין פסולין ופרש"י משום יתור בגדים, ומ"ט הוי יתור בגדים הרי מה שנגרר על הקרקע לא הוי במקום בגדים.

אמנם יש לחקור אם שלא במקום בגדים ס"ל לר' יוחנן דהוי בגד, אלא דלא מקרי לבישה להחשיבו יתור בגדים, או דלמא סברא היא דלא מקרי בגד לענין זה, ואם טעמו משום דלא מקרי בגד אתי שפיר, דכשהוא חלק מבגדי כהונה ע"כ יש לכל חלק ממנו שם בגד, ולא שייך לחלק את הבגד לשנים ולומר דמה שאינו במקום בגדים כבר אינו בגד.

דאמר רבא א"ר חסדא וכו' שלא במקום בגדים שלש על שלש חוצצות וכו'. יל"ע לרבא אם השיעור של ג' על ג' זה כמו בטומאה, וממילא יהי' חילוק דבגד של שק ועור ששיעורן גדול יותר לענין טומאה, ה"נ לגבי יתור בגדים לא יפסול אלא בשיעורן, או דלמא כיון דג' על ג' חשוב שיעור בגד, ממילא בכל המינים סגי דליהוי יתור בגדים [ועי' במקדש דוד סי' ל"ו].

ולענין כלי מתכות אי מקרי יתור בגדים, נראה עפ"י מש"כ בר"ש ריש אהלות פ"א מ"ב, וכן בתוס' נזיר דף נ"ד ב' ד"ה ת"ש, דכלי מתכות מקרי בגד מדכתיב ואלה הבגדים וגו' וקא חשיב ציץ שהוא טס של זהב, ה"נ לגבי יתור בגדים י"ל דהוי יתור, ולפי"ז כהן הלובש בתי עינים ממתכת הוי יתור בגדים, [ואמנם משום שנחלשה ראייתו אין לפסול כהן שנצרך לכך, דבמה שנחלשה ראייתו מעט אינו נעשה בעל מום].

אמנם יל"ע כמה הוא השיעור בכלי מתכות כדי שיחשב בגד, דהא חזינן שהציץ שהיה רחבו רק ב' אצבעות כבר נקרא בגד, אמנם יתכן דלגבי יתור בגדים גם בגד מתכות צריך שיעור ג' על ג', כמו בשאר בגדים [אם נימא שאין זה תלוי בקבלת טומאה כמו שנסתפקנו לעיל], ורק הציץ הי' לו חשיבות בשיעורו שנאמר בו, ולא גרע מצלצול קטן דחשיב, ומהאי טעמא גם טבעת תיחשב יתור בגדים, אפי' שאין בה ג' על ג', דהא חשיבא.

שאני צלצול קטן דחשיב. ופרש"י לפי שעשוי לנוי והוי בגד, וצלצול קטן דחשיב מקבל ג"כ טומאה אף שהוא פחות ג' על ג', כמבואר ברמב"ם פכ"ב מהל' כלים ה"ב דאריג כל שהוא מקב"ט [ועי' גאון יעקב עירובין].

מיהו מה שכתב רש"י דחשיב משום שעשוי לנוי, צ"ב דהא מה שיש לו צלצול על היד אי"ז מוסיף לו נוי, ואי דמכסה בו את המכה מה נוי יש בזה, הרי זה רק כיסוי על המכה שלא יתגנה בה.

עוד יל"ע דהא אם יניח אבן טובה על אצבעו אע"פ שעשוי לנוי לא הוי יתור בגדים, כיון שאי"ז בגד, א"כ ה"נ פחות מגע"ג אם אי"ז בגד, מה יועיל מה שעשוי לנוי להחשיבו לבגד, הרי כיון דלא מקרי שהוא לבוש בזה מחמת קטנו, מאי מהני מה שעשוי לנוי שיהא נחשב בגד, וכן יל"ע מ"ש מתפילין דלא הוי יתור בגדים כדמסיק לקמן, משום שאינן בגד, והיינו שלא נעשו כדי לכסות בהן את הגוף.

והנה לר"י בריה דר' חייא דצלצול פחות מגע"ג מקרי יתור בגדים, מ"מ כשלובש צלצול תחת הבגדים אף דפוסל משום חציצה מ"מ אין בזה גם משום יתור בגדים, כיון דכל מה שהוא חשוב בפחות מגע"ג הוא משום נוי, ממילא תחת הבגדים שאינו נראה אי"ז נוי.

רש"י ד"ה כורך עליה גמי במקדש. בשעת עבודה שגנאי הוא שתראה שם מכתו ואע"ג דגמי מסי וכו' אבל במקדש לא גזרו משום שבות. כונתו לפרש בזה מ"ט שרינן ליה במקדש משום שבות, דהא מה שהתירו שבות במקדש הוא רק מה שיש בו צורך המקדש ולא כל מי שנמצא במקדש מותר לו שבות, לכן פי' דגנאי הוא שתראה שם מכתו והוי צורך עבודה, וכן פירש להדיא בעירובין (דף ק"ג ע"ב) דצורך עבודה היא משום דלאו אורח ארעא שתראה מכתו עם העבודה, מיהו אי"ז מעכב דבודאי אם יעבוד כשמכתו גלוי' לא יפסול העבודה.

אמנם יל"ע למה צריך לטעם דאין שבות במקדש, הא פסיק רישיה באיסור דרבנן סבירא להו לכמה ראשונים דשרי, וכיון שנותן את הגמי כדי שלא תראה מכתו בשעת עבודה, אפי' שממילא זה מרפא את המכה, מ"מ אם אין כונתו לזה אי"ז אלא פסיק רישיה.

וצ"ל דאפי' שעיקר כונתו כשנותנו על המכה כדי שלא תיראה מכתו, מ"מ מתכוין הוא ג"כ לרפואה, והוי שפיר איסור שבות.

ועי' גאון יעקב (עירובין ק"ג ע"ב) שכתב עוד טעם למה התירו לכהן לכרוך גמי, משום דלא מוכחא מילתא דלרפואה עביד, דיאמרו בשביל עבודה הוא מכסה, וכל דלא מוכחא מילתא דלרפואה עביד שרי כדאמרי' בשמונה שרצים.

אמנם צע"ק דלפי דבריו אין החילוק בין מקדש למדינה, אלא אם ניכר שמכסה את המכה בכונה לרפואה או לא, ובשמעתין דעירובין מיירי בדברים שהתירו במקדש.

בא"ד. וכל דבר שיש בו משום רפואה אסור משום שבות גזירה שמא ישחוק סמנים. חזינן דגזירה שגזרו רבנן אטו מלאכה דאורייתא מקרי נמי שבות, ולכאו' שם שבות היה מובן באיסור אמירה לעכו"ם וכדו' שאמרו רבנן שישבות גם מזה, אבל כאן הרי לא אמרו דהרפואה עצמה הוי מלאכה דרבנן, רק גזרו שלא יעשה כן אטו שחיקת סמנים, ומ"ט קרי לה שבות.

מיהו מצינו כן לגבי עוד גזירות דרבנן בשבת ויו"ט דמקרי שבות. אמנם איסור מוקצה יש לעי' אם נקרא שבות, דיתכן דרק דבר של עשייה קראו רבנן שבות, אבל איסור טלטול מוקצה אפשר דלא מקרי שבות וצ"ע.

בא"ד. אבל במקדש לא גזרו משום שבות. הנה החזו"א סובר דכשיש חשש שדבר עלול להביא לידי חטא ומכשול או שלא תתקיים המצוה, א"צ להושיב ב"ד שידונו ויחליטו לגזור, אלא ממילא יש גזירה והדבר נאסר, כיון דהסברא אומרת שצריך לאסור את זה [והוכיח כן מדמצינו בגמ' בעיות טובא בגזירות חכמים, וכן מצינו בגמ' מהו דתימא לגזור, דאינו מובן דסוף סוף כל זמן שלא תקנו וגזרו אינו נאסר, אלא ע"כ דאם החכם יבין שיש מקום לגזור הרי זה נכלל ממילא בגזירות חכמים, גם בלי שיתקנו כן בפירוש], ועי' בחזו"א (יו"ד ס' ק"נ סקי"א).

ולפי"ז צע"ק הלשון דבמקדש "לא גזרו" משום שבות, דהא לא סגי במה שלא גזרו, שהרי גם דבר שלא גזרו עליו מ"מ אם יש סברא שצריך לאסור, הרי זה נאסר ממילא, וממילא צריך להיות אסור גם במקדש, וכדי שלא יאסר במקדש צריכים חכמים לומר דבמקדש אין דין תקנות וגזירות, ולא רק שלא לגזור, ונצטרך לומר דשאני דבר שדנו והוציאו מכלל הגזירות ואמרו דהמקדש אינו כלול בגזירה, דבזה כדי לגזור צריך לדון מחדש לאסור, וכל זמן שלא נדון לא יהא אסור.

רש"י ד"ה ותיפוק לי משום דחוצץ. והיכי שרי ר' יוחנן. המפרשים הק' מ"ט פריך רק לר' יוחנן הא לכו"ע קשיא אמתני' האיך כורך גמי והא חוצץ.

ואפשר דהנה בעבודה כזו שא"צ את כל ידו, כגון לאחוז כלי שמספיק לאחזו באצבע אחת או שתים, בזה אף אם אוחז בכל היד לא איכפת לן מה שיש חציצה קטנה על חלק מהיד, כיון שהכלי נאחז גם בלי זה, וא"כ י"ל דמש"ה פרש"י דהקושיא היא על ר' יוחנן ולא על מתני' משום דמתני' דמיירי בגמי דבסתמא אינו רחב אלא משהו, אינו מוכרח שיהא חציצה בזה, די"ל דמיירי באופן כזה שאין צריך לעבודה את חלק היד שעליו הגמי, ורק ר' יוחנן דמיירי בצלצול אפי' רחב הרבה, פריך שפיר דא"כ ליהוי חציצה [ומש"כ רש"י בד"ה ל"א, דאפי' "נימא" חייצא במקום עבודה, היינו במקום שצריך כדי להחזיק הכלי, דבזה אם חסר משהו, אין זה נחשב כבר לקיחה בעצמו של כהן].

