אור שמח/איסורי ביאה/ד

אור שמח ‏ איסורי ביאה ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ח

היתה חולה או שהיה מקום הטבילה רחוק וכו' ה"ז טובלת ביום השמיני וכו':

רבנן בתוספות העידו בשם ר"ת שגער על מי שהתיר לאשה שחל שמיני שלה בשבת לחוף בערב שבת ולטבול בשבת ביום דתרי קולי לא מקילינן בטבילה יעו"ש. והמה כדברי נביאות, שזה בשני דברים, זה קולא בחפיפה וזה קולא בטבילה ומה תלי זה להדדי, וכי מצאנו כיו"ב בסוף פ' האשה שנפלו לא אשכחן לתנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה, זה דמשום כל חדא לא הוה ליה למיגבי בהא עובדא, אבל כאן זו בחפיפה וזו למחר בטבילה מאן תלי להו כחדא. ונראה לכאורה לבאר, דגזירה משום בתה, שבתה תסבור שאמה טבלה בשביעי ביום ולכך ביש אונס לא גזרו, [בירושלמי פרק במה מדליקין הלכה א' גזירה מפני כלתה מפני חמותה, פירוש דהם שונאים אותה ואינן נאמנין להעיד עליה ויוציאו לעז שטבלה בשביעי ודוק] אבל מכל מקום אף שבתה לא תדע שיש כאן אונס אך בכ"ז לא תחשוב שזה דוקא בשביעי ויסתפק לה שמא הוא יום שמיני, אבל בשחפפה ברחוק מהטבילה אז תוכיח בדעתה שעל כרחין יום שביעי הוא, דאם יום החפיפה הוא בשביעי הלא תוכל לטבול בלילה, ובשביל שלא תדע מהאונס תוכיח מזה דע"כ יום שבת הוא יום השביעי ולכן לא מציא לטבול בששי בלילה, וא"כ נתחזק החשש דסרך בתה ולכן גער ר"ת ז"ל, וזה הוה ודאי תרי קולי, ולפ"ז מצינו לומר להלכה שאם היה יו"ט ערב שבת וחפפה ערב יו"ט תוכל לטבול בשבת, דאז אפילו אם תחשוב שזה יום השמיני ולא תדע מהאונס לא יקשה להבת אמאי מרחקת האם הטבילה מהחפיפה, שהלא לא מציא לסמוך טבילה לחפיפה שהחפיפה בששי ודוק. אמנם זה רחוק:

וע"ד פשוט יש לפרש, דר"ת לטעמו דפירש כהשאילתות דעיקר מצוה שהחפיפה תהא בליל הטבילה ולא תתרחק החפיפה מהטבילה, רק כשחל שבת ערב יו"ט שאז אינה יכולה במוצאי שבת לחוף בעת הטבילה בזה התירו לחוף מערב שבת, אבל כשמוצאי שבת חול אז תחוף במוצ"ש בעת הטבילה ולא התירו לחוף מערב שבת, א"כ אצל הך עובדא דר"ת היה מוצ"ש חול ואסור לחוף מערב שבת ולהרחיקה מהטבילה לולא ההיתר שהתירתה לה לטבול בשבת ביום ואז אינה רשאה לחוף, לכן מותרת לחוף מערב שבת, נמצא דמי הביא ההיתר לחוף מע"ש, הקולא שהתיר לטבול בשבת ביום ולא מקילינן תרי קולי, אבל כשמוצאי שבת יו"ט אף אם תטבול בליל מוצש"ק ג"כ מוכרחת לחוף בע"ש, בזה לא מקרי תרי קולי ורשאה לחוף בע"ש ולטבול למחרת בשבת ביום, וזה נראה לי למעשה בס"ד, ומכש"כ בחל ב' ימים טובים קודם שבת [או אחר שבת] וזמן טבילתה בליל מוצאי יו"ט ראשון, אז תהא מותרת לחוף ערב יו"ט ביום ד' ותטבול ביום הששי ערב שבת ביום היכי דאיכא אונסא דיראה לטבול בלילה שלא שייך גם הטעם הראשון שפרשנו, והמחוור כטעם השני וכמו שפסקנו להלכה בס"ד. וראיתי מועתק תשובת ר"ת בספר אור זרוע הלכות נדה סימן שס"ד ויש בה כמה ט"ס וחסרונות אין לעמוד בהם, אבל משמע משם דהעיקר תלוי אם יכולה לטבול בע"ש בלילה אז אינה רשאה להרחיק החפיפה יעו"ש, ויעוין שו"ת מהרי"ק שורש ל"ז אות א' שהמציא לזה מקור לתרתי לריעותא בריאה יעו"ש ודוק:

ובהך דאמרו בחציצה מיעוט שאינו מקפיד אינו חוצץ, כתב בספר בעלי הנפש, ואי קשה חוטי צמר ופשתן ורצועות שבראשי הבנות אמאי חוצצין והלא מיעוטו שאינו מקפיד הוא, לא, מקפדת היא דל"ת כל שאינו מקפיד עליו בשעת טבילה, אלא אם תקפיד עליו שעה אחרת דבר המקפיד עליו הוא שא"א שלא תעביר אותם מעל ראשה בשעת חפיפה, וכן הטבעת שבידה א"א שלא תעבירנו בשעת לישה או בשעה שהיא אופה ומבשלת עכ"ד, וכן פסק בשולחן ערוך. ולדבריו יתישב לנו שמועה אחת בזבחים (דף י"ט) בעי ר"ז תפילין מהו שיחוצו אליבא כו' כיון דלילה חייצי יום נמי חייצי ופרש"י התם משום יתור בגדים, ולכן אמר כיון דעבודת לילה קיל דהוי עבודה שאינה מעכבא כפרה וכיון דבלילה הוי יתור בגדים ביום נמי הוה יתור בגדים, וזה דחוק טובא דאטו משום חומר דעבודת לילה נגעו בה הלא משום ענין חוצי שהתפילין בלילה לפי שאין זמן מצותן חוצצין, אבל לא משום דמקילין בבגדי יום. אמנם העיקר שמה כפירוש תוספות דמשום חציצה נגעו בה וע"ז בעי אם חוצצין בין הבגד להבשר, וא"ש דס"ד כיון דהוא מצוה דגופיה אינו חוצץ, ולזה אמר כיון דבלילה קפיד עלייהו דאינו זמן מצותן תו לא בטלי לגופיה והוי כמקפיד עליו וחוצץ. אמנם צריך להבין דאף למ"ד לילה זמן תפילין מכל מקום שבת ויו"ט לאו זמן תפילין, וכיון דקפיד בשבת ויו"ט תו בעי גם לחוץ בחול דמקפיד עליו קרינא ביה, וצ"ל דמאן דסבר לילה לאו זמן תפילין ע"כ יליף מושמרת את החוקה הזאת למודה מימים ימימה וסבר בחוקת תפילין הכתוב מדבר, א"כ כל המניח תפילין בלילה או בשבת ויו"ט עובר על ושמרת, א"כ אסור להניח תפילין בלילה ולכן מקפיד עליו קרינא ביה. אבל למ"ד לילה זמן תפילין ושמרת את החוקה בחוקת הפסח מדבר וא"כ הא דפטור משבת ויו"ט אינו רק מוהיו לך לאות יצאו כו' שהן עצמן אות א"כ אין איסור להניח תפילין בשבת ויו"ט רק דפטור מהנחתן ויעוין ב"י הלכות תפילין סימן כ"ט, לכן אינו מקפיד עליהן אף בשבת ויו"ט, ולכן לא חייצי בין בשר לבגדי כהונה ודוק:

