אילת השחר/זבחים/ט/א

אילת השחר זבחים ט א

דף ט' ע"א

דוחין קדשים הנאכלים אצל קדשים הנאכלים וכו' דוחין קדשים הנאכלין לכל אדם אצל קדשים הנאכלין לכל אדם וכו'. הנה ממשמעותא דקרא הוי דרשינן דכל דשחיט ליה להוי כוותיה, ורק מכח סברא זו מפקינן לה מפשטא דקרא לומר דרק לקדשים הנאכלין לכל אדם יכול לשנותו, וצריך ביאור האיך מכח סברא לחוד מפקינן מפשטא דדרשא, וכי זו סברא כ"כ פשוטה שיכול לשנות רק לקדשים הנאכלין לכל אדם כפסח.

ואפשר דהנה יש להסתפק אם קדשים הנאכלין ואין נאכלין, וכן הנאכלין לכל אדם ואלו שאין נאכלין לכל אדם, אם הם חלוקין בעצם קדושתם, או שזה רק חילוק בדיני הקרבן אבל אין ראי' שזו קדושה אחרת, ואפשר דס"ל להש"ס שהם ב' מיני קדושות, ולכן לא שייך לומר דכשישחוט פסח לשם חטאת ואשם יהא דינו כחטאת, דהאיך ישתנה לקדושה אחרת, וע"כ מאי דרבי קרא הוא רק דיכול ליעשות לשם אותה קדושה ואפילו שיש לה דינים אחרים.

ועדיין יל"ע דהנה פסח הוא נמוך בקדושתו משלמים ובכ"ז אמרה תורה דפסח נעקר ומתקדש לשלמים, וא"כ מנ"ל דלשנותו לקדשים שאין נאכלין או קדשי קדשים לא חידשה תורה, הא כיון דע"כ חידשה תורה שיתקדש לקדושה גבוהה יותר, למה פשיטא לן דלקדושה יותר מזה הוא לא יתקדש וצע"ק.

אטו חטאת ואשם וכו'. מבואר דהי' שייך שיתהפך הפסח לחטאת ואשם, והק' הקרן אורה והשפת אמת במאי מיירי, אי באינו מחוייב חטאת ואשם הרי אינו יכול להפרישם, ואי במחוייב חטאת ואשם הא הוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין, וביאר הקרן אורה דהו"א דהוא גזה"כ שחטאת תבוא בלי לכפר ע"ש.

וצ"ע דהנה לכאורה קשה מאי משני דוחין וכו' הא מ"מ גזה"כ הוא, וע"כ דכיון שאפשר לפרש הפסוק לענין שלמים או לענין חטאת ואשם אמרינן דיותר מסתבר שיהא לשלמים כיון שהן נאכלין לכל אדם, ולדבריו בלא"ה נמי מסתבר שלא יהא לחטאת ואשם כיון שאין באין בנדבה.

לכן אפשר דהא דממעטינן דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, היינו כגון לבוא ממעשר שני דאז הרי יהי' בו גם מעשר שני וגם קדושת הקרבן שרוצה להקדיש, ולומר שיהי' בו שני קדושות וזה נתמעט, אבל כאן אם נאמר שנתהפך מפסח לחטאת הרי אז לא יהי' גם פסח וחטאת, וזה לא נתמעט דקרבן אי אפשר לו להתהפך.

מיהו יל"ע אם הי' יכול לקבוע ג"כ לאיזה חטא יתכפר בו כגון שיש לו כמה חטאים שחייב עליהם חטאת, או דלמא לא מיירי אלא שיוכל לקבוע לאיזה מין קרבן יהי' ולא יותר מזה.

והנה הקרן אורה רצה לומר מתחלה דמיירי באמת באינו מחוייב חטאת ומ"מ יכול להביא חטאת כמו בשוחט חטאת לשם חולין דכשר אע"פ שאין מתכפר לו בו, אך לא דמי דהתם עכ"פ מחוייב להביא, והפרישו מי שמחוייב חטאת כדי להתכפר בו, רק שנעשה אח"כ שלא לשמו, אבל לא מצינו שיהא שייך להפריש חטאת מי שאינו מחוייב כלל.

דוחין קדשים הנאכלין לכל אדם אצל קדשים הנאכלין לכל אדם. אפשר לבאר סברת הגמ' דקדשים שאין נאכלין לכל אדם דהיינו חטאות ואשמות האכילה היא מצוה שמוסיף בזה בכפרת הקרבן, משא"כ פסח ושלמים דנאכלין לכל אדם, אפי' אם יש להם מצוה בזה, מ"מ זה לא מוסיף בכפרת הקרבן.