רש"י ד"ה בשמאל. שאינה כשרה לעבודה. הנה יש דברים הכשרים בשמאל, כגון בשעת הזאת דם חטאת היה אוחז את המזרק בשמאל וטובל ומזה בימין כמ"ש החזו"א (סי' כ"ה סק"ה), ומסתמא אם יניח המזרק על הרצפה יהי' פסול דבעינן שיחזיק המזרק בשעת הזאות, ויל"ע אם יהי' פסול בזה כשתהא חציצה בין ידו לכלי, דדלמא רק מה שכתוב בתורה לעשות, הרי זה נחשב עבודה ופוסל חציצה, אבל להחזיק הכלי בשעת טבילת אצבע, נהי דע"כ זה מוכרח שיהא בידו השמאלית, מ"מ התורה לא החשיבה את זה לעבודה דנימא שיהא צריך שלא תהא שם חציצה.

בעי רבא נכנסה לו רוח בבגדו מהו על בשרו בעינן והא ליכא או דילמא דרך לבישה בכך. משמע דמבעיא לי' דוקא כשנכנסה רוח, אבל אויר לחוד שיפסיק בין בגדו לבשרו לא מיבעיא ליה, והיינו משום דאויר בודאי דרך לבישה היא, ורק בנכנסה רוח שזה יותר מהרגיל מיבעיא ליה אי דרך לבישה בכך או לא, [דהא ע"כ מיירי שהיה אויר מפסיק גם קודם שנכנסה הרוח, דבגד שמהודק לגוף לא שייך שתכנס שם רוח, ומ"מ לא מיבעיא ליה אלא אם הרוח מפסיק ולא מחמת האויר].

ולפי"ז ע"כ ספק הגמ' אינו שיפסול מדין חציצה דהרוח תחצוץ, דהא אם רוח חוצץ גם אויר חוצץ, רק הספק הוא אם כמו דאויר אינו מפריע ואכתי נחשב על בשרו, כך גם כשנכנסה הרוח הרי זה נחשב עדיין על בשרו, או דלמא בנכנסה רוח כבר אי"ז דרך לבישה ולא מקרי על בשרו.

מיהו משמע דלא מיירי דוקא באופן שהרחיקתו הרוח מן הגוף יותר מהרגיל, אלא עצם הדבר שנכנסה רוח בין בגדו לבשרו מבעיא לן אי נחשב שהבגד מונח על הבשר כדרך לבישה או לא.

ואע"פ שלגבי דין מסולקין, אם יגביה את הבגד בידו ולא סלקו ע"י אבנט כשר לכו"ע, ולא איכפת לן מה שאינו לבוש בבגד במקום שסילקו הכא גרע משום דכאן הרוח מעכבתו שלא יהי' לבוש על בשרו, משא"כ כשהוא מסלק הבגד בידו ואין דבר מעכבו מלהחזירו להיות על בשרו.

ובכל אלו אי לא מקרי על בשרו, וכן בכל חציצה שבבגדים, נמצא שאינו לבוש בבגד במקום זה, והוי מחוסר בגדים ואם עבד חייב מיתה.

מי אמרי' כיון דאזלא ואתיא רביתא היא. ופרש"י רביתא היא הרי היא כבשרו. וצ"ב מהיכי תיתי לומר דהוי כבשרו וכי בשרו הוא מקום להיות עליו כינה, וכן צ"ב למה זה סיבה מה דאזלא ואתיא להחשיב דרביתא היא [והא דאמרי' דאי קפיד עלה חייצא אף דבדבר שהוא רביתא לא איכפת לן דקפיד כגון ההיא דיבמות דף ע"ח א', מ"מ כאן ספק הגמ' הוא דכיון דקפיד עליה ממילא אי"ז רביתא].

ויש לעיין בהא דמיבעיא לן בכינה, אם ה"ה בכל מיני זבובים קטנים שמצוי שרוחשים על גוף האדם, מי נימא דהוו ככינה כיון שהסברא היא משום דאזלא ואתיא, או הספק הוא רק בכינה. ונראה דדוקא כינה שהיא מתרבה על הגוף ע"י הזיעה, ואינה הולכת ממקום זיעה וחום האדם, זהו דנקרא מקום רביתא דאזלא ואתיא דאפילו הולכת אינה מתרחקת מהגוף, ולכן יש סברא דכאלו שייך ובטל אליו.

אבק עפר מהו. יל"ע אם בעיא זו היא באת"ל דרוח אינו חוצץ אבק מהו שיחוץ אבל אם רוח חוצץ לא מיבעיא לן, דהא אם רוח חוצץ למה אבק לא יחוץ, וכי אבק זה פחות גשם ממשי מרוח.

אמנם לפי משנ"ת לעיל דאין הנידון משום דהרוח חוצץ רק דכיון שאינו נוגע בבשר בדרך הרגיל של לבישה יש סברא שיחוץ, א"כ באבק לא שייך טעם זה, משום דאבק מצוי מאד וממילא כך לבושים אנשים, אמנם מצד שני גרע דמ"מ אינו לבוש על בשרו [ולשון הגמ' אבק "עפר" קצ"ב למאי נקט "עפר" נימא אבק סתם והרמב"ם (פ"י מכלי המקדש ה"ז) הזכיר באמת אבק לחוד].

בית השחי מהו שיחוץ על בשרו בעינן והא ליכא. ופרש"י מהו שיחוץ וצריך שיהו בתי זרועותיו דחוקים ונוגעין בבשר. אפשר דהכונה היא שצריך שיהי' דחוק עד כמה ששייך, וכשהיה מרווח יותר מדאי אז הספק מי אמרי' דמ"מ דרך לבישה היא אפי' כשיש ריוח הרבה בין בגדו לבשר בית השחי או דכה"ג כבר ל"מ על בשרו.

הכניס ידו לתוך חיקו מהו גופו מי חייץ או לא. יש מקשים למה יחוץ הא מין במינו אינו חוצץ, ולפי הקושיא ה"ה אם חבירו יכניס ידו ג"כ לא יחוץ כיון דהוי מין במינו.

אמנם פשוט דיד חבירו כיון דאם תחשיב שהאחר לבוש אי אפשר לומר שהכהן לבוש בו, ממילא לא שייך הסברא של מין במינו, דהא א"א ליחס הלבישה לשניהם, רק אפשר לומר דהוי כאילו היד שלו לא חוצץ כמו שאין שם שום דבר, אבל אם תחשבנו דיש שם דבר המבדיל ע"כ דנקרא דהשני לבוש, אז ממילא ראובן לא לבוש בגד על מקום היד של שמעון, וא"כ ה"נ בידו עצמו אם תחשוב דהיד מלובש הרי אין גופו מלובש במקום הצריך, ולכן רק אם גופו לא חייץ היינו דאין נפק"מ במה שהכניס ידו משום דגופו הוא, יש להכשיר, אבל בלי סברא זו הוי חציצה.

הכניס ידו לתוך חיקו מהו. בספר אהל משה [להגרא"מ הורביץ זצ"ל] כתב דמכאן צע"ק על הפוסקים שכתבו לענין תפילה ואכילה דנגיעה במקומות המכוסים מחייב לחזור וליטול ידיו, דא"כ כ"ש דפסלה לקידוש ידים ורגלים, כשהכניס ידו לחיקו בשעת עבודה.

אמנם ודאי דחיוב נטילה בנוגע במקומות המכוסים אינו מדאורייתא, אלא רבנן חייבו נט"י לתפילה ואכילה מחמת דסתם ידים עסקניות הן ושמא נגעו במקום לא נקי, ולכן אם אחרי שנטל ידיו נגע במקומות המכוסים חייב שוב בנטילה, משא"כ חיוב קידוש ידים ורגלים דאין חיובו מחמת חשש דנגע במקום שאינו נקי אלא גזה"כ הוא, אין ראי' דמשום זה יהא צריך קידוש ידים ורגלים, ואע"ג דבהטיל מים הצריכו קידוש ביומא דף ל' ב' אין ראי' מזה לנגע במקומות המכוסים [דהא להפוסקים דבנגע במקומות המכוסים א"צ לחזור ליטול ידים לא הי' קשה לו, רק להפוסקים דמחייבים נטילה בנגע באמצע, וזה לא ראיה מקידוש ידים ורגלים].

נימא מהו שתחוץ וכו' נימא מדולדלת מהו. הנה לגבי שבת לא יחשב משא ברה"ר כשיהא לבוש בבגד שיש עליו נימא מדולדלת, משום דהוא טפל לבגד, ומ"ש הכא דמספקא לן שלא תהא טפלה לבגד, ואין לומר דשאני הכא דבעינן על בשרו, דהא אם הנימא בטלה לבגד הרי היא נעשית חלק מהבגד והוי שפיר על בשרו.

יצא שערו בבגדו מהו. ופרש"י יצא שערו מראשו למטה עד שנכנס בין כתונת לבשרו מהו, והק' האחרונים האיך יתכן שיהא לו שיער ארוך מראשו עד הכתונת הא הוי פרוע ראש, עי' חק נתן ובמקד"ד (סי' ל"ו סוסק"א) מה שכתבו. ועוי"ל דמיירי שנשאר לו שערה אחת דפרוע ראש לא הוי עי"ז, אמנם במנחת חינוך (מצ' קמ"ט) נקט דגם שערה אחת משוי ליה פרוע ראש וחייב מיתה, וכן י"ל דמיירי שנכנס בין בשרו לבגד מהשער שבעורף במקום הסמוך לצואר הכתונת, והא דנקט רש"י לפרש דוקא שיצא שערו "מראשו" משום דשער שבגוף במקומו אינו חוצץ [ואין לפרש דמיירי בשער פיאותיו, דהכהנים מסתמא היו צריכים לגלח גם את פיאותיהם עד שיעור כדי לכוף ראשן לעיקרן, כדי שלא יהיו פרועי ראש].

והרמב"ם פירש דמיירי ביצא שערו דרך נקב שבבגדו, וביאר בלקוטי הלכות דמספקא לן אם צריך בגד גם על השער משום דכגופו דמי או לא, וצ"ב קצת לפירושו דאפי' אם שערו כגופו דמי, אבל אין דין ללבוש בגדי כהונה על כל גופו, רק על המקומות שהצריכה תורה, ולמשל פניו וידיו א"צ בגדים, וא"כ ה"נ לענין שער אפי' אם שערו כגופו דמי, מ"מ מי יימר דהוי ככריסו או יריכו שטעונין כיסוי בגדים.

