אילת השחר/זבחים/יח/א

אילת השחר זבחים יח א

דף י"ח ע"א

מנין שלא נחלוק בין מחוסר בגדים לשתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים תלמוד לומר חוקה חוקה לגז"ש. הא דילפי' שלא רחוץ ידים ורגלים ממחוסר בגדים, אפי' לתנא דבי ר' ישמעאל דיליף בריש פרקין זר מק"ו, ומחוסר בגדים יליף מזר, מ"מ דבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בגז"ש כדלקמן דף נ' ב'.

אלא להבדיל למה לי לכדרב דרב לא מוקי אמורא עליה וכו'. הכא יליף מלהבדיל, אך בכריתות דף י"ג ע"ב מייתי קרא דלהורות זו הוראה, ועי' בתוספת קדושה.

והנה בכריתות שם מפרש דרב לא אוקי אמורא עלי' מיומא טבא לחברי' משום דלא סגי ליה בלא הוראה, ופרש"י דלא סגי לי' בלא הוראה דכו"ע בעי מיניה, ומשמע דעצם מה שמורה הלכות בדרשה לא מקרי הוראה אפי' שלומד הלכות פסוקות, דמ"מ שם הוראה אינה אלא כשמורה על מה שנשאל למעשה, ואע"פ שהטעם דאסור להורות בשכרות הוא משום שיבוש הדעת, וזה הרי שייך גם כשמלמד הלכות, מ"מ האיסור נאמר על הוראה דוקא.

אמנם הרמב"ם כתב (בפ"א מביאת מקדש ה"ד) אם היה חכם קבוע להוראה לא ילמד שלימודו הוראה היא, ומשמע דעצם הלימוד בצורת הוראה אסור, וכן במסורת הש"ס בכריתות שם הביא כן בשם הערוך, אמנם הר"י קורקוס כתב דאפשר שגם כונת הרמב"ם כרש"י.

מיהו גם להרמב"ם אינו אסור אלא כשמלמד לאחרים ומתוך כן יוצאת הוראה, אבל מי שלומד ומכריע לעצמו בשעת לימודו אין בזה איסור.

והנה כשיש למורה שהוא שתוי יין שאלה שנוגעת לעצמו, כגון ששכח יעלה ויבוא וכדו' י"ל דמותר, דלא שייך לאסור לשתוי יין לעשות מעשה לעצמו אף אם אחרים לומדים מזה הלכה, דמ"מ אי"ז הוראה, אך אם זו שאלה על טריפה וכדו' שנוגע גם לאחרים, יש לומר שאין לו להורות בזה, אע"פ שבדעתו לאכול בעצמו, דמ"מ זה נוגע גם לאחרים, כיון שבהוראתו יכולים גם אחרים לאכול מזה ומקרי הוראה [וכעי"ז עי' בטור יורה דעה סי' רמ"ב ובב"י שם לענין הוראת תלמיד בפני רבו דלעצמו לבד משמע דשרי].

והנה המורה כשהוא שתוי יין עובר איסור דאורייתא, ועי' בספר המצוות (ל"ת ע"ג) לענין אם לוקין ע"ז. ויל"ע אם אסור לו להורות מן התורה על דינים דרבנן, דלכאו' לגבי דאורייתא הוי כשאלה של דברי חולין ואין כאן הוראה בהלכה, ולא דמי למכשיל את חבירו באיסור דרבנן די"א שעובר בלפני עור דאורייתא, דהתם מ"מ הוי מכשול כמו אבן לפני העור.

ויל"ע באופן שאינו אומר בלשון הוראה אלא אומר לו עשה כך וכך, אם יש בזה איסור, דיש סברא דהתורה לא מיירי אלא באופן הרגיל, וזה במורה לעשות [וכעי"ז מצינו בריש הוריות לענין העושה עפ"י הוראת בי"ד, דבהורו ב"ד שמותרת לינשא והלכה וזינתה, לא נחשב שעשתה עפ"י ב"ד, אע"פ שממילא משתמע דאין עליה איסור אשת איש].

אי מהתם הו"א הני מילי חיסור אבל ייתור לא קמ"ל. וייתור היינו כהן הדיוט בבגדי כהן גדול כמו שפרש"י, ויל"ע למ"ד [ביומא דף י"ב] דאבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, א"כ כשלובש בגדי כהן גדול הרי הוא מחוסר אבנט ופסול משום מחוסר בגדים, ולא איצטריך קרא להכי, וצ"ל דמ"מ איצטריך קרא לפסול בלבש שתי מכנסיים וכדו', ורק הדוגמא שנקטה הגמ' לרבות כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול, לא שייך להאי מ"ד.

והראוני דבאור שמח (פ"ה מכלי המקדש הי"ז) עמד בזה דסוגיא זו לא אתיא לכו"ע, ומשמע ליה מהסוגיא דלא איצטריך קרא ללבש שני מכנסים וכדו', דבהא פשיטא דהוי כיתר, אך לכאו' ע"כ אין כונת הגמ' דוקא לאופן זה, דהא גם לגבי חיסור בגדים נקטה הגמ' כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט, וזה בודאי לאו דוקא, דהא אפי' חיסר בגד א' פסול.

והנה המצנפת של כה"ג היתה ג"כ חלוקה ממגבעת של כהן הדיוט, וא"כ כשמשנה מזה לזה אכתי הוה ליה חיסור בגדים, אך זה תלוי אם זה מעכב [ובתוס' יומא י"ב ע"ב מבואר דזו רחבה וזו קצרה ואינו מעכב, ולפי"ז אי"ז חיסור בגדים, אבל במנחת חינוך (מצוה צ"ט) העיר על הראב"ד דלדידי' שונה מעשה מצנפת ממגבעת והבין שזה מעכב, ולפי"ז יקשה דתיפוק לי' דהוי חיסור בגדים כשלובש כהן הדיוט בגדי כהן גדול, כ"ז מדברי ח"א].

רש"י ד"ה אי מהתם. הו"א הני מילי דמחלי עבודה בעבודה שהזר חייב עליה מיתה כדכתיב בההוא קרא בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו בעבודה שיש בה חיוב מיתה לפסולים הכתוב מדבר. משמע מרש"י דמלישנא דקרא ידענו דשתויי יין אינו במיתה רק בעבודה תמה, והיינו דמפרשים לקרא הכי, יין ושכר אל תשת בבואכם וגו', היינו כשתבוא לעשות עבודה כזאת שבבואכם אל אהל מועד ולא תמותו, והיינו כשתעבדו עבודה שמצינו עליה חיוב מיתה, וע"כ הם העבודות שהתורה כת' עליהם במקום אחר שפסולין שעבדו בהן חייבין מיתה.

ולפי"ז מה דלפי ס"ד זו שתוי יין חייב מיתה רק בעבודה תמה, א"צ ללמוד חוקה חוקה ממחוסר בגדים, אלא בגופי' כתיב. ואולי יתיישב בזה מה שהק' הפמ"א והגרע"א דכיון דיליף מזר ליהוי כזר דמחלל אף בעבודה שאין חייב עליה מיתה.

רש"י ד"ה מיומא טבא לחבריה. וכן בשעה שאתה בא להבדיל ולהורות בין דבר קדושה לדבר חול אל תהי שכרות. יל"ע דדבר קדושה היינו דבר מצוה, אבל דבר המותר לא מקרי דבר קדושה, וא"כ נמצא דהפסוק מיירי רק בנוגע לענין חיוב מצוה אם חייב או פטור, ולא לענין איסור והיתר, וצע"ק.

רש"י ד"ה אי מהתם [הב']. הוה מוקמינן ליה בעבודה המעכבת כפרה אבל נתינת אש של הדיוט דמצוה בעלמא היא שהרי יש שם אש שירדה מן השמים וכו'. לכאורה הי' אפשר לפרש דכיון דגם אם אין אש של הדיוט יכול להקריב ע"י אש מן השמים, לכן לא חשיב הבאת אש הדיוט דבר המעכב כפרה, ואין כונת רש"י דוקא משום שיש במציאות אש שמים, ונפק"מ דגם בבית שני שלא היתה אש מן השמים מ"מ לא חשיב דבר המעכב כפרה.