ויש להבין מדוע גבי טבילה אמרו דמיעוט המקפיד אינו חוצץ אע"ג דכתיב ורחץ במים כל בשרו אפ"ה רובו ככולו ומדוע גבי בגדי כהונה תמן אמרו דמיעוטו ג"כ חוצץ ולכן אפילו נימא אחת חוצץ יעו"ש, ובאמת רש"י פירש דבגופו אפילו כל שהוא חוצץ, וכבר השיגו תוספות עליו, אכן טעמא בעי מדוע גרע מטבילה, ובסוכה אמרו דהלכה למ"מ אתי להך דר' יצחק וא"כ לא קשה כ"כ דאין הלכה בבגדי כהונה. אמנם מפירוש רבינו חננאל שכפי הנראה חסר מדבריו קצת בדפוס, הבנתי, שמפרש דהואיל ור' יצחק אמר דחוצץ דוקא רובו המקפיד וזה מסברא, דאם אינו מקפיד בטל אל הגוף והוי כבשרו, ומיעוט לא איכפת לן דרובו ככולו, לכן סלקא אדעתין דנצטרף גם שערו אל הבשר, ויתחשב הרוב בצירוף הגוף והשער יחד, לזה אתי ההלכה דמחשבין גופו לבד השער ושער לבד הגוף, ואם ברוב שער ראשו יש חציצה לא עלתה לו טבילה, ומקרא ורחץ את בשרו דנכלל השער והגוף כאחד הוי אמרינן דכל שער ראשו הוי מיעוט נגד הגוף בכללו וזה פירוש נחמד. ולפ"ז צריך מובן מדוע גבי בגדי כהונה פשיט לן דמיעוטו חוצץ, ונראה משום דבטבילה דבעי שיהא כל גופו במים בזה רובו ככולו, וגדולה מזו אמרו בנזיר דאם גילח רוב ראשו הוי ככולו וצריך קרא לעכב יעו"ש נזיר מ"ב, ופירושו דלא מבעי בהכשר כמו טבילה רובו ככולו רק במצוה לחודא דתגלחת נזיר אינו מעכב סגי ברובה יעו"ש, משום דבעי לגלח ראשו וכי עביד רוב מקרי שראשו מגולח, אבל כאן בבגדי כהונה דבמכנסים ילבש על בשרו כתיב ויכול להיות דנגד הגוף בכללו אין זה רוב, דמקום המכנסים אינו רוב הגוף ואם תאמר דרוב מקום המכנסים בעי שיהא בלא חציצה, זה אינו, דבמכנסים לחודא לא נגמרה מצות הלבישה רק בצירוף כל הבגדי כהונה, וחזינן דעל מיעוט לבישה דבגדים דהוי חדא מצוה דבלא כל הד' בגדים הוי מחוסר בגדים, ומצוה של לבישה לא נגמר רק שיהא כל הגוף לבוש בהבגדים, ובכ"ז אם יש חציצה ברוב מקום מכנסים דהוי מיעוט נגד כל הגוף וכל הלבישה של הגוף בכללו חוצץ בבגדי כהונה, א"כ תו הקפידה תורה גם על מיעוט ודוק:

והנה שיטת רבינו בהלכות מקואות דהשער מצטרף אל הגוף ואעפ"י שכל שער ראשו קשור כיון שהוא מיעוט הגוף אינו חוצץ יעו"ש שחולק על הגאונים בפ"ב. ולכאורה גמרא ערוכה דפרק מרובה סותר, דעל עזרא שתיקן חפיפה פריך הא דאורייתא הוא כו' ומאי נינהו שער אמרי דאורייתא דילמא מיקטר כו' משום חציצה ומקטר אינו אלא בראש, הרי דזה דאורייתא. אמנם זה ל"ק כל כך, דאפשר אם הגוף מאוס ויש עליו מידי דחציצה והשער מיקטר אז מצטרף להגוף, ועוד דהמעיין יראה דלא חשבה הגמרא בהנך דעזרא מידי דהוי סייג אל התורה, רק תקנות שהמה מועילים אל קיום האומה ולחיי המשפחה שיהיו מקושרין לנשיהם ולא יגרשו אותם אשר ע"ז צווח הנביא מלאכי אשר הוא עזרא לרב נחמן במגילה, ולכן תקן רוכלים וחפיפה שמא ימצא בה נימא קשורה וכמו שדרשו על ותזנה עליו פלגשו ועל תמר בפ"ב דסנהדרין, ותיקן שיהיו מכבסין ואוכלין שום, וגם טבילה לבעלי קריין שלא יהיו מצויין אצל נשיהן כתרנגולים ותהא אשתו חביבה עליו, ולכן פריך הגמרא דאורייתא נינהו משום דין חציצה והוי סייג לדאורייתא ג"כ קרי בכ"מ דאורייתא (נ"ב. ובמובן כזה ממש כתב רבינו אשר סוף פרק המדיר סימן כ' דהגמ' קרי דרבנן להנך דמשום טובת האשה לא לשניות דהוי משום סייג). וזה ענין דתי דתקנתו היה לקשט האומה כדי שיוציאו הנשים הנכריות אשר ע"ז נצטער הרבה הוא וזקני דורו, ומשני דמצד חציצה הוי לעייני אבל לסרוק במסרק הוי ליפות ולקשט נשי ישראל ולקשר לבב בעליהן להן לתועלת קיום האומה, וז"ב אצלי בשיטת רבינו ז"ל ודוק:

י

האשה שאמרה לבעלה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני כו' ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת כו':

בשו"ת בשמים ראש סימן קס"ו הביא שאם אומרת לבעלה טמאה אני בשעת וסתה וחזרה ואמרה טהורה אני כיון שאם תשלול כל האמירה שלה לגמרי אסורה לא מועיל אמתלא יעו"ש, ולדינא נראה כיון דקיי"ל בסימן קפ"ה דדין דאמתלא הוי בלבשה בגדי טהרה, אבל לבשה בגדים המיוחדים לימי נדה לא מועיל אמתלא, א"כ תו אף אם תשלול כל האמירה שלה לגמרי והויא כלא אמרה מעולם כלל, ג"כ היא טהורה דמה שהולכת בבגדי טהרה זה הויא כאמירה שהיא טהורה, דאם ראתה בעת וסתה היתה לובשת בגדי טומאה וממילא היא בחזקת טהרה לבעלה והויא כמו באה ושוכבת כו' שהביא רמ"א שם, ועיקר סברא זו נזכרת בדברי מהרש"א בפירוש דברי תוספות יבמות דף קי"ח סד"ה סד"א, וי"ל דאפילו מודה ונותנת אמתלא לדבריה לא מהימנא ולא דמי כו', ושם יש לפרש דהא דהאמינוה חכמים לומר מת בעלי הוה משום עיגונא כמבואר יבמות צ"ד יעו"ש, ובכה"ג לא מועיל אמתלא דהוה כלא אמרה כלל, דעל אמירה דהשתא לא מהימנא דתו ליכא עיגונא דלא הוה לה למימר מעיקרא דלא מת, והא דמוכרחת מאיזו סיבה הוא סיבה משום ממון או איזה רצון תו ליכא בזה עיגונא רק ענין אחר הטוב לה ולזה לא חששו חכמים, לכן לא שייך להקל משום עגונא יהיה מאיזה אמתלא שהוא לא היה לה לומר מעיקרא לא מת, ולא תקנו חכמים להאמין לאשה על אופן רחוק כזה שתאמר מעיקרא מאיזה סיבה ואמתלא לא מת, ולכן לא מהימנא אחר זה באמירתה אף דהאמתלא חשובה, רק הגמרא אמר דהוי סד"א דכיון דהצרה שריא, א"כ על האמירה גופא שאמרה מעיקרא לא מת אנו דנין שהוא מת רק נקטינן שהיא אמרה לקלקל חברתה ותמות נפשה וגו' דהיא סברה דתעגן חברתה לכן תו נאמין לה כי נתנה אמתלא אח"כ דהוי כאילו אמרה מעיקרא מת, קמ"ל דלא כן דכיון שאין הצרה מעידה לחברתה וצריכה לומר מת והיא הא כבר אמרה לא מת מאיזו אמתלא שהיא אומרת לפני ב"ד אח"ז. תו על אופן זה לא האמינוה חכמים דליכא עיגונא ולא תקנו ע"ז האופן נאמנות, ובהלכות עדות פ"ג ה"ה נתבאר באורך להלכה דלא כמהרש"א ודוק:

יד

דרך כו' ובנות ישראל כו' לבדוק עצמם כו':

הנה שיטת רבינו להחמיר מאוד בבדיקה, ודעתו דלאחר תשמיש צריכות כל בנות ישראל בדיקה כמו ששנינו בפרק כל היד, דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה ואפילו לבעלה ובזמן דליכא טהרות. וזהו ששנינו בסוף פרק קמא אעפ"י שאמרו דיו שעתה צריכה להיות בודקת כו' וזהו על בדיקת שחרית וערבית דהוה לטהרות ומשמשות בעדים פירוש אחר תשמיש אחד לו ואחד לה וזהו לבעלה אחר תשמיש חוץ מן הנדה כו', ואפילו קטנה שלא הגיע זמנה לראות ג"כ בעיא בדיקה אחר תשמיש, אע"ג דמשנתנו דאעפ"י שאמרו דיה שעתה קאי רק איש לה וסת וד' נשים, וכמו רישא דצריכה להיות בודקת דלא קאי אקטנה שלא הגיע זמנה לראות כדאמרינן בנות ישראל עד שלא הגיעו לפרקן הרי הן בחזקת טהרה ואין הנשים בודקות אותן, שאני כאן בבדיקה שלאחר תשמיש, וכמבואר בירושלמי על הך דבתולה שדמיה טהורין כיני מתניתא תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, אלמא דאם אינה בתולה היינו לאחר שחיתה המכה, צריכה בדיקה לאחר תשמיש, ואולי כוונת ירושלמי הוא דמש"ה לא תנא ברישא חוץ מן בתולה שדמיה טהורין, דבקטנה שלא הגיע זמנה לראות עסקינן ותו לא בעי לעולם בדיקה כלל, והא דאמר שמואל ל"ש אלא בעסוקה בטהרות, היינו קודם תשמיש ומש"ה מציין מלתיה על הך דבשעה שעוברת לשמש ביתה, דמיגו דבעי בדיקה לטהרות כו'. פירוש דלאחר תשמיש צריכה בדיקה דחיישינן שמא מחמת מגע האצבע בפרוזדור וחמום שלה ראתה דם ותו מוכרחת ע"כ לבדוק קודם תשמיש לטהרות, דשמא תמצא טמאה אחר תשמיש ותטמא מעת לעת כל הטהרות למפרע או עד פקידה, לכן צריכה לבדוק קודם תשמיש ותו בעי בדיקה לבעלה, פירוש אף אם מפקידה ואילך לא נתעסקה בטהרות לא פלוג רבנן, או דאמר, מיגו דבעיא בדיקה לטהרות, פירוש קודם תשמיש משום טהרות בעיא בדיקה לבעלה, פירוש אף אם היא מעוברת וזקנה ומניקה שדיין שעתן ולא יטמאו הטהרות במה שתמצא טמאה אחר תשמיש, בכ"ז לא פלוג רבנן ובעי בדיקה לבעלה קודם תשמיש וזה ברור, ומחוור שמעתתא דלעיל דף ה' והא המשמשת קתני ופרש"י דחוק טובא בין בקושיא בין בפירוקא, אבל לשיטת רבינו נכון דמקשה על שמואל דאמר דבדיקה שלפני תשמיש אינו ממעט, וכוונת המשנה דרק בדיקה שלאחר תשמיש ממעטת, א"כ איך תני והמשמשת בעדים, מכלל דיש נשים דאינן משמשות בעדים, והא כל הנשים צריכות בדיקה אחר תשמיש, אלא ע"כ בבדיקה שלפני תשמיש מיירי דבאינה עסוקה בטהרות לא בעי בדיקה, ומשני תני ומשמשת בעדים הר"ז כפקידה, דכל אשה צריכה לבדוק עצמה אחר תשמיש, כן הבנתי מפירוש המשנה לרבינו יעו"ש:

והא דמקשה הראב"ד מהך דבעי אשה מהו שתבדוק עצמה כו' א"כ לבו נוקפו ופורש, אין הקושיא מהך דבעי מהו שתבדוק כשיעור וסת, דתמן הפירוש פשוט, דקאי אם צריכה לבדוק עצמה בתוך זמן שתבוא בעלה לידי חיוב, וכן מפורש בירושלמי פ"ב מהו שתהיה צריכה בדיקה בתוך כדי התיאום יעו"ש, והפירוש האמיתי יעוין בנועם ירושלמי, רק דכוונת הראב"ד להקשות על מה דמפרש דקודם תשמיש צנועות בודקות לבעלה דלטהרות כולן צריכה בדיקה לפני תשמיש, ומחוור שמעתתא דר' ינאי דאמר זהו עדן של צנועות קאי על מה ששנו לעיל בטהרות ובשעה שהיא עוברת לשמש ביתה ופריך שפיר תנא תני צריכות ואת תני צניעות. דלפירוש רש"י דשניהן לטהרות קא מיירי א"כ מאי פריך טפי מעל המשנה על ר' ינאי יאמר איהו לנפשיה במה דקרינן להו בפ"ב צנועות, וכן הוא בירושלמי פ"ב אמר ר' ינאי אף הראשונה נקראת צנועה, פירוש הך אשה שבודקת קודם תשמיש לטהרות ג"כ קרויה צנועה, ופריך תנינן צריכות בודקות ואת אמר הכין, וזה מורה כרבינו, וע"ז הקשה הראב"ד מרב יהודה שהשיב לר' זירא א"כ לבו נוקפו ופורש דאינה צריכה בדיקה לפני תשמיש וכמו דפירשו תוספות, וט"ס נפל בהשגות ראב"ד וצ"ל מנע את ר"ז שלא לבדוק לפני התשמיש, ומיהו לא קשיא כ"כ על רבינו דאפשר דבפני בעלה קאמר דאין לה לבדוק, דיפרש, אבל שלא בפני בעלה בודקת וכ"ז נכון:

אולם הך שמעתתא דלקמן פ"ב דב"ש אומרים צריכה ב' עדים על כל תשמיש ותשמיש מיירי כפירוש הרשב"ם ולבעלה, דלאחר תשמיש צריכה בדיקה כשיטתו, ומיושב שפיר מה דאמר רב בדקה בעד ואבד, פירוש שבדקה אחר תשמיש, כאן שאבד צריכה בדיקה לפני תשמיש לבעלה דבכ"מ אינה צריכה, אבל לשיטת תוספות א"כ מיירי לטהרות, ואף אם לא אבד ג"כ צריכה בדיקה לפני תשמיש, והתוספות נדחקו בזה דמיירי כשרוצה לשמש מיד, ולשיטתם תמוה מאוד מאי פריך אילו איתא מי לא משמשה, הא א"כ לפרוך על כל בדיקה שלפני תשמיש דצריך לטהרות כיון שאינה בודקת העד עד למחר, אבל מה נעשה בהא דאמר רבא בועל ושונה כי תניא ההיא לטהרות ודברי הכסף משנה דחוקים, ולומר דמיירי באין לה וסת אכ"מ, אם לא דנימא, דאמר כי תניא ההיא פירוש הך דמחמיר ר' יהושע בן חנניה כב"ש שצריכין עדים חדשים דשמא תראה ט"ד כחרדל ותחפנה בש"ז אינו רק לטהרות, והא דמייתי תנ"ה בד"א לטהרות כו' פירוש דחזינן מיהא דלטהרות החמירו טפי חכמים אע"ג דתמן מיירי קודם תשמיש וכאן לאחר תשמיש ודוק בכ"ז:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.