שערו כגופו דמי או לאו כגופו דמי. יל"ע אם הספק הוא רק לענין זה אבל בשאר דינים פשיטא לן דכגופו דמי או הספק הוא לכל דיני התורה [ולגבי שערו של מת יש נידון אם אסור בהנאה, עיין תוס' ב"ק דף י' ע"א ד"ה שהשור].

הנה בקרן אורה ועוד אחרונים הק' על כל הנך בעיות דמבעיא לן שיחוצו אפי' שהם במיעוט גופו, מאי שנא מטבילה דחוצץ מדאורייתא דוקא ברובו ומקפיד, ומיעוט המקפיד אינו חוצץ רק מדרבנן, ואילו כאן משמע בפשיטות שדנין לפסול העבודה מדאורייתא אפי' שזה רק מיעוט, ועוד דבנימא ושערו הוי מיעוט שאינו מקפיד, ולגבי טבילה אף מדרבנן אינו חוצץ, ולמה יפסול העבודה.

ואפשר דענין רוב ומיעוט שייך רק כשיש דין שתהא מדה מדוייקת, כמו בטבילה דהשיעור הוא שכל האדם יהי' במים, וכן בטבילת כלי צריך שכל הכלי יהי' במים, ולא שייך יותר ולא פחות, אבל בבגדי כהונה אין שיעור מדוייק שיהי' על גופו דוקא כך ולא יותר, ואע"ג דמרושלין פסולין היינו דוקא במרושלין הרבה אבל אם יוסיף מעט על השיעור הא לא יפסול בזה [וכמשנ"ת לעיל י"ח א' בד"ה ת"ר], ונמצא דאין שיעור בדוקא על מדה זו, ובדבר שאין שיעור בדוקא על הדבר, לא שייך לומר בזה רוב ומיעוט, ורק אם היה השיעור במדה מדוקדקת היו מודדין מיעוט ממקום הבגד.

ומה דבקומץ אמרי' במנחות (דף י"א ע"א) דגרגיר כל שהוא חוצץ, ובזה הרי יש שיעור דבעינן מלא קומצו דוקא לא פחות ולא יותר, התם נמי כיון דכל כהן קומצו אחר ואין מדה מסויימת בדיוק כמה צריך שיהי' להחומר הנקמץ, לא שייך לדון על רוב.

ועוד יש לומר דבטבילה אמרה תורה דין אחד על כל האדם שיהא כולו במים, ולכן כשחלק מגופו מחוץ למים לא נתקיים כלל הדין שהאדם יבוא במים, ובזה שייך לדון מצד רוב ומיעוט, משא"כ בבגדי כהונה הרי אם יחסר מעט מהבגד, כגון שיש נקב, לא שייך לומר דמחמת זה כבר אינו לבוש בכל הבגד, וכן לא נגרע בזה שם הבגד לומר דאין זה מכנסיים וכדו', אלא כל החסרון הוא מה שחסר במקום הזה בגד, ולכן לא שייך לדון בזה מצד רוב הגוף או רוב הבגד, כיון שהנידון אינו על כולו כאחד.

או אפשר לומר בשינוי קצת דכאן זה דין בבגדים שצריכים להיות על בשרו, משא"כ במקוה הדין בגברא שיהי' במים ולא שיהי' עליו מים, ומש"ה אף כשחוצץ רובו [ואינו מקפיד] מהני טבילתו דמ"מ מקרי שהוא במים, ואע"פ שאין מים על האדם במקום ההוא רק שהאדם נמצא במים סגי, משא"כ בבגדים הדין הוא דהבגדים צריכין להיות על הבשר, כדכתיב לגבי מכנסיים, ומכנסי בד "יהי' על בשרו", ומסתמא גם שאר בגדים דינם כן, וכשיש חציצה על חלק מהבגד הרי אין על האדם חלק זה של הבגדים, ופסול [ועי' בקהלות יעקב טהרות סי' נ"ח].

תפילין מהו שיחוצו אליבא דמ"ד לילה לאו זמן תפילין הוא לא תבעי לן כיון דלילה חייצי יום נמי חייצי וכו'. יל"ע דלכאו' גם למ"ד לילה זמן תפילין הרי מ"מ יש זמנים שאי אפשר ללבוש בהם תפילין, וא"כ עדיין לא שייך לומר דהוי כגופיה כיון שאי"ז קבוע עליו תמיד כגופו. אמנם מרש"י משמע דכדי שיחשב כגופיה א"צ שיהא קבוע עליו תמיד, רק עצם הדבר דמקיים בזה מצוה, חביבותא דמצוה משוי ליה כגופיה, ולכן כל שהוא זמן תפילין ומקיים מצוה בהנחתן אינן חוצצין.

תפילין מאי מצוה דגופיה חייץ או לא חייץ. יל"ע בגדר מצות תפילין אם המצוה היא דעל הראש והיד צריך להיות מונח תפילין, או המצוה היא להניח על היד, אבל אי"ז דין דהראש והיד צריך שיהי' עליהן תפילין, ואם נימא כהצד הא' דהגוף צריך שיהי' עליו התפילין, מבואר יותר הסברא דמצוה דגופיה לא תחוץ ומשוינן ליה עי"ז כחלק מגופו, אבל אם זה רק דין להניח על היד, אפשר דלא שייך כ"כ לומר דנעשה כחלק מהגוף.