ויש לעיין אם קוף או חש"ו הביאו אש אם מקיימים בזה מצות הקטרה, כיון שאנו רואים דא"צ דוקא הבאת אש ע"י כהן כשר, או דלמא רק אש שמים הכשירה תורה ולא ע"י קוף או חש"ו.

תוד"ה תלמוד לומר וכו'. מכאן אומר ר"ת דהא דאמרי' כל מקום שנאמר תורה וחוקה אינו אלא לעכב לאו חד טעמא נינהו דחוקה מגזירה שוה וכו'. יל"ע מה הכריח את תוס' לפרש דלעכב היינו שיחללו את העבודה, אולי חוקה לחוד אתיא לעכב היינו לומר שעובר איסור כשעובד מחוסר בגדים, ובלאו חוקה הוי אמינא דהוי רק מצוה, ולחלל עבודה הוא דאיצטריך לגז"ש. ומשמע מתוס' דלא שייך לפרש דלעכב היינו לומר שאסור, אלא ע"כ היינו לחלל עבודה.

ובריטב"א קידושין (י"ד א') ביאר דהי' אפשר דמעכב היינו דאינו עולה לו לחובתו אבל אינו פסול, ולדידי' נדחה ראית ר"ת, דיתכן דהגז"ש באה להוסיף דפסול.

בא"ד. מכאן אומר ר"ת וכו'. עי' בטהרת הקדש מה שתמה דלמסקנת הגמ' אין הוכחה, ויש להוסיף ע"ז דללמוד דמעכב בשתויי יין ע"כ צריך לגז"ש דחוקה חוקה, דלא שייך ללמוד ממלת חוקה מצד עצמה שיעכב, דמה נאמר שלא תועיל השתי' שלו, וע"כ צריך לגז"ש ממחוסר בגדים ללמוד דמעכב, ורק במחוסר בגדים לא צריך לגז"ש אלא כיון שהצריכה תורה לעבוד עם בגדים, ממילא מהא דכתיב חוקה, ילפינן דבלי זה עבודתו פסולה.

תוד"ה אתיא. וקשה מהך דשמעתין דהא אין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהן אינו כתיב בפי' וילפינן חוקה חוקה ממחוסרי בגדים. לכאו' יש לחלק ביניהם דהתם תיבת "חילול" גופה דמינה בעינן למעבד גז"ש אינה כתובה בפירוש אלא מכללא דכה"ג קאתיא, אבל הכא תיבת חוקה דעבדינן מינה גזירה שוה כתובה בפירוש, רק שהדין דחילול עבודה אינו כתוב להדיא בפסוק, וע"ז לא נאמר הכלל דדבר שאינו בפירוש לא עבדינן מיניה גזירה שוה. ובזה מבואר ג"כ לגבי חטא חטא מתרומה דמקרי דבר הבא מן הכלל, כיון דתיבת חטא דבעינן למילף בה גז"ש אינה כתובה בפירוש.

אמנם על קושית תוס' מהנך פסולין דכתיב ולא יחללו [והיינו כגון טבול יום ואינך המבוארין בסנהדרין דף פ"ג ע"ב], לא יועיל תירוץ הנ"ל, דהתם תיבת חילול גופיה דאתיא לגז"ש לא כתיבא בפירוש.

ובתוס' ביבמות דף נ"ה ע"ב ד"ה אתיא כתבו לחלק לגבי גז"ש דהתם דהעראה אסור בחייבי עשה דילפינן ביאה ביאה, וכונתם שם לחלק דמאי דילפינן התם ביאה ביאה הוא בגז"ש המפורשת, כי נכתב שם בפירוש ביאה, רק דהפירוש דביאה היינו העראה זה לא נאמר בפירוש, וילפינן בגז"ש מה הביאור בילפותא דביאה ביאה, והא בודאי לא מקרי דהגז"ש הוי דבר הבא מן הכלל, ויותר מבואר כן בדבריהם בסנהדרין דף פ"ד ע"א ע"ש.

בא"ד. ובתורם מן הרעה על היפה וכו'. הנה לפי לשון הפסוק בהרימכם את חלבו, הי' משמע דצריך להרים דוקא מהיותר טוב, וא"כ המרים שוה בשוה יעבור איסור, אמנם ע"כ לא באה התורה לאסור אלא במרים מן הרעה, דאם צריך דוקא לתרום מן היפה, היאך ירים תרומה כשהכל שוה.

