קרן אורה/זבחים/ח/ב

קרן אורה זבחים ח ב

דף ח' ע"ב

תוס' בד"ה הנך כולהו אתיין במה הצד כו'. והקשו הא איכא למפרך מה להנך שכן אינן בדלי דלות. ותי' כיון דדלי דלות היינו מנחת חוטא עצמה פסולה שלא לשמה לא מסתברא שיגרום קולא לעשירות להכשיר. והקשו א"כ מאי פריך שכן אין באים בדלות הא דלות היינו חטאת העוף פסול שלא לשמו דכתיב ביה חטאת היא. ולפי מה שכ' התוס' ז"ל לעיל ובריש מנחות דמיתורא דהוא דכתיב גבי חטאת אתי לגלויי דכל מקום דכתב הוא פסול שלא לשמו כמו מנחת חוטא. א"כ השתא דאכתי לא קם לן בחטאת גופא דפסול שלא לשמו תו לא מיותר הוא דגבי חטאת. ולא שמעינן לא בחטאת העוף ולא במנחת חוטא דפסולין שלא לשמו. אלא דאפילו למאי דלא קם לן בשאר חטאות פסול שלא לשמו מ"מ בחטאת חלב כתיב ביה בגופיה. וא"כ הוא דכתיב בשעיר נשיא מיותר דחטאתו חטאת חלב הוא. וכבר שמעינן דחטאת חלב פסול שלא לשמו. וע"כ אתי לגלויי בכ"מ דכתיב הוא דפסול ג"כ שלא לשמו היינו במנחת חוטא אבל מה שהקשו מהא דפריך מה להנך שכן אינן באין בדלות הא דלות היינו חטאת העוף פסול שלא לשמו. לא קשה כ"כ, חדא דקרא דחטאת היא נאמר בדלות דשמיעת הקול. וליכא למילף מצורע מינה. דמה להנך שכן מכפרת. ועוד דשמיעת הקול גופא לא שמעינן אלא הזייה דחטאת הוא כתיב גביה וכמו שנא' בחטאת בעשירות בזריקה פסול שלא לשמו לנוסחא דילן בגמרא דיליף מוכפר כו' מחטאתו. להכי פריך שפיר שכן אינן בדלות. ולמסקנא דילפינן כולהו חטאות במה הצד ה"ה דחטאת העוף פסול בכל העבודות ודו"ק:

שם גמרא אימא שלמים אין מידי אחרינא לא. דווקא אם שוחטו לשם שלמים הוא דהוי שלמים אבל אם שוחטו לשם זבח אחר ליפסל משום דפסח הוא ומיפסיל בשלא לשמו אפילו בשאר ימות השנה דליכא למימר גביה דכשר הוא לשם פסח דהא לאו זמנו היא ולחול עליו שם זה הקרבן ששחטו לשמו מנלן הא. דהא לא אשכחן כוותיה דבכל שלא לשמו שמו הראשון עליו אלא דאינו מרצה. ומשני דכתיב לזבח לרבות כל זבח. ופריך אימא כל דשחיט ליהוי כוותיה. ולאיזה זבח שיעקר שמו כן יהיה ומשני כו'. ובתר הכי פריך דלידרוש כלל ופרט דאינו משתנה אלא לדבר הבא בנדר ונדבה. ומשני דלזבח ריבויא הוא וכ' התוס' ז"ל דמידריש בריבוי ומיעוט ורש"י ז"ל פי' כיון דריבויא הוא הוי כמו דכתיב לשלמים וזבח. והוכרח לפרש כן מהא דפריך תו אימא כל דשחיט ליהוי כוותיה ולדברי התוס' ניחא יותר כיון דדרשינן לה בריבוי ומיעוט א"כ כל דשחיט להוי כוותיה. ומסיק דמסברא קים לן הכי דאינו נדחה אלא לשלמים דלשאר קרבנות לכולהו אית להו פירכא כדמסיק. והא דנדחה לשלמים אפילו שחטו לזבח אחר ע"כ צ"ל דמלזבח מרבינן לה. ולקמן מסקינן דתלתא קראי כתיבי דפסח בשאר ימות השנה שלמים חד לעיברה שנתו וזמנו דתו לא חזי לפסח. וחד לעיברה זמנו ואכתי חזי לפסח שני. וחד ללא עיברה זמנו כלל דעומד הוא לפסח. ויש לדקדק למ"ד דפסח בשאר ימות השנה לא בעי עקירה ודווקא קודם פסח הוא דבעי עקירה. א"כ דילמא האי קרא דמרבי אפילו אי שחטיה לשם עולה או איזה קרבן הוי שלמים לא קאי אלא בשאר ימות השנה דלא בעי עקירה ומאיליו הוא שלמים מש"ה אפילו שחטו לזבח אחר כשר כמו שלמים אבל קודם פסח דבעי עקירה ובלא עקירה שם פסח עליו. דילמא בעינן דווקא שיעקרנו לשם שלמים דהוי כוותיה. אבל אם עקרו לשם זבח אחר מנלן דהוי שלמים וי"ל דע"כ לא איצטריך ריבויא דלזבח דלכל דשחיט הוי שלמים אלא קודם הפסח דבעי עקירה. דלאחר הפסח דלא בעי עקירה ומאיליו הוא שלמים פשיטא דלכל דשחיט הוי שלמים. כיון דשם שלמים עליו והוי כשלמים ששחטן שלא לשמו. אלא וודאי אתי לקודם הפסח ואתי לאשמעינן דאפי' עקרו לשם זבח אחר שלמים הוא. דלא בעינן אלא עקירת שם פסח ממנו. ונראה דאפי' מאן דס"ל דבעי עקירה בעקירה בפה סגי שיאמר שיהיה שלמים וכמו באשם שניתק לרעיה. תדע דהא מרבינן לקמן לסמיכה כשלמים וסמיכה מחיים הוא ובמה עקרו מפסח למאן דבעי עקירה ע"כ בדיבור בעלמא סגי והוי עקירה. אלא דבפסחים דף ס' ע"ב אמרינן כמה דלא עקר ליה בשחיטה סתמיה לשמו קאי. משמע קצת דבעינן עקירה בשחיטה דווקא. וי"ל דדווקא קודם הפסח דעומד הוא לפסח הוא דבעינן עקירה בשחיטה דווקא. אבל לאחר הפסח אפילו למאן דבעי עקירה בדיבור בעלמא סגי והא דתניא הכא בשאר ימות השנה לשמו פסול כבר כתבו התוס' ז"ל דמיירי קודם הפסח דלכ"ע בעי עקירה ולמ"ד דבעי עקירה בכל ימות השנה בכל גוונא לשמו פסול אפילו עברה שנתו:

ובדברי הרמב"ם ז"ל יש מקום עיון בזה. דלכאורה נראה מדעתו דפסק כמ"ד דבעי עקירה מהא דכתב בפ' ד' מה' ק"פ שחטו אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידיהם או מתו או נטמאו ה"ז פסול וישרף מיד משום דהוי פסולו בגופו אלמא דבעי עקירה. דאל"ה הוי שלמים כדאיתא בסוף אלו דברים. וכ"כ הלח"מ ז"ל בפרק ד' מה' פסהמ"ק. ובפ' ט"ו מהלכות פסה"מ כ' עברה שנתו ושחטו בזמנו לשם פסח כשר משמע דבעברה שנתו וודאי לא בעי עקירה. וכן מבואר לקמן בפלוגתא דר"א ור"י בשלמים ששחטן לשם פסח ופסח שעברה שנתו בכלל זה כדתני התם. וא"כ במאי איירי האי ספיקא דהש"ס אי בעי עקירה אי לא דקודם הפסח לכ"ע בעי עקירה וכן אם נדחו בעלים לפסח שני ועברה שנתו לכ"ע לא בעי עקירה ואפילו לשם פסח כשר. וע"כ צ"ל דלא מספקא ליה אלא בעברה זמנו לחוד דחזי הוא מצד עצמו לפסח אלא דעבר זמנו. וכדדייק הש"ס על משנה דבמועד לשמו פטור. או אם שחטו אחר שנודע לו שמשכו בעלים את ידיהם או מתו הבעלים. דאע"ג דתו לא חזי לפסח. מ"מ כיון דאין חסרון בגופו איכא מ"ד דבעי עקירה. ולקמן בסוף שמעתין דלא צריך קרא אחרינא אלא לעברה זמנו משום דחזי לפסח שני. אבל אם עברה זמנו ולא חזי תו לפסח משמע דחד דינא ליה עם עברה שנתו. ואמאי זה לא בעי עקירה וזה בעי עקירה:

וראיתי בירושלמי פ' תמיד נשחט דפריך על משנה דבמועד לשמו פטור כו'. במה אנן קיימין אי בנמצא קודם כפרה בין לשמו בין שלא לשמו פסול הוא וניתק לרעיה. ואי בנמצא לאחר כפרה בין לשמו בין שלא לשמו שלמים הוא. ומסיק דקיימינא בשנטמאו בעלים ונדחו לפסח שני לשמו פסול ופטור שלא לשמו כשר. וכדאוקימנא בתלמודן והיידנו לשמו פטור נראה דצ"ל היידנו לשמו כשר. ומיבעי ליה איזה פסח כשר גם לשמו תמן אמרין בשעברה שנתו בין ראשון לשני דזה כשר אפי' לשמו ר' לא בשם ר' יוחנן בשעבר זמן כפרתו. משמע דפליגי בזה תמן אמרין דווקא עברה שנתו הוא דלשמו כשר ג"כ משום דלא בעי עקירה. ור' יוחנן ס"ל אפילו עבר זמנו לחוד כגון מתו בעליו ג"כ לשמו כשר. ומייתי עלה ברייתא דפסח שעבר זמנו ושחטו לשמו ר"א פוסל ור"י מכשיר. ופריך אי עבר זמנו לא שניא היא השוחט פסח לשם שלמים או שלמים לשם פסח דלא פליגי אלא בזמנו. וקאמר ע"ד דרב חסדא בשעבר שנתו בין ראשון לשני ועדיין זמן פסח הוא בשני. וע"ד דר"י בשעובר זמן כפרתו היינו שמתו בעליו. שמעינן מהא דמותר הפסח שנמצא לאחר כפרה ופסח שעברה עליו שנתו לכ"ע לא בעי עקירה. ואפילו לשמו כשר דשלמים לשם פסח קשחיט. וכל שהוא עומד לפסח בין לפ"ר בין לפ"ש לכ"ע בעי עקירה. ולא פליגי אלא בעובר זמן כפרתו היינו מתו בעליו וכדמסקינן לה בתלמודן ג"כ. ודברי הרמב"ם ז"ל סתומים בזה ולא כתב אלא עיברה שנתו כשר אפי' בזמנו לשמו ובשאר ימות השנה כתב סתמא דשלא לשמו כשר. ופסול לשמו לא כתב אלא קודם חצות. אבל ממה שכ' דשלא בזמנו אם שחטו שלא לשם בעליו פסול. משמע דכל שלא בזמנו פסול הוא אם נשחט לשמו אפילו אינו עומד לפסח וכמ"ד דבעי עקירה. ועדיין צ"ע בזה ובירושלמי בהאי פירקא ראיתי עוד ענין מחודש לא אמנע מלפרשו. והכי איתא אמר ר' יוחנן לר' חנינא אתון אמרין דאין הפסח משתנה לשם שלמים אלא אם שחטו לשם שלמים. ואני אומר אפי' לשם עולה מריבויא דלזבח. הרי דפליגי בזה לר"ח אינו משתנה אלא אם שחטו לשם שלמים. ולר"י אפי' שחטו לשם עולה שלמים הוא. ושיטת תלמודין הוא כר"י ובעי התם משתנה למחשבת פסול היך עבידא שחטו לשם עולה ע"מ לזרוק דמו למחר מ"מ פסול. אין תימר משתנה למחשבת פסול פיגול הוא אין תימר אינו משתנה פסול הוא. פי' דמיבעי ליה הא דהפסח משתנה לשלמים אי דווקא ע"י מחשבה כשירה. אבל במחשבה פסולה אינו משתנה. וכיון דאינו משתנה ממילא פסול הוא. ולא הוי מחשבתו שחישב לפגל כלום ואינו אלא פסול. או משתנה הוא גם במחשבה פסולה. וכיון דנשתנה לשלמים הוי פיגול. וזה פשוט בכוונת הירושלמי ואינו יודע למה הגיה הק"ע שם. ותו מיבעי ליה לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה ר' בון ב"ר חייא מכיון שאין לו שם נעשה כשוחטו בשתיקה וכשר. א"ל ואין כיני אפילו שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו יעשה כשחטו משעה ראשונה בשתיקה ויהיה כשר. אמר ר' אבא מרי מאן אמר בשתיקה כשר נאמר בשתיקה פסול. משמע דנחלקו בזה דאיכא מ"ד אפילו אם לשמו פסול דבעי עקירה בשתיקה כשר. ור"א ס"ל דאי בעי עקירה בשתיקה נמי פסול. וכאן מצאנו מקום למחלוקת רש"י ותוס' בהא דדייק הש"ס ממתניתין דבמועד לשמו פטור ושלא לשמו חייב. דרש"י גריס הא סתמא פטור ש"מ דפסח בעי עקירה. אבל לא דייק מרישא דלשמו פטור משום דאפילו אי לא בעי עקירה מ"מ בפירוש לשמו פסול. וסתמא הוא דכשר. וזה כמ"ד הכי בירושלמי לשמו פסול ובשתיקה כשר. אבל התוס' ז"ל כ' דדייק מרישא משום דאין חילוק בין סתמא ובין לשמו בפירוש ואי סתמא כשר לשמו נמי כשר וזה כמ"ד דבשתיקה נמי פסול:

וביומא (דף סג) פליגי אמוראי בפסח בשאר ימות השנה ששחטו בחוץ רב חסדא אמר לשמו פטור דלא חזי לשמו בפנים. ופריך שם אמאי לא אמר רב חסדא הואיל וחזי שלא לשמו בפנים. ומשני כיון דבעי עקירה לא אמרינן הואיל וגרס רש"י ז"ל שם דמסתמא פריך אמאי פטור לימא הואיל כו'. והקשו התוס' ז"ל שם ג"כ ופי' דמלשמו פריך אמאי פטור וכ' דס"ד דלא בעי עקירה וסתמא כשר. וא"כ לימא הואיל ואי בעי שחיט סתמא ע"ש. ולא הבנתי ד' ז"ל דאי ס"ד דלא בעי עקירה א"כ בלא הואיל ליחייב דהא חזי גם לשמו בפנים לשיטתם. אלא וודאי משמע דס"ד ג"כ דבעי עקירה. ואפ"ה בעי למימר דאמרינן הואיל. ומשני כיון דבעי עקירה לא אמרינן הואיל. ורב דימי אמר ר' יוחנן בין לשמו בין שלא לשמו פטור דס"ל דבעי עקירה ועקירת חוץ לא שמה עקירה. והוא מעין בעית הירושלמי אי מחשבת פסול הוי עקירה. ורבין אמר ר"י דאפילו שחטו לשמו בחוץ חייב ופי' רש"י הואיל וראוי שלא לשמו בפנים. וזה לשיטתו דלשמו פסול אפילו אי לא בעי עקירה. דלשיטת התוס' ז"ל נהי דלמאי דס"ד דס"ל לרבין דבעי עקירה ע"כ צ"ל דמשום הואיל הוא דמחייב. אבל למאי דמסיק דס"ל דלא בעי עקירה וודאי אין צריך למימר הואיל. כיון דכשר אפילו לשמו בפנים דשלמים הוא. והרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' מעה"ק פסק כרבין. דבין לשמו בין שלא לשמו חייב. דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא. והשתא קשה דדבריו ז"ל כסותרין זא"ז דלפי מה שהוכחתי לעיל מדבריו לא הוי שלמים בלא עקירה אלא עברה שנתו. אבל בשאר ימות השנה בעי עקירה וא"כ הכא אמאי חייב בחוץ בלשמו. כיון דבעי עקירה. ועוד דאמאי כ' סתמא פסח בשאר ימות השנה הוי שלמים הא קודם הפסח וודאי בעי עקירה וכן יקשה על סתמא דתלמודא דמסיק לרבין אליבא דר"י דלא בעי עקירה בשאר ימות השנה והלא לא כל ימות השנה שוין הם. וביותר קשה על ד' הכ"מ ז"ל דכ' שם בפ' ח"י הנ"ל דבכלל כל ימות השנה הוא אפי' קודם הפסח לבר מקודם חצות בער"פ וקודם הפסח וודאי בעי עקירה וכדמוכח נמי מפסול שינוי בעלים שלא בזמנו וכמש"כ לעיל. הן אמת דיש לדקדק עוד בד' הרמב"ם ז"ל שלא כתב למימרא דרבא דלשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה כשר. מזה נראה קצת שדעתו דלא בעי עקירה בכל ימות השנה ולענין י"ד קודם חצות ליכא נפ"מ דבין לשמו בין שלא לשמו פסול אלא דא"כ למה כתב פסול דש"ב דאי אפילו לשמו כשר הוא ה"ה דכשר בש"ב כיון דשלמים הוא. ואין הדברים ברורים אצלי עדיין וצ"ע גדול:

ובאותו ענין יש לדקדק בהא דבעי לן ש"ב אי מוצא ג"כ מכלל לשמו כמו שלא לשמו בש"ק. כיון דש"ב אינו אלא בזריקה שוחט לשם בעליו ע"מ לזרוק שלא לבעליו א"כ בשלא לשמו כה"ג ג"כ דשחט לשמו ע"מ לזרוק שלא לשמו מנלן דכשר כיון דהשחיטה היתה לשמו בפסול כי היכא דלאוכליו ושלא לאוכליו כשר ושחט לאוכליו ע"מ לזרוק שלא לאוכליו היה פסול אי לאו דאין מחשבת אוכלין בזריקה. ובירושלמי בפ' הנ"ל שקיל וטרי הש"ס טובא בזה אי מה שחישב בשעת שחיטה ע"מ לזרוק שלא לשמו או שלא לאוכליו. אי הוי כמו שחישב לתרווייהו בשעת שחיטה. ויתבאר לקמן בפלוגתא דר"י ור"ל במחשבין מעבודה לעבודה בזה המקום יהיה בעזרי ועי' לקמן בסוף מכילתין (דף קטו) דאמרינן התם דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא. אע"ג דלשמו פסול כדאמרינן התם. וא"כ י"ל קצת הא דאמרינן ביומא לרבין אליבא דר"י דמחייב בחוץ אפילו שחטו לשמו משום דפסח לא בעי עקירה. היינו דלא בעי עקירה כמו אשם דסתמו לאשם הוא. אבל פסח אע"ג דבעי עקירה מ"מ עומד הוא לכך ויכול לכתחילה לעוקרו שלא לשמו דבשאר ימות השנה שלמים הוא. וה"נ איתא סתמא דגמרא במנחות (דף מז ע"ב) והרי פסח אחר זמנו דפסול לשמו וכשר שלא לשמו. ואטו זה דלא כרבין אמר ר"י. אבל לפי הנ"ל ניחא. אלא דאין ראיה מהתם דשפיר קאמר דאין כשר לשמו היינו דנדחה מפסח ואינו כשר לשם פסח אע"ג דכשר לשמו היינו דשלמים לשם פסח קשחיט אבל מפסח אידחי ליה. וע"ש דפריך נמי מפסח קודם חצות דפסול לשמו וכשר שלא לשמו. וזה דלא כבן בתירה דלקמן דפוסל קודם חצות שלא לשמו ג"כ. ועי' תוס' שם בד"ה והרי פסח אחר חצות והגיה הצ"ק ז"ל קודם חצות. דהכי איתא בגמרא. ויותר נראה להגיה והרי פסח אחר זמנו. דקודם חצות לא הוי מצי לשנויי דבשאר ימות השנה שלמים הוא כיון דעומד לפסח ע"ש:

ובהאי ענינא יש לדקדק עוד בהא דמשמע בפסחים דהני תרתי אשם שניתק לרעיה. ופסח בשאר ימות השנה חד דינא אית להו. ואי האי בעי עקירה האי נמי בעי עקירה. ואי האי לא בעי עקירה האי נמי לא בעי. וא"כ בפסח למאן דלא בעי עקירה כשר אפילו שחטו לשם פסח וא"כ באשם נמי ליתכשר לאחר כפרה אפילו שחטו לשם אשם דעולה הוא. והתם בפסחים משמע דדווקא אם שחטו סתם כשר לעולה אבל שחטו לשם אשם פסול הוא. וגם זה צ"ע יותר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף