אילת השחר/זבחים/יא/ב

אילת השחר זבחים יא ב

דף י"א ע"ב

לא אם אמרת בחטאת שכן כשרה לשמה כל השנה וכו'. לכאורה היא פירכא בלי סברא, אך יש לבאר דכיון שפסח הוא קרבן חלש כ"כ שאינו כשר רק בזמנו, סברא היא יותר דהשוחט לשמו יפסל מבשוחט לשם חטאת דכשרה בכל זמן.

ולפי הרמב"ם בפט"ו מפסוהמ"ק הל' י"א הוי מצי למיפרך דפסח לשם חולין פסול משו"ה השוחט לשמו נמי פסול, משא"כ חטאת דהשוחט לשם חולין כשרה.

רש"י ד"ה אמר. הפריש מעות לחטאתו ונתותרו. יל"ע אם כשלכתחילה הפריש מאה זוז דלא שייך לקנות בכל המעות חטאת אחת, אם גם בזה מקרי השאר מותר חטאת, וכן יל"ע אם לכתחילה צריך לקנות את הקרבן מכל המעות שהפריש או אפי' לכתחילה יכול לקנות רק במקצת המעות חטאת והשאר יתותר לעולה [ועי' רש"י במנחות דף ק"ח א' ד"ה מותרות, שהביא דוגמא למותרות בהוזלו, ואולי בא לאפוקי בזה דרק בהוזלו יש דין מותרות].

ויש לעי' כהאי גוונא בנדר להביא קרבן והפריש מעות לנדרו, אם מחוייב לקנות בהמה אחת גדולה בכל המעות, או שמצד נדרו יכול לקנות ב' בהמות קטנות, ואמנם מצד דין מבחר נדריך צריך להביא שמינה, אך הספק הוא אם מצד נדרו מחוייב להביא עולה אחת גדולה מהמעות, או כונתו שממעות אלו יביא קרבנות, ולכאורה נדרו הוא לעולה אחת וא"כ אפשר דלא יצא ידי נדרו כשיקנה מעיקרא שתים.

בא"ד. א"נ מפריש שתי חטאות לאחריות דקיי"ל בתמורה מתכפר באחת מהן והשניה תרעה. הנה תוס' בפסחים דף צ"ז ע"ב ד"ה הפריש הק' מ"ט אין השניה יוצאת לחולין כיון שלא הפרישה אלא אם תאבד הראשונה, וכתבו דהלכתא גמירי לה. ומ"מ באם התנה להדיא שאני כמבואר בתוס' לעיל דף ד' ע"א ד"ה וישנן, דאם פירש להדיא שאם תקרב הראשונה תהי' השניה חולין נעשית חולין.

במורם מהם אין מתחללין בנמוך מהם מתחללין. יל"ע אם בשוחט לשם גבוה מהם אינו עובר איסור דשלא לשמה כלל, או דאיסור מחשבה יש בזה אלא שאינו מתחלל, וזה תלוי מה נאמר בגזה"כ הזה דבמורם אין מתחללין, אם נאמר רק שאינו מתחלל, או דמקרי ג"כ לשמו דבכלל מאתיים מנה.

ובשאגת אריה (סי' מ"ז) כתב דלא שייך הכא טעמא דבכלל מאתים מנה, כיון דקדושת כל קרבן הוי קדושה בפנ"ע, וכששחט לשם קדושה חמורה לא שייך לומר דנכלל בזה גם קדושה קלה.

ואפשר דאמנם אי"ז מטעם בכלל מאתיים מנה, ומ"מ לא הוי שלא לשמה, דהנה אם הי' שייך שיהי' בקרבן אחד ב' קדושות כגון קדושת עולה ושלמים, בודאי אם היה מחשב רק לשם אחד מהן לא היה נחשב בזה שלא לשמה, דמה שמחשב לשם שלמים הוא משום השלמים שבו ואין ראיה בזה שרוצה לעקור את השם עולה, וה"נ י"ל דמה שאמרה תורה דבמורם אין מתחללין נאמר בזה גזה"כ דכשמחשב לשם גבוה מהן אי"ז סתירה לקדושת הקרבן, כיון שרוצה שיהא לשם קדושה שהיא יותר מזה, ואע"פ שאין חלה הקדושה החמורה, מ"מ אין בזה עקירה מהלשמה כיון שרוצה רק להוסיף על קדושתו, משא"כ בלשם נמוך הוי כמפרש שאינו רוצה את הקדושה החמורה שיש בקרבן, והוי שפיר עקירה.