בא"ד. ותימה לי דבפרק הנשרפין וכו' והשתא למה לי למיכתב מיתה תיפוק לי' מגז"ש דחוקה חוקה ממחוסר בגדים. בספר שלום רב הביא לתרץ עפ"י מש"כ תוס' ביומא דף ה' ע"ב בשם הריצב"א דמחוסר בגדים חייב אפי' על ביאה ריקנית, א"כ שפיר איצטריך קרא בשתויי יין למימר דדוקא בשירות הוא דחייב, אמנם הא גופא קשה למה לא נילף בגז"ש דחוקה חוקה לחייב גם בשתויי יין על ביאה ריקנית.

בא"ד. אבל יושב דקרוי זר. פירוש דדינו כזר לחלל עבודה, ועי' לקמן כ"ג ב' במשנ"ת על תוד"ה אימא.

בא"ד. חוזרני לומר כו' דהא למ"ד נמי דבעי' שלשה כתובין הבאין כאחד ליכא מיותר כי אם השנים ואחד הוי לגופיה. פי' דבריהם כתבו הצ"ק והקרן אורה דמעיקרא סברו תוס' דלמ"ד דבעינן ג' כתובים צריך שיהיו שלשתן מיותרין, וחזרו לומר דסגי במה ששנים מיותרין וחד לגופיה, וצ"ב מהיכי תיתי ס"ד דלמ"ד דבעי' ג' כתובין צריך ד' כתובין חד לגופיה וג' מיותרין, מאי שנא מב' כתובין למ"ד דאין מלמדין דגם כשאחד לגופיה והשני מיותר אין מלמדין.

שם. בסוה"ד. ולעולם קאי מיתה אכולהו בגדים. וצ"ל דנילף שאר בגדים ממכנסיים ע"י במה מצינו, דאל"ה מנ"ל למילף שאר בגדים ממכנסיים.

תוד"ה כהן גדול. וא"ת הא דאמר רבי יוסי וכו' כהן הדיוט משום מעלין בקודש ולא מורידין וכו' תיפוק ליה משום מחוסר בגדים ואין לפרש דלאחר מיתת הראשון קאמר דלא הוי כהן גדול משום איבה וכו'. משמע דהוי ניחא להו לפרש שחוזר להיות כהן הדיוט רק דלא משמע כן בגמ' שם [וכן מבואר בתירוצם לפי מה שנקטו הפני יהושע במגילה ועוד אחרונים, דכוונת תוס' שחוזר להיות כהן הדיוט ויבואר להלן].

וצריך להבין אם כן מאי טעמא לא יוכל לעבוד בתור כהן הדיוט משום מעלין בקודש ואין מורידין, הרי כיון שכבר ירד ממעלתו להיותו כהן הדיוט, מה הורדה יש בזה שיעבוד ככהן הדיוט, והראוני בחזו"א הוריות (סי' ט"ו סקכ"א) שעמד בזה.

והנה מה שמצינו מעלין בקודש ואין מורידין, הוא כשנשאר על הדבר הקדושה החמורה, כגון ספר תורה להורידו למזוזה, דאחרי שהוציא פרשיות שמע והי' אם שמוע מהס"ת, אע"פ שאינו ס"ת כשר מ"מ נשאר עדייין קדושת ס"ת עליו ואסור להשתמש בו למזוזה, אבל אם היה יורד מקדושת ס"ת לכאו' לא היה אסור להשתמש בו למזוזה [ויל"ע אם צריך לטעם דאין מורידין כל זמן שזה ס"ת ממש שלא הבדיל פרשיות אלו מהס"ת, דאפשר דבזמן שזה ס"ת שלם שלא הוציא פרשיות שמע והי' אם שמוע מהס"ת, א"א להתקיים מצות מזוזה ולא צריך אז לטעם דאין מורידין].

וא"כ אפשר לבאר דהנה בהוריות (דף ט') מבואר דמשיח שעבר ממשיחתו מביא פר על שגגתו כמו כהן גדול, וכן לענין ליאסר באלמנה מבואר שם (דף י"ב ע"ב) דאחרי שעבר הוא עדיין אסור באלמנה, והקשו הגבורת ארי ביומא (י"ב) ובקרן אורה בהוריות, דא"כ חזינן דאפי' אחרי שעבר עדיין בקדושתיה קאי, ולמה כתבו תוס' דאם היו מסלקין אותו היה עובד בד' בגדים ככהן הדיוט, הרי נשאר עליו קדושת כהן גדול.

וכבר כתב האור שמח דאי"ז סתירה, דשייך שיהא בו קדושת כהן גדול לענין הדינים והאיסורים של כהן גדול אע"פ שלענין עבודה עובד ככהן הדיוט [והביא דמיון לזה ממשוח מלחמה דלחד מ"ד עובד בד' בגדים אע"פ שאסור באלמנה].

ועכ"פ לפי"ז מבואר סברת התוס' דאם יעבוד בתור כהן הדיוט חשיב הורדה גם אחרי שסילקוהו, דכיון שנשאר בו דין קדושת כהן גדול וגם עכשיו הוא אסור באלמנה, לכן אם יעבוד בתור כהן הדיוט הויא הורדה מקדושתו, כיון שעדיין קדושת כהן גדול עליו.

ואמנם לולא הדין דאין מורידין הי' אפשר לו לעבוד בד' בגדים ככהן הדיוט כיון שאינו כהן גדול בעצם ורק "קדושת כהן גדול" נשאר עליו, רק היות שעדיין קדושת כהן גדול עליו אסור לו לעבוד בארבע בגדים, כיון שזה הורדה מקודשתו, ואתי שפיר דברי התוס'.

ב. והנה הא דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה יש שני אופנים, א' דבר ששייך להורידו מקדושתו אלא שאסור לעשות שירד מקדושתו, ב' באופן שלא שייך להוריד קדושתו, אלא שאסור להשתמש בו כשהוא בקדושתו החמורה לדבר שהוא פחות קדוש.

ובהא דמנחות ל"ד ב' דמדייק בגמ' דס"ת שבלה אין עושין ממנו מזוזה משום דאין מורידין, הרי לא שייך שאדם יוריד דין קדושת ס"ת, וע"כ אין מורידין היינו דאין להשתמש בו לדבר פחות קדוש, ולא שאסור "להוריד" הקדושה.

אמנם בהא דכהן גדול שעבר אינו משמש ככהן הדיוט משום מעלין בקודש ואין מורידין שייך לפרש בב' האופנים, דלפי מה שנקטו כמה אחרונים בדעת התוס' דמסלקין אותו מכהונה גדולה, א"כ מה דאינו עובד ככהן הדיוט היינו בדומה לס"ת שבלה דנאמר בזה איסור שלא להשתמש בו לקדושה פחותה, אבל לפי מש"כ הריטב"א [וכן האריך הגבורת ארי לבאר] דבהא דאין מורידין נאמר שלא להורידו מקדושתו [ויש מהאחרונים שכת' דגם כונת תוס' כן], נמצא דין נוסף באין מורידין לא רק שלא להשתמש בו קדושה פחותה, אלא שלא "להורידו מדין קדושת כהן גדול" שבו, והוא דין נוסף בהא דמעלין בקודש ואין מורידין.

ג. וח"א העיר מהא דעירובין י"ג דדנו אם לשמה של ס"ת מהני לסוטה משום דהוי שלא לשמה, ולמה לא דנו משום דאין מורידין, אם אין מורידין מעכב ופסול לזה, אך יש לומר דמחיקת הפרשה אין נקרא הורדה, דהוי כמו שאין משתמשין בה, כיון דבזה שמוחקין מכלין את זה, ואינו כמו העושה מס"ת מזוזה דנעשה לשימוש.

בא"ד. וי"ל דכה"ג מתמנה לעבודתו בפה ומסתלק בפה וכו'. יל"ע אם הכונה דצריך דוקא אמירה וביטוי שפתים, דהא המלך אמר ליוסף בן אלם לא דייך וכו', ולא היה בזה סילוק בפה להדיא, רק שרמז לו שאינו כהן גדול, ומשמע דבהכי סגי.