ויש לעיין אם גם טלית מצוייצת לא תהא חציצה כיון דמצוה דגופיה היא, או דוקא בתפילין קא מיבעיא לן, כיון דציצית אינו מתחייב עד שילבש בגד של ד' כנפות, משא"כ תפילין דמחוייב ועומד, חשיב יותר מצוה דגופיה.

וצ"ב קצת למה הוסיף רש"י לומר משום "חביבותא" דמצוה, הא לכאורה במה שזה מצוה לחוד סגי לומר דנעשין טפלים לגוף, ועי' במשנ"ת בדברי רש"י.

כהנים בעבודתן ולויים בדוכנן וישראל במעמדן פטורין מן התפלה ומן התפילין. משום עוסק במצוה כמו שפרש"י. ויש לעיין אי מיירי אפי' כשיעבור זמן תפלה או לא, ובשלמא תפילין מצותן כל רגע וע"ז אמרינן דכהנים פטורין באותו זמן מתפילין, אבל תפלה זמנה עד ד' שעות, ואם לא יעבור זמן התפלה אין כאן שום חידוש, וע"כ משמע דאפי' אם יעבור זמן תפלה נמי פטורין.

וק"ק למה לא קתני נמי פטורין מן הק"ש, שהרי אע"פ שקראו אנשי משמר ואנשי מעמד ק"ש [עי' תמיד ריש פ"ה], מ"מ היו קורין שלא בזמנה ולא קיימו מצות ק"ש, כדאיתא ביומא דף ל"ז ע"ב הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרין.

ויל"ע בהא דאנשי מעמד פטורין משום דחשיבי עוסק במצוה, והרי אינם עוסקים בשעת המעמד בשום פעולה, ושפיר אפשר לקיים שניהם, ושיטת התוס' בב"מ כ"ט א' ובעוד מקומות וכן שיטת הרא"ש דכשאפשר לו לקיים שניהם באותו זמן אין פטור של עוסק במצוה.

ואולי יש לומר דכיון דצריך נוכחותם לשם עמידה על הקרבן מקרי "עוסק", ולא דמי למי שיש תפילין בראשו או בזרועו ומזוזה בפתחו, דהתם מתקיים המצוה במה שיש תפילין על הראש והזרוע ומזוזה על הפתח, אבל אין נוכחותו צורך קיום המצוה, משא"כ מעמדות דמה שעומדים לשם עמידה על הקרבן זה בעצמו קיום המצוה, מקרי שפיר עוסק במצוה.

ואין לומר דכיון שאם עושה מצוה כמתעסק אינו נחשב קיום מצוה, ממילא בכל קיום הוי עוסק במצוה כיון שצריך מחשבתו, זה אינו דאף שאם יכניס חוטי ציצית בבגד או יקבע המזוזה כמתעסק אינו מקיים מצוה, אבל אח"כ כשאינו צריך לעשות כלום לא איכפת לן אם יהא אז מתעסק.

והנה בתש' רעק"א (סי' ח') הביא מהנתיבות דלכן מי שאינו יודע שיש לו חמץ נחשב שעובר על בל ימצא ולא חשיב מתעסק, משום דבעבירה שאינו עושה מעשה אין פטור מתעסק. ואם כי אפשר דהגרעק"א אינו מסכים בסברתו, זה רק לגבי שיחשב כעובר עבירה, אבל להיפך שלא חסר בקיום מצוה בדבר שא"צ לעשות כלום כדי לקיים המצוה, כגון מזוזה דאין צריך לעשות יותר מלקבוע מזוזה, דכל שיש לו מזוזה בפתחו יש בזה קיום מצוה, אז בודאי גם כשמתעסק ואינו חושב כלום שיש לו מזוזה בפתחו, יש לו כל הזמן קיום מצוה, משא"כ במצות שמירה על הקרבן דצריך נוכחותו לשם שמירה בעיקר קיום המצוה, ומהאי טעמא עדיף כאן דלא אפשר לקיים שניהם, כיון שצריך מחשבתו לשם עמידה על הקרבן.

פטורין מן התפלה ומן התפילין וכו' אי הכי פטורים אסורים מיבעי לי'. יש לעיין דאף שהם אסורים להניחם משום שיהי' חציצה, מ"מ מאיזה טעם נפטרו מתפילין, אדרבה יניחו תפילין ולא יעבדו, ואי משום דעוסק במצוה דעבודה, מ"מ בהניח תפילין קודם שהתחיל לעבוד דאז א"א לאוסרו מלהיות מונחין עליו מטעם עוסק במצוה, למה מותר לו לעבוד ויפטר מתפילין.

ונצטרך לומר דכשהניח תפילין באמת אין צריך אח"כ להסירם, ורק כהן שעדיין לא הניח תפילין, עליו יש את השאלה אם להניח או לעבוד, כיון שכשיתחיל לעבוד יפטר מתפילין.

