אילת השחר/זבחים/ח/ב

אילת השחר זבחים ח ב

דף ח' ע"ב

רש"י ד"ה אתיין במה הצד. תאמר בשבועה שישנה בשאלה. מבואר דבשבועה נמי איכא האי קולא דישנה בשאלה, ובקובץ הערות (סי' י"ח אות ב') רצה לחלק בין נדר ושבועה לנזירות, דנדר ושבועה איסורו הוא משום חילול הדיבור ממילא כשנשאל תו ליכא דיבור לחלל, אבל אין האיסור מותר ע"י שאלה, משא"כ נזירות דיש עליו איסורי תורה בל תאכל וכו' וזה ניתר ע"י שנשאל על נזירותו, אך צ"ע מדברי רש"י כאן [ואולי כדי לעשות פירכא סגי לקרותו ישנו בשאלה ולא להחשיבו לאיסור קליש יותר מחמת זה].

תוד"ה הנך. דכולהו חטאת נמי ילפי' למצוה משלמים. הק' רע"א למה צריך ללמוד משלמים למצוה הרי כיון שלמדנו עיכוב מחטאת מכח במה הצד, לענין מה שייך ללמוד למצוה כיון שאפילו מעכבין.

ויש ליישב דכל זמן שלא נלמוד גם למצוה לא נוכל ללמוד לעכב, דמצינן למיפרך מה להנך שיש בהם גם מצוה.

ובעצם הטענה דאם זה מעכב למאי נ"מ ללמוד למצוה כיון שאפי' מעכבין, יל"ע דהא שייך שיהא רק עיכוב ולא מצוה, והיינו דשייך שאם יחשוב שלא לשמה יפסל ומ"מ לא יהא מצוה לחשוב לשמה, וכמו שמצינו בפיגול וחוץ למקומו דמחשבה לאכול חוץ למקומו או חוץ לזמנו פוסלת אע"פ שאין מצוה לחשוב שיאכל במקומו ובזמנו.

בא"ד. אע"ג דלא שייך שינוי בעלים בציבור מ"מ פירכא טובה היא כדאשכחן בפ"ק דקידושין וכו' וכן בפ' החובל. והעיר בעול"ש למה לא הביאו מיני' ובי' דהא פרכינן לעיל דמה לשינוי קודש שישנו בציבור כביחיד, אע"ג דלא שייך שינוי בעלים בציבור, ע"ש שנדחק.

ונראה דבודאי מה דבשינוי קודש יצוייר יותר מבשינוי בעלים זה גופא הוי פירכא, אבל אם באנו לעשות פירכא דמה להנך שפוסל בהם שינוי בעלים ולא בקרבנות ציבור, דנמצא דהקולא היא מה שכשר בהם שינוי בעלים, ע"ז יש סברא לומר דאין זה פירכא, כיון דלא יצוייר בהם שינוי בעלים, ולא שייך לומר שכשר בהם שינוי בעלים.

שם. בסוה"ד. וי"ל דבפר העלם דבר של ציבור וכו'. יש לעי' הא כל שבט מביא פר ושייך שינוי בעלים שפיר כשיחשוב לשם שבט אחר, ובקרן אורה לעיל דף ד' א' עמד בזה ורצה לומר דהוי כקרבן יחיד, אבל כאן הרי משמע דלגבי שינוי קודש יש לו דין קרבן ציבור, וא"כ קשה דיצוייר שינוי בעלים בציבור וצ"ע.

ת"ר פסח בזמנו וכו' מה"מ אמר אבוה דשמואל אמר קרא ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים. יל"ע מנ"ל להש"ס דצריך עקירה לשם דבר אחר הרי יש לפרש את הדרשא דפסח בשאר ימות השנה נעשה מעצמו שלמים בלי עקירה כלל, וצ"ל דלא מסתבר להו לחז"ל לפרש כן דא"כ נמצא דמי שיקדיש פסח לפני חצות של י"ד יהא שלמים, וכדי שיהא פסח צריך להקדישו דוקא אחר חצות של י"ד וזה לא מסתבר [וכעי"ז פריך לקמן י"ב א'], וע"כ דהמקדיש פסח חל עליו שם פסח ורק כששוחטו לשם דבר אחר נעקר לשלמים.