והנה תוס' בד"ה דוחין, כתבו נראה דבין ר' יוסי וכו', ומלשונם שכתבו נראה, משמע דיש צד שלא לומר כן, ולכאורה הרי זה מוכרח דלמ"ד דתלה בנאכלין לכל אדם הרי בכור אינו נאכל לכל אדם, אך לפימשנ"ת דהחילוק בקרבן שאינו נאכל לכל אדם הוא שמוסיף האכילה בכפרת הקרבן, יתכן דבבכור לא שייך דבר זה ויהי' דינו כמו בנאכל לכל אדם, לכן כתבו דמ"מ אינו דומה לפסח כיון דסו"ס אינו נאכל לכל אדם.

ובעצם הדבר אם יש מצוה באכילת שלמים נחלקו הראשונים, דהרמב"ם בפ"י ממעה"ק כתב מצוה לכהנים לאכול קדשי קדשים, משמע דבקדשים קלים אין מ"ע, וכ"מ בר"ן בנדרים דף ד' ע"ב, אמנם ברש"י בפסחים דף נ"ט א' ובתוס' זבחים צ"ז ע"ב מבואר דאיכא מצוה, ועי' רש"י ותוס' ב"ק י"ב ב' אם משלחן גבוה קאכלי.

אימא שחטיה לשם מעשר ליהוי מעשר וכו' אמר קרא העשירי יהיה קודש זה מעשר ואין אחר מעשר. והיינו דמעיקרא ס"ד דיש שם קרבן מעשר, וממילא יכול להפריש קרבן מעשר גם בלי שיהא עשירי, וקמ"ל דאין שייך קרבן מעשר ורק נאמר דהעשירי נעשה קרבן, וכן הוא בבכור ותמורה דלקמיה דקמ"ל דאין כזה שם קרבן לעצמו, אלא צריך שיהא בכור ותמורה בעצם, ויליף להו לכולהו מקראי.

אימא שחטיה לשם מעשר ליהוי מעשר לשם בכור ליהוי כבכור וכו'. הנה האחרונים דנו לענין שחיטת קדשים אם צריך שליחות הבעלים, עי' במנחת ברוך באורך, ויל"ע להנך דס"ל דצריך שליחות אם כאן לשחטו לשם בכור או מעשר הי' צריך שיעשהו הבעלים שליח לכך, או דסגי במה שדעתו לשליחות על שחיטה לחוד, וגם אם הבעלים לא רוצים שיהי' כמו שהשוחט שינה, מ"מ הי' נעקר למה שהשוחט שינה, רק שלא יתכפר הבעלים בזה כיון שאי"ז לרצונו.

ואימא שחטיה לשם תמורה ליהוי תמורה למאי הלכתא למלקא עלה. פרש"י משום לא יחליפנו. ויש לתמוה איך שייך שילקה הרי לא הי' מעשה המרה, ונהי דיחול על הקרבן קדושה כדין תמורה, מ"מ לא היתה המרה על בהמה אחרת ולמה ילקה, ואיסור תמורה הרי אינו מחמת שחל על הקרבן דין תמורה אלא מעשה ההחלפה והתמורה הוא האיסור.

ועי' ברמב"ם פ"א מתמורה שכתב דשותפין שהמירו לוקין אבל אין נעשה תמורה, הא חזינן דאיסור התמורה אינו תלוי בחלות דין קרבן תמורה, דהא אף דלא חל דין קרבן תמורה מ"מ לוקין, וא"כ למה יהי' תלוי במה שחל קדושת קרבן תמורה כדי שילקה [ובכתבים בשם מרן רי"ז זצ"ל הובא שעמד בזה, ועי' קהלות יעקב תמורה סי' ב'].

ומי איכא מידי דפסח גופיה לא בעי לחם ומותרו בעי לחם. משמע דלא פריך אלא ממה שצריך להוסיף דברים לקרבן כגון לחם או נסכים, אבל מה שנוספו לו עוד מצות אחרות כשלמים לא קשיא ליה.

מי איכא מידי דמותר תודה לא בעי לחם ומותר דאתי ליה מעלמא בעי לחם. צ"ב מאי פריך דהא הכא משתנה דינו להיות כעיקר תודה ולא למותר ולמה לא יטען לחם, ומשמע דס"ל להש"ס דלא שייך שיתהפך הפסח להיות לעיקר קרבן, רק להיות כמותר, ולכן אם שחטיה לתודה יהא רק כמותר תודה, מש"ה פריך דהא מותר תודה לא בעי לחם, וה"נ מותר פסח שנעשה למותר תודה לא יהא טעון לחם.