עוד אפשר דכיון שזה חוצץ בבגדי כהונה והתורה אמרה שיש מצוה לעבוד, ואם יניח תפילין לא יוכל לעבוד, ממילא אסור לו מתחילה להניח תפילין, כיון שמחוייב לעבוד.

ואם נימא כן יהי' מדוייק קושית הגמ' אסורים מיבעי לי', דלכאו' מאי קשה הרי אה"נ באמת אסורים, אבל כיון שזה רק מכח הפטור, להכי תני פטורין דאם לא היו פטורים הי' באמת מוכרח להניח תפילין ולא לעבוד ולא שייך לומר אסורים. אבל לפי הנתבאר באופן השני דאף אם אינו פטור מן המצוה, מ"מ כיון דאסורין לעבוד עם התפילין וא"א לו לקיים המצוה אז הוא מחויב לעשות העבודה ואסור בתפילין, נמצא דכשבא ללבוש התפילין חיוב עבודה כבר דוחה לבישתן עוד לפני שהוא עוסק במצוה, ונמצא דאסור להניחן.

תוד"ה תפילין. הק' על רש"י דמפרש משום יתור בגדים, דא"כ אפי' דראש נמי. ואפשר לפרש לדעת רש"י דהנה הרשב"א סובר דאין דין חציצה בתפילין, והק' המג"א (סי' כ"ז סק"ו) מסוגיין דא"כ הוי מצי להניח תפילין על הכתונת, כיון דמה שהכתונת חוצץ להתפילין של יד לא איכפת לן, וע"כ צ"ל דהרשב"א מפרש כרש"י דלא מיירי משום חציצה אלא משום יתור בגדים, וא"כ י"ל דרש"י נמי ס"ל כהרשב"א דאין דין חציצה בתפילין, ולכן מפרש דהגמ' דנה משום יתור בגדים, וזה שייך גם במניח תפילין על הבגד.

ואמנם בהמשך הסוגיא מה דמחלק בין של יד לשל ראש מיירי הגמ' במניח התפילין מתחת הבגד ובזה באמת הנידון משום חציצה של הבגדים. ועכ"פ הגמ' דנה על ב' האופנים גם במניח תחת הבגד ובזה יש משום חציצה, וגם במניח על הבגד וזה משום יתור בגדים.

מ"ש דיד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו דראש נמי כתיב ושמת המצנפת על ראשו. לכאו' הוי מצי לשנויי דבכתונת דכתיב "ילבש" על בשרו, פוסלת חציצה דלא מקרי לבישה, אבל במצנפת דלא כתיב ילבש רק "על ראשו" מהני גם כשיש חציצה דמ"מ הוי על ראשו, משמע דבכתונת נמי מדכתיב על בשרו הוא דממעטינן חציצה, ולא מצד שאינה לבישה, דמה שיש חציצה אי"ז חסר בלבישה דשפיר הוי לבוש בכתונת.

תנא שערו היה נראה וכו'. והרצועות של התפילין היו קשורות סביב המצנפת, כמבואר בתוס' שכת' דהתפילין לא חייצי תחת פתילי הציץ, ופי' בארצות החיים דכונת התוס' על הרצועות של התפילין שהיו עוברות סביב למצנפת תחת פתילי הציץ.

תנא שערו היה נראה וכו'. קשה דמשמע מזה שהיו מניחין תפילין, והרי בברייתא קתני פטורים, וכבר עמדו בזה האחרונים, עי' בשאגת אריה (סי' ל"ז) ובקרן אורה.

הנה הרמב"ם (פ"י מכלי המקדש ה"ז) פסק בכל הנך בעיות דאם עבד בהן עבודתו כשרה, וצריך טעם למה פסק בזה להקל, ובכס"מ כתב דכיון שאם נפסול יביא קרבן אחר והוי ספק חולין בעזרה אין בנו כח לפסול ע"ש. אמנם צ"ב דנפסול מספק ונימא שלא יביא קרבן אחר, ולשון הרמב"ם משמע דכשרה לגמרי, ואפי' אם קיבל את הדם כשהי' עליו ספק חציצה יכול להמשיך את העבודות ולא אמרי' דהוי ספק פסול.

ואין לומר דהרמב"ם לשיטתו דספיקא דאורייתא לקולא, דלקולא שייך על איסורים דמספיקא שרי אבל האיך נכשיר את העבודה מספק, ועוד דהא ספיקא דאורייתא מדרבנן מיהא אסור, וא"כ עכ"פ תהא העבודה פסולה מדרבנן, [והראוני דבקובץ מסורת להרה"ג ר' שלמה כהן ז"ל הביא מהחזו"א מה שצידד ליישב דברי הרמב"ם].

רש"י ד"ה ביח השחי. אויר ביח השחי "כגון" בתי זרועותיו. הלשון כגון קצ"ב, דהא לא מיירי אלא באופן זה [ועי' משנ"ת לעיל דף י' ע"ב ברש"י ד"ה שכן נכנס דמה].