מיהו מהא דפריך אימא שלמים אין מידי אחרינא לא, משמע דמהפסוק עצמו משמע דצריך עקירה לשם קרבן אחר, וע"ז פריך דאולי דוקא בעוקר לשם שלמים [וכן בתוס' ד"ה לשמו, נקטו בפשיטות דמהאי קרא ילפינן לי', וכן מבואר בדבריהם בדף ט' א' ד"ה דלמא].

וזה ק"ק דהא לא כתיב בקרא אלא דנעשה שלמים והיכן יש משמעות דצריך עקירה, ואי משמע להו לחז"ל דכונת הכתוב שיעשהו לשם שלמים, א"כ מנ"ל ללמוד ג"כ שנעשה לקרבן שלמים, וצ"ל שזה לא מסתבר שיהא צריך לעקרו לשם שלמים והוא נשאר פסח.

לכל דשחיט ליה שלמים להוי. יש לעיין אם בשאר ימות השנה כששוחטו לשם עולה עובר איסור, דהא אסור לשנות בקדשים, ונהי דמותר לשוחטו לשם שלמים מ"מ כששוחטו לשם עולה דאז נהי' שלמים, נמצא דשחט שלמים לשם עולה, או דלמא כיון דרק בזה ששחטו לשם עולה הוא נעשה לשלמים, לא עשה בזה שום חטא, דלפני השחיטה לא הי' עדיין שלמים.

ועיקר הספק אם האיסור הוא במה שפוסל את הקרבן וכן מה שגורם שלא יעלה לחובתו, או דלמא האיסור הוא במה שמשנה במחשבתו את הקרבן ממה שדינו להיות.

ומלשון רש"י בדף ב' ע"א ד"ה הפסח בזמנו, שכתב דלכן כשר פסח בשאר ימות השנה שלא לשמו משום דכל דינו כשלמים ושלמים כשרין שלא לשמו, יש ללמוד דהוי כשוחט שלמים לשם קרבן אחר ואסור [ונתבאר עוד בזה להלן ט' א' בתוד"ה דילמא].

כן יש לעיין למ"ד במנחות דף מ"ט א' דעקירה בטעות לא שמי' עקירה, אם שחט פסח בשאר ימות השנה לשם שלמים מחמת שטעה וחשב שזה שלמים, מי אמרי' דכיון דעקירה בטעות לא הוי עקירה לא נעקר לשלמים ונמצא דפסח קשחיט שלא בזמנו ופסול, או דלמא רק לגבי לפסול את הקרבן וכן לענין שלא יעלה לבעלים לשם חובה לא הוי עקירה, אבל כאן שאינו עושה שום איסור, ואע"פ שהוקדש לשם פסח ולזה הוא עומד, מ"מ הוא עומד ג"כ לכך שבשאר ימות השנה ישחט לא לשם פסח אלא לשם שלמים, תהא שפיר עקירה ויהא כשר.

ויש להוסיף עוד שהרי פסח בשאר ימות השנה אם הי' יודע הי' שוחט לשם שלמים, וא"כ אפשר דמה דבעלמא עקירה בטעות לא הוי עקירה הוא משום שאם הי' יודע הי' שוחט לשם מה שהקדישוהו, אבל כאן הרי אדרבה אם הי' יודע הי' שוחטו לשם שלמים, וממילא אין כאן טעות.

שם. יש להסתפק באחד שהיה מחוייב שלמים, אם יכול לצאת ידי חובתו בפסח בשאר ימות השנה שנעקר לשלמים, ולכאורה לא יצא בזה ידי נדרו, כיון שהוא נדר להביא שלמים ומסתמא היינו להפריש, וכאן נפל לו שלמים ממילא הוי כמו ירושה שהוא לא הפרישו לשלמים.

אמנם יש לומר דכיון דפסח עומד מעיקרא שיהא לשלמים בשאר ימות השנה, ממילא כשהפרישו הוי הפרשה לפסח ולשלמים, וכן בחטאת אם היה הדין דפסח בשאר ימות השנה דשחטיה לחטאת נעשה חטאת וכדפריך להלן, הוי ההפרשה מעיקרא לפסח ולחטאת ומקרי שפיר מן החולין [ולהלן דף ט' א' נתבאר באורך].

ואמנם יל"ע אם סברא זו היא רק באופן שבשעת הפרשה כבר היה מחוייב חטאת ושלמים, או דגם בלא"ה אמרי' דמעיקרא הוי הפרשה לשניהם, כיון שכן דין הקרבן, ואפי' כשיתחייב שלמים אח"כ יוכל לצאת ידי חובתו במותר פסח, כיון דהוי כהפרישו מתחילה לשלמים וצ"ע.

אפילו לעופות אפילו למנחות. ומה שמועיל כונה לשם עוף אף דבמציאות אינו עוף, היינו משום שדיני קרבן העוף שונים, וכן מנחה דיניה שונים, ומתפרש דכונתו היא לשם קדושת הקרבן ההוא אע"פ שבמציאות אינו הדבר ההוא, ובאמת אם הי' לקרבן עוף דינים שוים כמו לבהמה והחילוק הי' רק שזה בהמה וזה עוף, לא הי' לזה שם שינוי בקרבן כלל וכשוחט שור לשם כבש.

הא תנא דבי ר"י וכו' דריש כי האי גוונא. כבר הערנו לעיל דף ד' ע"ב ד"ה הא תנא דבי ר"י, דא"כ לא מתורץ אלא לר' ישמעאל, ולתנא דפליג עליה וס"ל דדרשינן ריבוי ומיעוט מנ"ל האי דרשא.

מה הפרט מפורש שהוא שלא לשמו וכשר אף כל וכו'. הנה יש להסתפק אם הא דמהני עקירה בשוחטו לשם קרבן אחר, הוא משום מחשבתו לשם קרבן ההוא דעי"ז כבר נעקר השם פסח, או שזה מועיל רק משום דבמחשבה ההיא נכלל ממילא מחשבה שלא לשם פסח, ולא חלות מחשבת הקרבן השני מועילה לעקרו מפסח, ונ"מ אם חשב רק לא לשם פסח ולא הי' במחשבתו לשם קרבן אחר מסוים אי הוי ג"כ עקירה.

ולכאורה כיון דחולין אין מחללין קדשים לא יועיל, ואע"ג דמ"מ הרי חשב בפירוש שלא יהי' לשם הקרבן ההוא, מ"מ לא סגי ורק מחשבת קרבן אחר מוציאו, אכן בקרבן פסח מבואר ברמב"ם (פט"ו מפסוהמ"ק הל' י"א) דבשוחט פסח בזמנו לשם חולין פסול, וא"כ י"ל דגם לגבי עקירה משם פסח מהני.

וגם הרי בהא דחולין אינן מחללין קדשים, אמרינן לקמן דף מ"ו ע"ב דמ"מ בחטאת ששחטו לשם חולין אינו מרצה, ולכאורה ממ"נ אם זה מוציא את החטאת ממה שהיא עומדת א"כ יפסל, ואם לא נתפס מחשבה כזאת למה אינו מרצה [וכבר עמד בזה הקרן אורה בפתיחה], וע"כ משום דמקרא דדרשינן ולא יחללו קדשי בני ישראל דאין חולין מחללין, משמע מיעוט רק דאין מחללין, והיינו דמסברא גם חולין מפקיע שם הקרבן, ורק נתמעט מקרא שאינו מחלל, לכן מה דנתמעט הוא מלפסול אבל אינו מרצה, דאם מסברא ג"כ אינו מפקיע שם הקרבן למה צריך קרא.