אלא דצ"ע בהא דבעי למימר דבשחטיה לחטאת להוי חטאת, דלפי"ז הכונה ג"כ שיהי' למותר חטאת, והאיך שייך שיהא למותר חטאת הרי מותר חטאת למיתה אזלא.

ויש לומר דבאמת הכא נמי בשחט הפסח לשם תודה לא בעי למימר דהוי מותר תודה, רק דפריך הכי דכיון דחזינן דמותר תודה לא בעי לחם, הרי דתודה הבאה ממותר אינה טעונה לחם, וא"כ ה"נ תודה הבאה ממותר פסח, כיון שממותר קאתי אינה טעונה לחם, ולפי"ז כשפריך דיהי' חטאת ובכור ודאי לא ס"ד דיהא למותר חטאת או מותר בכור, אלא חטאת ובכור ממש שהם ממותר פסח.

ושלמים הבאין מחמת פסח לכל מצות שלמים. ופרש"י דשלמים הבאין מחמת פסח היינו חגיגת י"ד, וק"ק למה לי קרא לרבויי שדינו ככל שלמים, הא חגיגת י"ד היינו שלמים ככל שלמים דעלמא, רק שמביאו כדי לאכול את הפסח על השובע, ומהיכי תיתי שיהא דינו אחר משאר שלמים, ובצל"ח פסחים דף ע"ב ב' עמד בזה [ומה שנקט שם בלשונו דשלמי פסח הוי שלמי חובה, צ"ב דהא אי"ז חובה אלא רשות להביאו כשאוכלין מרובין].

ובכלל יל"ע למה צריך לאכול דוקא חגיגה מתחילה כדי לאכול הפסח על השובע, הרי יכולין לאכול גם דברי חולין עד שעי"ז יבוא הפסח אח"כ על השובע.

כשהוא אומר אם כבש לרבות פסח שעברה שנתו וכו' לכל מצות שלמים שיטענו סמיכה וכו'. הקרן אורה לעיל דף ח' ב' הוכיח מהא דמרבינן מותר הפסח לסמיכה, והרי סמיכה היא מחיים, וע"כ דמהני עקירה בפה לפני שחיטה, מיהו בכל הסוגיא משמע דבשחיטה הוא דנעשה לקרבן אחר, ותקשי באמת קושיתו דהא לפני השחיטה אינו שלמים.

והנה יש להסתפק אם בשחיטה לשם שלמים נעשה למפרע שלמים או רק מכאן ולהבא, ואם נימא דנעשה שלמים למפרע אתי שפיר דסומך מתחילה עליו כיון שסופו ליעשות שלמים למפרע, ומותר לסמוך כיון שחושב לשחטו לשם שלמים, ואז יהי' שלמים למפרע, אבל אם נעשה שלמים רק מכאן ולהבא, יקשה באמת למה מותר לסמוך, וגם האיך מועיל הסמיכה הא הוי כסומך על בהמת חולין ומקדישה ושוחטה תיכף, דלא מקיים בזה מצות סמיכה, והכא נמי כל זמן שהוא פסח כיון שאינו טעון סמיכה דלא מקיים מצות סמיכה.

והנה בתוס' ד"ה ושלמים בסופו, מבואר דמותר פסח נאכל ליום ולילה, ולכאו' אם זה נעשה שלמים למפרע למה נאכל רק ליום ולילה, ואולי מ"מ גזירת הכתוב הוא דמותר הפסח אע"פ שנעשה שלמים למפרע, מ"מ נאכל רק ליום ולילה.

ולמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לא קשה כל זה דשייך סמיכה תיכף אחרי שחיטת מקצתו, וכל קושית הקרן אורה היא רק למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף.

ואם עז כו' לימד על העז שאינה טעונה אליה. והיינו בכל הקרבנות כמבואר ברש"י לקמן כ"ח א'.

מכאן למותר הפסח שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר. והא דלא מפרש לקרא שיהא לעולה אף שגם עולה באה מן הצאן ומן הבקר, י"ל ב' טעמים א' כדאמרי' לעיל דדוחין קדשים הנאכלין אצל קדשים הנאכלין, ולא אצל עולה שאינה נאכלת, וכן דוחין קדשים קלים אצל קדשים קלים, ב' דעולה כיון שבאה גם מעופות לא מקרי דבר הבא מן הצאן ומן הבקר דמשמע לדבר שבא רק מאלו.

רש"י ד"ה דמותר תודה. זבח התודה טעון לחם ולא ולדה ולא תמורתה ולא חליפתה טעונין לחם. יל"ע בהאי מיעוטא אם זה מיעוט דלא מקרו תודה או שלא נתמעטו משם תודה ורק נתמעטו מלחם.

רש"י ד"ה והא מדכתיב. למה לי אם כבש אם עז פשיטא דמכבשים ומעזים הוא בא. צ"ב מאי קשיא ליה הרי הפסוקים באים לפרש מה יעשו בכבש ובעז, ולכן אע"פ שידענו כבר שבאין מכבשים ועזים איצטריכי קראי.

רש"י ד"ה לכדתניא. והעז אין אלייתו בכלל אימורים. מלשון זה משמע דיש דברים הנקראים אימורים, והנידון הוא אם האליה בכלל אלו או לא, וכן יש נידון באחרונים אם בעולה יש דין אימורין, או דהכל קרב רק מדין והקטיר את הכל [ונ"מ לענין חוליות השדרה כשפירשו כמבואר בחי' מרן רי"ז הלוי ריש הל' מעה"ק], וצ"ב מנלן בכלל שיש דין של אימורין, הרי בתורה לא נאמר אלא שיש דברים הקריבין למזבח ויש דברים שאינם קריבין, אבל מנין נלמד שיש הלכה מיוחדת של אימורין.

ועי' לשון רש"י בד"ה לאליה, שכתב שתהא עם אימורין, ומשמע דאינה מן האימורין רק שהיא קריבה עמהם, וצ"ב.

תוד"ה דילמא במותר אשם כתיב. תימה הא כתיב הכא לזבח השלמים ואילו מותר אשם קרב עולה. וכדילפי' בתמורה (דף כ"ג ע"ב) ממדרש יהוידע ע"ש והיא הלכה למשה מסיני, ולכן הק' תוס' דנמצא שהדינים סותרין אם נלמד מהכא דקרב לשלמים, ותירצו דהוי מפרשינן הכא לקרא דישחטנו לשם שלמים או לשם זבח אחר ועי"ז יהא נעקר לעולה, וזה קצת חידוש שיהא כזה דין, דלמה יהא צריך לעוקרו לשם שלמים או לשם קרבן אחר כיון שנעשה לעולה.

ולר"ת דס"ל לעיל ה' ב' דאשם ניתק מעצמו לעולה וא"צ עקירה דדרשינן מהוא דיהי' בהוייתו, אולי יש לפרש דקושית הגמ' היא מנ"ל לדרוש הוא בהוייתו יהי' דנעשה מעצמו עולה, אדרבה נדרוש מקרא דומן הצאן דאינו נעשה עולה אלא כשעוקרו לשם שלמים, והגרעק"א נשאר בזה בתימה.

בא"ד. הנה לעיל דף ח' ע"ב [בגמ' ד"ה לכל דשחיט וכו'] הסתפקנו אם עושה איסור שלא לשמה כששוחט מותר פסח לשם קרבן אחר ועי"ז נעשה שלמים, ומתירוץ התוס' כאן מבואר דאף לכתחילה יכול לחשוב לשם קרבן אחר ממה שנעשה באמת.

ועדיין יש להסתפק אם זה רק במותר הפסח, דכיון שעבר זמנו ושנתו וכבר אינו ראוי לפסח, לכן שרי לשנותו לכל דבר כיון שעי"ז מתקן את הקרבן, אבל קודם פסח דעדיין חזי למילתיה אולי עושה איסור כשמשנהו לשם קרבן אחר, או דלמא כיון שעכ"פ מתכשר הקרבן במחשבה זו ולא קלקלו בכך אינו עובר בלא יחשב, ולכאורה לפי"מ שהוכחנו שם מתוס' לעיל ח' ב' ד"ה לשמו דס"ל דאין איסור כשמשנהו, משמע דגם קודם פסח שרי, דהא מיירי התם קודם הפסח כמבואר שם בד"ה בשאר ימות השנה, וע"ז פי' את דבריהם בד"ה לשמו, ע"ש.

בא"ד. וי"ל וכו'. עי' שטמ"ק, ולפי דבריו נמצא באמת דמהפסוק אין ראי' לאיזה קרבן יהי', וא"כ ק"ק מנ"ל לדרוש בפסח דנעשה שלמים דלמא לזבח שלמים לא בא אלא לומר שיעקרנו לשלמים או לזבח אחר אבל לאיזה קרבן יהי' לא מיירי קרא, ועי' קרן אורה לעיל ח' ע"ב ובמשנ"ת שם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א