רש"י ד"ה מהו שיחוצו. למיהוי יתור בגדים. ומה דאמרי' דמשום דמצוה דגופי' לא חייצי, היינו דלא הוי יתור בגדים. ואין להקשות דנהי דהוי כגופיה אבל מ"מ זה בגד ומ"ט אין בזה משום יתור בגדים, דהא לא יתכן לומר דנעשה חלק מהגוף ואינו בגד כלל, ובשלמא לגבי חציצה יש סברא דאפי' שהוא בגד הרי הוא בטל לגוף ואינו חוצץ, אבל מ"מ בגד הוא, די"ל דאדרבה דכיון דכל מה דשייך שיהי' על זה דין בגד הוא משום דהמצוה משוי לי' שיהי' בגד, ממילא אם ע"י המצוה נעשה כגופו ע"כ דאינו בגד, דאי אפשר שיהא כגופו ויהא גם בגד, דאם זה כגופו ע"כ זה יותר מבגד.

ומה דמהני הסברא דחביבותא דמצוה כדי שלא יהא יתור בגדים, היינו דהא ודאי דחביבות מצוה א"א שעי"ז יהי' ממש גופו, אלא דצורך המצוה הוי כמו צורכו ההכרחי יותר מגדר מלבוש.

והנה שיטת הרשב"א דשל יד אפשר להניח על הבגד, א"כ צורך המצוה לא יועיל רק על המקום שמוכרח להיות אבל תחת הכתונת שאינו מוכרח להיות שם א"א שלא יחוץ כיון דהמצוה אינה מכריחה שיהא שם התפילין, לכן פרש"י דהשאלה היא אם חביבות דמצוה משוי לי' כאינו מיותר וכגוף האדם דמי או דלמא מ"מ הוי יתור בגדים.

רש"י ד"ה דיום נמי חייצי. דאל"כ מצינו עבודות לילה חמיר מעבודות יום. תמוה למה זה נחשב שעבודת לילה חמור מעבודת יום, הרי מה דבלילה פסול משום שאין מצוה בהנחתן וממילא הוי חציצה, וביום שיש מצוה בהנחתן אי"ז חציצה, ואי"ז משום דעבודות לילה חמורות [והעירוני שעמד בזה האור שמח פ"ד מאיסורי ביאה ה"ח].

ומש"כ רש"י והן קלים מהן, היינו דעבודות הדם המעכבים כשרות הקרבן כשרים רק ביום.

רש"י [בריש ע"ב] ד"ה ששם מניח תפילין. דאיצטריך לאשמעינן דלאו בגד הוא. והטעם באמת דאי"ז בגד, משום שאינו עשוי לכיסוי [ואע"ג דלגבי שבת מקרי מלבוש כדתנן בריש פ' המוצא תפלין, מ"מ שם בגד אין ע"ז].

והא דאין מניחין התפילין על הבגד כיון שאין בזה משום יתור בגדים, דבעינן שיהא לך לאות ולא לאחרים לאות כמ"ש רש"י ותוס' בערכין (דף ג' ע"ב). וקצת יל"ע בזה דהא אי"ז מעכב, וכיון שא"א באופן אחר מ"ט לא יניחו על הבגד ויהי' מגולה, ואולי יש בזה דין דכל הראוי להיות לך לאות אינו מעכב, אבל כשמוכרח להיות באופן דלאחרים לאות הרי זה מעכב, דומיא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת.

והנה הגרעק"א הק' על הטעם שכת' הראשונים דאין מניחין על הבגד משום דבעינן לך לאות וכו', מ"ט לא יניחו בגד פחות מגע"ג על התפילין לכסותו ולא הוי יתור בגדים, ולכאורה י"ל דכיון שצריך לו כדי לכסות התפילין חשיב גם בפחות מגע"ג, וכמו בעשוי לנוי דמשוי ליה חשיבות בגד למיהוי יתור בגדים.

אלא דיל"ע אם דבר שהבגד צריך ולא האדם אם גם זה נחשב שהוא לבוש בו, כגון כאן דהתפילין צריכין כיסוי נמצא דמשמשין לא את האדם אלא את התפילין, ובשבת דבר המציל את הבגד מטינוף לא חשיב מלבוש ואסור לצאת בו. אמנם מהגרעק"א משמע דנקט דנקרא לבוש, מדהקשה דיקח לכסות התפילין בבגד "פחות מג' על ג'" משמע דס"ל דאפילו לא בא לשמש את האדם אלא להתפילין, מ"מ אם הי' בו ג' על ג' הי' בזה משום יתור בגדים.

מיהו עדיין קשה דיקח גמי או דבר אחר שאין עליו שם בגד [ומסתמא א"צ לכסות את כל התפילין אלא סגי ברוב חלק התפילין שלמעלה, וכן משמע ברעק"א שהק' שיכסה בפחות מגע"ג].

תוד"ה תפילין. דשל יד הוי במקום בגדים ולא של ראש. דהיינו דמקום הנחת התפילין בראש אינו נקרא מקום בגדים, דמקום המצנפת מתחיל יותר למעלה, כדאמרי' דשערו היה נראה בין ציץ למצנפת, וזהו מש"כ תוס' בסוה"ד אם לא דתאמר דקמ"ל דשערו היה נראה, והיינו לאשמעינן דבר זה דמקום המצנפת אינה על "כל" ראשו.

בא"ד. א"נ קמ"ל דלא חייצי תחת פתילי הציץ. והיינו דאשמעינן דפתילי הציץ אין להם דין שיהיו על בשרו כבגדי כהונה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א