ועצם הלשון לא דייך ששימשת שעה א' לפני מי שאמר והי' העולם, צ"ב קצת דהא גם כהן הדיוט משמש לפני ה' דכל העבודות הם שירות לפני ה', ובתוספתא ביומא איתא לא דייך ששימשת תחת כהן גדול שעה אחת וכו'.

והנה תוס' התחילו שהדבר תלוי במלך ואחיו הכהנים כמו שמצינו ביהושע בן גמלא וכו', ואין משם ראיה רק על מלך ולא על אחיו הכהנים.

ובכלל יל"ע מה הראי' שעפ"י דין יש כח למלך להורידו מקדושתו, אולי רק עיכב עליו בכח המלכות שלא ישמש בכהונה גדולה, ולא חל בזה שום דין, ותוס' במגילה דף ט' ע"ב נקטו באמת שזה תלוי בב"ד.

ויל"ע אם אפשר למנות כהן גדול בעל כרחו, שרוצים למנותו והוא אינו רוצה, אם חלה עליו קדושת כה"ג, ונ"מ ליאסר באלמנה בעל כרחו.

ת"ר היו מרושלין מסולקין וכו'. ופרש"י מרושלין, נגררין בקרקע, מסולקין, מן הקרקע מתוך שהם קצרים. ולפירושו מיירי הכא רק על אורך הכתונת, ולכאו' ה"ה באורך הבית יד דשיעורו עד פס ידו כמ"ש הרמב"ם (בפרק ח' מכלי המקדש הי"ז), אם הי' ארוך או קצר מזה איכא האי דינא, ומה דנקט רש"י דוקא אורך הכתונת, יתכן משום דנפק"מ לגבי הא דאבנט מיגז גייז דמיירי לקמן בע"ב, שזה שייך דוקא באבנט על הכתונת משום שכך דרך בנ"א להתקשט באבנט על הבגד העליון, וזה יופי הבגד, אבל בשאר מקומות כגון אם ישים חוט לקצר השרוול לא יחשב סילוק, וכן משמע קצת במש"כ רש"י [בע"ב] ד"ה כאן שסילקו ע"י אבנט "כדרך שהנשים עושות", בא ללמד שזה דרך לבישה כדי ליפות הבגד.

ואמנם י"ל דלא מקרי מרושלין ומסולקין רק כשארוך הרבה או קצר הרבה, אבל אם יהיה נמשך מעט על פיסת ידו או שיהי' מעט פחות מהשיעור, אינו חסר מכמדתו, דאין מקום מדויק דעד שם הוא דרך הלבישה בדוקא, וכן לענין אורך הכתונת י"ל דקצר מעט או ארוך מעט לא הוי בכלל מרושלין ומסולקין, וכולה סוגיא מיירי דוקא בקיצר יותר מדאי או האריך יותר מדאי דהיינו כשניכר, וכדמשמע ברש"י בע"ב.

והנה ברש"י כאן משמע דשיעור אורך הכתונת הוא עד הקרקע, ובפסחים דף ס"ה ע"ב כתב כן להדיא דכמדתו הוא שיהא "שוה לארץ", ונמצא שהיו גם כפות רגלי הכהנים מכוסים בכתונת, אמנם הרמב"ם (פ"ח מכלי המקדש הי"ז) כתב דאורך הכתונת עד למעלה מן העקב, וכן מבואר בדבריו (שם בפ"י הלכה ז') דהעקב אינו מקום בגדים [ועי' ברמב"ם (פ"ה מהל' דעות ה"ט) לגבי בגד ת"ח דארכו עד עקבו].

רש"י ד"ה כשרין. ואע"ג דכתיב מדו בד שתהא כמדתו מצוה בעלמא היא ולא לעכב. וכ"כ תוס' בע"ב ד"ה מסולקין. ולכאו' הטעם דלא מעכב משום דבקדשים בעינן שנה הכתוב לעכב, והק' האתוון דאורייתא (כלל י"ב) דא"כ נמצא דבגדי כהונה הוו בכלל קדשים דבעינן שנה לעכב [והיינו דלעבוד העבודה בבגדי כהונה הוא דין בקדשים], וביומא (דף כ"ג ע"ב) כתבו תוס' בד"ה ילבש לענין למד מן הלמד דשמא לא מקרי קדשים אלא גופי הקרבנות אבל בגדי כהונה חוזרין ומלמדין, וקשה מדברי התוס' כאן.