וע"כ משמע דגם כשאינו חושב לשם קרבן אחר רק שלא לשמו הרי הוא מפקיע בזה שם הקרבן, וא"כ ה"נ יועיל לעקור את הפסח בשאר ימות השנה כששחטו לשם חולין, וכן אם חשב שלא יהא פסח תהוי עקירה מפסח ויהא שלמים.

אך י"ל דלא יעשה עקירה, כיון שהלימוד הוא דוקא אם שחט לשם זבח, דדרשינן מלה' לרבות כל דלה' אבל חולין אינו לה', וכן למאי דדרשינן בכלל ופרט וכלל בעינן שיהי' כעין הפרט שהוא קרבן שלמים, וחולין הרי אינו קרבן.

וכן משמע מרש"י ד"ה ואפי' לעופות, שפירש לשם חטאת העוף, ולא פי' שחישב לשם עוף בלחוד, דא"כ היינו לשם חולין, וכיון דנתרבה מלה' חולין אינו לה'.

ולפי סברא זו ה"ה לשם מנחות לא יעשה עקירה כיון דלא הוי כעין שלמים, וכן מסתבר דהא הכלל השני בא לרבות עופות ומנחות, ובכלל ופרט וכלל ע"כ דאין מרבין הכל כהכלל השני, וא"כ צריך לומר דאין מרבין לא חולין משום דאין זה קרבן כלל ולא עופות ומנחות.

אמנם בליקוטי הלכות כתב דלמסקנא לשם עופות ומנחות הוי עקירה, וצ"ע, וכן בלשון הרמב"ם פט"ו מפסוהמ"ק הל' י"א משמע קצת דכל שלא לשמו יעשה עקירה וא"צ דוקא כעין קרבן שלמים [וע"ע בשפת אמת].

והנה לשמעון אחי עזרי' דס"ל בריש פירקין דלשם גבוה לא מקרי שלא לשמו, אפשר דמ"מ בפסח בשאר ימות השנה אם יחשוב לשם גבוה הוי עקירה, כיון דהכא מריבוי דקרא ילפינן מה נחשב לעקירה, ואין זה תלוי בדיני שלא לשמו הפוסלין בקרבן.

רש"י ד"ה בשאר ימות השנה לשמו פסול. דכתיב בין הערבים וכמה פעמים שנה הכתוב בקביעות זמנו בי"ד בין הערבים. והנה לא שייך לומר שבא הפסוק לעכב שאינו יוצא ידי חובת פסח בשאר ימות השנה, דפשיטא שלא יצא כיון שכל מצותו היא להקריבו בערב פסח בין הערבים ולאכלו לערב.

ולומר דבלא קרא הו"א דהקרבן עצמו כשר בכל הימים, צריך עיון כיון שלא יוקרב בתור פסח דאין מצות פסח כל השנה, האיך יהא כשר בתור קרבן בעלמא, הא לא מצינו קרבן בלי שם, משמע דהי' שייך שיהי' לו שם קרבן פסח אע"פ שאין בו שום קיום מצוה של קרבן פסח וצע"ק.

רש"י ד"ה ואפי' לעופות. לשם חטאת העוף. עי' ב"ח שגרס לשם עולת העוף, ובספר שלום רב הביא בשם הגר"מ שפירא זצ"ל לפרש עפ"י הגמ' בכריתות דף ח' ע"ב, דהלשון לה' משמע כולו לה', ומפרשינן איזהו דבר שכולו לה' הוי אומר עולת העוף, וה"נ הכא דכללא בתרא כתיב לה' אתי לרבויי עולת העוף.

וצ"ע דלפי"ז כללא בתרא אתי למעט חטאת ותודה וכל הנך שאינם כולו לה', ובגמ' הא משמע דאתי לרבות יותר מכללא קמא, וכן לפי"ז הוי ליה לרש"י לפרש גם במנחות דמהני רק לשם מנחת כליל.

רש"י ד"ה אף כל שהוא שלא לשמו. יצא לשמו. לכאורה הוי מצי למימר יצא סתמא, דגם סתמא פסול בשאר ימות השנה להאי מ"ד דבעי עקירה, ואפשר דבכלל לשמו הוא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א