ומאי דמיבעיא לן להלן אם כשרים ומרצים, או כשרים ואין מרצין, מספקא לן בהאי דינא, אם אינו אלא גילוי דלא מיפסל בהכי אבל מ"מ אי"ז עבודה לשמה, או דמקרי נמי שנעשית לשמה, דאין הגבוה נחשב כעקירה אלא כבא להוסיף עוד קדושה, וכיון שלא נעקר הלשמה הוי סתמא וכשר [ולעיל דף ב' ע"א הוכחנו מהתוד"ה לשם גבוה דעובר בזה איסור שלא לשמה].

שם. עי' בשאגת אריה (סי' מ"ז) שרצה לדמות לזה דין לשמה בעיבוד הקלף, דכשעיבד לשם קדושה חמורה לא יועיל לקדושה קלה לרבנן דשמעון אחי עזריה, ודחה דהכא לא חייל הקדושה חמורה משו"ה הוי שלא לשמה משא"כ בסת"ם, וצריך ביאור כונתו דנמצא דאם חלה המחשבה שלא לשמה שחישב לשם הקדושה החמורה אז נחשב דשחט גם לשם הקדושה הקלה, ומשום שלא חלה הקדושה החמורה מקרי דלא שחט לשם קדושת הקרבן, והרי אדרבה אם לא חל המחשבה דשלא לשמה ממילא הוי לשמה.

וכן יש לתמוה משוחט פסח כל ימות השנה לשם שלמים דהתם חייל קדושת השלמים דהוי קדושה חמורה, ומ"מ הוי עקירה מהפסח.

בעי רבי זירא כשרין ואין מרצין וכו' או דלמא כשרין ומרצין. וכתב הקרן אורה דאי כשרין ואין מרצין קאמר לא איצטריך קרא דלשם גבוה כשרין מכל הני דרשי דלעיל, ולא אתא קרא אלא לדיוקא דבנמוך מהם פסולין. וק"ק דא"כ מ"ט אפקיה קרא בלשון ולא יחללו את אשר ירימו כדי שמזה נדייק דלשם נמוך פסולין, ולא אמר להדיא דלשם נמוך מחלל.

והנה בשחט לשם קדושה שוה שאינו לא גבוה ולא נמוך, כתב בחזו"א דכשרין, והוסיף מיהו אפשר דלא משכחת לה שוין כדתנן לקמן פ"ט כל המקודש וכו'. ולכאו' משכחת לה בשוחט חטאת חלב לשם חטאת דם, אמנם לפי מה שמשמע מרש"י דף ב' ע"א ד"ה שחטן, דלא פליג שמעון אחי עזרי' אלא בשאר זבחים ולא בפסח וחטאת אין נפ"מ בזה. וכן יצוייר בשוחט תודה לשם תודת חבירו, דפרש"י בדף ז' ע"א דהוי שינוי קודש, והרי זה שוה בשוה [ועי' בקרן אורה ריש פירקין ב' א' ד"ה ויש לדקדק].

בכור בר רצויי הוא. [בתמיה] לפי"ז לא שייך שינוי בעלים בבכור כיון שאינו מרצה לבעלים כלל [והא דאמרי' לעיל דף ז' ע"ב להקריב את קרבניהם זה בכור ומעשר ופסח וכו' בין שינוי בעלים למצוה, י"ל דשינוי בעלים לא קאי אלא על פסח דשייך ביה שינוי בעלים].

מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית בארבעה עשר לשמו. עי' בתוס' פסחים דף ק"ח ע"א שכתבו דבן בתירא לא מכשיר אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור משום דדרשינן לא תשחט על חמץ לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים, אמנם הרמב"ן והר"ן בפסחים פרק ג' הביאו מהירושלמי דבן בתירא מתיר לשחוט אפי' לכתחילה, ובאמת לבן בתירא חמץ אסור מתחילת היום ע"ש.

ויל"ע לפי"ז מהו השיעור של דרך רחוקה לבן בתירא, דלדידן דזמן שחיטת פסח הוא מחצות, השיעור הוא לפי החשבון אם יכול לבוא מתחילת היום, כדאיתא בפסחים דף צ"ג ע"ב [לפי' הרמב"ם בדברי עולא שם, אך לפירש"י שם החשבון מחצות היום שהוא זמן שחיטת הפסח], אבל לבן בתירא דמתחילת היום כשר מאיזה זמן נשער לדרך רחוקה, דלא מסתבר שיהא תלוי ביום י"ג דאין לו שייכות עדיין להקרבת הפסח.

ובסברת התוס' יל"ע מה דתלו הטעם דאינו זמן פסח משום לא תשחט על חמץ, דממ"נ אם גילתה תורה בזה דבזמן שמותר חמץ אינו זמן שחיטת הפסח א"כ אפי' בדיעבד נמי פסול דאי"ז זמן שחיטה, אבל כיון דבדיעבד שחיטתו כשרה ע"כ דהוי זמן שחיטה, וא"כ למה יהא איסור לשחוט, דהא לא מיירי תוס' למי שיש לו חמץ דוקא אלא דאסור לכו"ע לשחוט כיון שהוא זמן חמץ, וזה תמוה דגילתה תורה שהוא זמן שאסור לשחוט ומצד דין הפסח כשר לשחוט בו.

בין שני ערבים. דהיינו בין סוף ערב הקודם לערב הבא. וצ"ב דהא זה הוי שמעינן גם אם הי' כתוב רק בארבעה עשר, ולמה נכתב בין הערבים.

שאני התם דכתיב מערב ועד בקר וכו'. צ"ב דגם אם ידליק באמצע היום יכולין לדלוק הנרות מערב עד בוקר, וכן מאי דיליף דבר אחר אין לך עבודה כשרה מערב עד בקר אלא זו, אכתי מאי ראי' מזה דאינו יכול להדליק קודם, הא לא ילפי' מקרא אלא דכשרה ג"כ להיות מאוחרת מכולן, ולא משמע דילפי' מהכא דאינה דולקת אלא מערב ועד בקר ולא יותר מזה.

ואפשר דהנה בתמיד דבעי למימר דכולי יומא זמניה, לא בעי למימר שיהיו צריכין לשחוט כל היום, אבל הכא בנרות הרי המצוה היא שיהיו דולקות, וא"כ אי הוי מפרשינן דבין הערבים, היינו כולי יומא, היה הדין דצריכין הנרות לדלוק במשך כל היום והלילה כדכתיב עד בוקר, ולפי"ז שפיר דחי דכיון דכתיב מערב ועד בקר ע"כ דסגי גם בלילה לחוד וכדדרשי' תן לה מדתה או דאין לך עבודה וכו', הרי דא"צ שידלקו הנרות במשך כל המעת לעת, ומוכח דבין הערבים הכונה רק ערב ולא כולי יומא.

אמנם לפי' זה ק"ק הלשון אימא כולי יומא כשר, דהא הקושיא היתה שיהי' צריכין לדלוק כולי יומא, ולא רק שיהי' כשר.

שאני קטרת דאיתקש לנרות. הלשון היקש כאן אין הכונה לדין היקש שהרי מפורש בפסוק ובהעלות אהרן וגו', וקאי בין הערבים אתרוייהו אנרות וקטורת וכמ"ש רש"י בפסחים נ"ט א' ד"ה אי הכי.

רש"י ד"ה מדתה. חצי לוג לכל נר וכו'. יל"ע מאחר שיוצאין ידי המצוה גם בפחות מחצי לוג וכמו שרואין מאותן ימים ששיערו בהם וכדאיתא במנחות דף פ"ט א', א"כ למה נאמר כלל הדין שיתנו חצי לוג וילך לאיבוד מה שאין צריך [אם שיזרקנו בבוקר או שיעשה פתילות עבות], ולא נאמר שיתן בכל לילה רק כפי מה שצריך לו.

רש"י ד"ה אין לך עבודה. מעבודות שהן אמורות ביום וכו'. רש"י מדגיש עבודה מעבודות היום, ומיושב בזה קושית תוס' במנחות פ"ט א' ד"ה אין לך וכו' מהקטרת אימורין ותרוה"ד ע"ש. ועי' מק"ד סי' כ"ז.

תוד"ה הג"ה אי איפלוג. וי"ל דמזה אינו חושש משום דשום תנא לא מכשר וכו'. התוס' כתבו כאן כלל דמי שאין הלכה כדבריו אין לנו לחוש כ"כ אם יטעו בפירוש דבריו, וצ"ל דידע רבי שהכל יודעים דאין הלכה כבן בתירא ולא יבואו לטעות להלכה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א