אמנם אינו מוכרח דכונת רש"י ותוס' כאן דאינו מעכב משום דהוו כקדשים דבעינן שישנה הכתוב לעכב, אלא כמו שמצינו בכמה מצות דברים שהם רק לכתחילה, ה"נ מה שנאמר כאן כמדתו הוא רק למצוה, וס"ל לרש"י ותוס' דאין לומר דכונת התורה שיהי' מעכב מדו בד, כיון דאין שיעור מצומצם עד היכן יגיעו הבגדים, לכן אינו מעכב אפי' הרבה יותר מכדי מדתו.

והיינו דמה דכתיב מדו בד אפשר לפרש כונת התורה דזהו מה שצריך אבל לא באה תורה למעט דבלא"ה לא, או כונת התורה דרק כמדתו ולא פחות ולא יותר, וכיון דאין לפרש כונת הכתוב דיהי' בדיוק כמדתו כיון שאין מדה מדויקת, ע"כ אין כונת הכתוב בזה לעכב אלא לומר שכן הוא המצוה, וגם לאידך מ"ד דס"ל שמעכב נתבאר לקמן בסוגיא דאי"ז משום דכמדתו מעכב אלא מטעם אחר ע"ש.

אמנם צ"ע דהנה תמיד בדבר שיש שיעור כגון כזית ורביעית וכדומה יכול לעשות יותר אבל פחות לא שייך, דכל שנתנה תורה שיעור לא שייך שיועיל בפחות מזה, וכיון דכאן כתבה תורה מדה הרי זה השיעור והאיך שייך שיהי' רק לכתחילה.

ואפשר דהנה מצינו שיעור לפעמים בהדבר לבד ולפעמים בהאדם לבד, כגון כזית נבילה לטמא לא מצטרף שני חצאים לטמא [אלא אם נוגע בשניהם יחד ס"ל לחד מ"ד דמטמא אבל נוגע חצי כזית ואחריו עוד חצי זית אין טומאה כלל], וזה משום דשיעורו בהדבר, ולגבי אכילה דהאוכל כזית חייב, אינו צריך שיאכל כשהדבר הוא כזית אלא גם אם אוכל חצי וחוזר ואוכל חצי אחר עד שיבלע כזית בכדי אכילת פרס חייב, וזה משום דשיעורו בהאדם, אבל כאן אין לומר שזה שיעור לגבי האדם לבד, דא"כ הי' שייך שילבש חצי ואחרי שפשט החצי ילבש עוד חצי, וזה ודאי לא כונת התורה שילבש חצי ויפשוט וילבש עוד חצי, עד שבסך הכל ע"י שתי לבישות נפרדות יהי' שיעור כתונת, וע"כ צריך לתת שיעור בהבגד, אבל שיהי' השיעור בבגד לחוד ג"כ לא מסתבר דע"כ צריך ג"כ שהאדם ילבשנו כולו, ולכן ע"כ דכאן אינו בגדרי שיעור שבכל התורה, ושייך שיהי' רק למצוה לכתחילה ולא ככל שיעורי התורה דמעכבי.

רש"י ד"ה ייתר אחת. הוסיף עליהם שום בגד בעולם. אפשר שהכריחו לרש"י לפרש דלא מיירי בהוסיף עוד בגד מבגדי כהונה, דא"כ היינו רישא, וע"כ דהכא מיירי בהוסיף בגד אחר של חול, כגון צלצול קטן [ועי' רמב"ם פ"י מהל' כלי המקדש ה"ה וה"ח].

רש"י ד"ה רטייה. שחוצץ בין בשרו לבגד. מבואר ברש"י הטעם דפסול משום חציצה, וכן משמע לשון הברייתא דנקט "תחת בגדו", ומשמע דשלא תחת הבגדים שרי, וע"כ הטעם רק משום חציצה. וצ"ל דלא מיירי ברטייה גדולה, דהא לקמן י"ט א' מבואר דג' על ג' הוי יתור בגדים, ופסול גם שלא במקום בגדים.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א