קובץ הערות/יח
|
< הקודם · הבא > |
א[עריכה]
פ"ק ד"ה תוד"ה כולכם חייבין בכבודי. וא"ת ול"ל קרא בכיבוד או"א. דלא דחי שבת. וכו' גבי אביו אומר השקני מים. ואמו אומרת השקני דאביו קודם. דאתה ואמך חייבין בכבוד אביך. וה"נ אתה ואביך חייבין בכבוד שבת. וי"ל דמהכא ילפינן התם עכ"ל. וקשה דהא בסוגין פריך. דנילף מהתם דאין עשה דוחה ל"ת. ומשני משום דהוי הכשר מצוה. הא אי לאו ה"ט. היה כיבוד אב דוחה ל"ת. ואמא'. הא אתה ואביך חייבין בל"ת. וא"כ הסוגיות סותרות זא"ז. דהכא קאמר טעמא דלא דחי. משום דהוי הכשר מצוה. ובקידושין קאמר טעמא אחרינא. משום דאתה ואביך חייבין במצוה. וי"ל דשני הטעמים צריכין זל"ז. דאי לאו טעמא דהכשר מצוה. אין לומר שלא ידחה ל"ת. מפני שאתה ואביך חייבין בכבוד המקום. דזה אינו. דכיון דכך הוא הדין. שעשה ידחה ל"ת. א"כ זהו כבוד המקום. שיקיים המצוה ע"י דחית ל"ת. וע"כ צריך לטעמא דהכשר מצוה דבכה"ג אין עשה דוחה ל"ת. אלא דהאי טעמא גרידא לא סגי. אלא שלא תהא הל"ת נדחית מפני העשה. אבל מ"מ אכתי איכא להעשה. דגם עשה אינה נדחית מפני ל"ת. ואם יקיים מצות אביו. קיים מצות כיבוד אב בעבירה. אבל הרי האמת אינו כן. אלא דבמקום איסורא. ליכא למצות כיבוד אב כלל. משום דאתה ואביך חייבין בכבוד המקום. ומזה ילפינן לענין אביו ואמו אומרים השקני. דאביו קודם מה"ט. ומבואר ברמב"ם. דאפילו אמר לו אביו. לעבור על דברי סופרים לא ישמע לו משום טעמא דאתה ואביך וכו' ומשום דבמקום מצוה ליכא מצות כיבוד כלל. ואילו היה הטעם. רק משום הכשר מצוה גרידא ודאי היה איסור דרבנן נדחה. מפני כיבוד או"א:
ב[עריכה]
שם בסוגיא מבואר דל"ת ועשה דנזיר. נדחין מפני עשה. משום דישנן בשאלה. וקשה מזה למ"ש החינוך והרשב"א. דל"ת ועשה דנדר. אין נדחין מפני עשה. ואמאי והא נדר ישנו ג"כ בשאלה. וכבר נשאל הרשב"א ע"ז. בשו"ת ח"ג סי' שמ"ג ואפשר לומר לפי מ"ש תוס' פי' השולח ל"ה בהא דקונם שלא אישן ג' ימים. מכין אותו וישן לאלתר. דהא דמכין אותו הוא משום לא יחל דברו. ומבואר מזה דהנדר חל. ומ"מ ישן לאלתר. וזה צריך ביאור ונראה בכוונתם. דהאוסר על עצמו לעשות איזה דבר. אין האיסור חל עליו שלא לעשות המעשה. אלא שאסור לו לחלל דיבורו. וכיון דע"י עשית המעשה יתחלל דיבורי. ע"כ אסור לו לעשות. ונמצא דהמעשה מצד עצמה אינה אסורה. אלא מפני שעל ידה יתחלל הדיבור. ובכל נדר שאפשר לקיימו. חילול הדיבור הוא רק בשעה שעושה המעשה. אבל בנדר שא"א לקיימו. חילול הדיבור הוא תיכף. בשעה שיצא מפיו. וע"כ לוקה לאלתר משום בל יחל. וכיון שהדיבור כבר הוא מחולל כולו. תו ליכא איסורא לעשות המעשה. ודוגמא לזה בנזיר לענין טומאה דרשינן להחלו יצא זה שמחולל ועומד. והמעשה כשהיא לעצמה כשאין בה חילול הדיבור. אינה אסורה כלל. ומשו"ה מותר לו לישן לאלתר. וכ"ז הוא בנדרים אבל בנזירות. הדברים שמוזהר בהן הן איסורי תורה. והמעשה אסורה מצד עצמה. וא"כ י"ל דדוקא בנזירות מיקרי ישנן בשאלה משום דאותה המעשה בעצמה. שהיתה אסורה עליו קודם שנשאל. עכשיו ניתרת ע"י השאלה. אבל בנדר שהמעשה מצ"ע לא נאסרה מעולם וכל האיסור היה רק שלא יחלל דיבורו. והאיסור הזה אין לו היתר לעולם. דגם אחרי השאלה לא הותר לו לחלל דיבורו. אלא דליכא לדיבורו כלל אחר השאלה. ולא משכחת לה שיחלל דיבורו ע"י המעשה ובכה"ג היכא שהדיבור אינו מתחלל ע"י עשית המעשה. לא נאסר מעולם. ונמצא דמה שמותר עכשיו. עשית המעשה. לא נאסר קודם השאלה. ומה שהיה אסור. חילול הדיבור לא הותר גם אחרי השאלה. אלא דעכשיו ליתא לדיבורא כלל. וזה לא מיקרי ישנה בשאלה:
ג[עריכה]
[בתוס' תמורה (ו') הקשו דנימא דאיכא בין אביי לרבא בנשבע שלא לגרש וגרש. ומקשין דלעיל כתבו דבגירושין לא אמרינן אעל"מ דאיתקש למיתה גבי אונס שגירש. וי"ל דליכא גזה"כ אלא היכא דהגירושין אסורין כמו באונס שגירש אבל בנשבע שלא לגרש אין האיסור על הגירושין אלא על חילול הדיבור הנעשה ע"י הגירושין ובזה ליכא גזה"כ. ומה שתירצו בתוס' דלא אמרינן אעל"מ באיסור שבדה מלבו כונתם כיון דהגירושין מצד עצמן אינן אסורין אלא מפני חילול הדיבור לא אמרינן כלל אעל"מ בכה"ג]:
ד[עריכה]
עוד אפשר לומר. דהנה בהא דפריך. ליגמר מנזיר. דעשה דוחה ל"ת ועשה. צריך ביאור. היכא משכחת לה. דנהי נמי דעשה יש לה כח לדחות עשה ול"ת. אבל הרי פשיטא דגם העשה שעם הל"ת יש לה הכח הזה. וא"כ גם היא תדחה את העשה שכנגדה. וצ"ל דהכלל הוא. דמצוה דוחה איסור. אבל איסור אינו דוחה מצוה. והא דל"ת ועשה נדחין מפני עשה. היינו דל"ת ואיסור עשה. נדחין מפני מצות עשה. וא"כ צ"ל דעשה דנזיר אינה מצות עשה. אלא איסור עשה. והיינו דכשמגדל פרע. אינו מקיים בזה מצות עשה. אלא דכשאינו מגדל פרע עובר באיסור עשה. וא"כ י"ל דדוקא בכה"ג בל"ת ואיסור עשה שישנן בשאלה. נדחין מפני עשה. אבל ל"ת ומצות עשה. אף אם ישנן בשאלה. אינן נדחין מפני עשה. וא"כ בנדר. דעשה כל היוצא מפיו יעשה. היא מצוה ממש לקיים דברו. לא מהני כלל הך דישנן בשאלה:
ה[עריכה]
כתב במ"מ פ"ב מהל' שבת הי"ד. דבחולה שיש בו סכנה. מחללין שבת לכל צרכיו אפילו אין במניעת הדבר ההוא סכנה. וכן הוא באו"ח סי' שכ"ח ס"ד. עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול ובמשנה ברורה שם. הביא מחלוקת הפוסקים בזה. והוכיח שרוב הראשונים חולקין על דעת זו. ועיקר ראיתו מיוהכ"פ. דחולה שיש בו סכנה. צריך אומד אם יכול לסבול התענית עיי"ש. ובאמת טעם המתירין צ"ע. דמה בכך שהחולה יש בו סכנה. כיון דאין במניעת הדבר שעושין לו. סכנה. דהא דפיקו"נ דוחה שבת. ילפינן מקרא וחי בהם ולא שימות בהם. שצריך לדחות שבת בשביל חיותו. אבל הכא שמלאכת חילול שבת. לא מעלה ולא מורידה להחיותו. מנ"ל שמותרת:
ו[עריכה]
והנה לענין מילה בשבת קיי"ל דהיכא דלא סילק ידו. חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה. בין על ציצין שאין מעכבין. והיכא דסילק ידו. אינו חוזר. אלא על ציצין המעכבין. וטעם החילוק הזה. דציצין שאין מעכבין. מצד עצמן אינן דוחין שבת. דאין חיובן אלא משום הידור מצוה. אבל היכא דלא פירש עדיין. הן שייכין להמילה עצמה. וכיון דניתנה שבת לידחות אצל מילה. צריך לעשות את המילה בשבת כדרך שהוא עושה בחול. אבל היכא דסילק ידו. מצות מילה כבר נגמרה. וההידור בפני עצמו. אינו דוחה שבת:
ז[עריכה]
ואכתי צריך ביאור. דמה בכך שלא סילק ידו. מ"מ הא הידור אינו דוחה שבת. וי"ל לפי המבואר ביומא (מ"ו). דשבת הותרה בציבור. ולא דחויה. ה"נ במילה בשבת הותרה. ומשו"ה צריך לעשות בשבת. כמו שעושין בחול וכיון שבחול צריך לעשות גם ההידור. ה"נ בשבת. דכיון שהותרה שבת אצל מילה. שבת וחול שוין הן. (וצ"ע בתוס' וחידושי רמב"ן ורשב"א ר"פ ר"א דמילה. במה שהקשו יביא סכין אצל תינוק עיי"ש. שנראה שנחלקו בזה רבותינו). אבל היכא דסילק ידו. כבר נגמרה גוף המצוה. וההידור גרידא אינו דוחה שבת:
ח[עריכה]
ובפ' השוחט כ"ט פריך בגמ' וכי מאחר דאפי' פסולא דרבנן ליכא למ"ל למרק. ומבואר מלשון זה דאילו הי' מצוה דרבנן למרק הי' מותר אף דנראה דמירוק הוה מלאכה דאורייתא כמו בחובל בטריפה. והיינו דכיון דשבת הותרה בציבור הוה כאוכל נפש ביו"ט דהותר אפי' לצורך מצוה דרבנן כגון ס"ת לקרות בו. ולכאורה קשה דמצוה דרבנן לא עדיף מציצין שאין מעכבין דהיכא דסילק ידו אסור לגמור. והכא כהן גדול השוחט סילק את ידו. וצ"ל כיון דעדיין עבודת הקרבן לא נגמרה עדיין הוה כלא סילק ידו דדוקא לגבי מילה היכא דסילק ידו כבר נגמרה מצות מילה. וכן בחולה שיש בו סכנה כל זמן שלא עברה הסכנה הוה כלא סילק ידו:
ט[עריכה]
ובזה נתבאר טעם המתירין. דכל זמן דהחולה מסוכן. עדיין לא נגמרה מצות פיקו"נ. והוי כלא סילק ידו. דכיון דעדיין לא נגמרה גוף המצוה. צריך לעשותה. כמו שעושין בחול. וס"ל להמתירין. דשבת הותרה אצל פיקו"נ. כדעת הר"מ מרוטנברג. הובא ברא"ש שילהי מס' יומא עיי"ש. דמדמי לה להיתר אוכל נפש ביו"ט. דודאי אינו בתורת דחיה. ומוכח שם מדבריו. דדוקא שבת הותרה. אבל נבילה לא הותרה. אלא דחויה והטעם מבואר בתשב"ץ ח' סי' דבשבת איכא קראי. דהותרה אצל פיקו"נ. משא"כ בכל האיסורין. שאינן אלא בתורת דחיה עיי"ש:
י[עריכה]
ולפי"ז תתישב הקושיא מיוהכ"פ דהתם אינו אלא בתורת דחיה. וליכא התם היתרא דציצין שאין מעכבין. גם בלא סילק ידו. ודוקא במילה שהותרה בשבת. רשאי לגמור ציצין שאין מעכבין. היכא דלא סילק ידו. אבל אילו היתה מילה רק דחויה. היה אסור לגמור ציצין שאין מעכבין. אפילו לא סילק ידו. וא"כ ביוהכ"פ. דאינו אלא בתורת דחיה. (היינו איסור אכילה. ולא איסור מלאכה). ליתא כלל הך היתרא דציצין שאין מעכבין. ומשו"ה צריך אומד. גם בחולה שיש בו סכנה. והתם לא פליגי כלל והמעיין בדברי המתירין. שהובאו שם בביאור הלכה. ימצא שדקדקו בדבריהן. ולא הזכירו הך היתרא. רק לענין שבת עיי"ש:
יא[עריכה]
ובזה אפשר לישב דברי הרמב"ם. שפסק דעומר שנקצר שלא כמצותו כשר. ומ"מ קצירת העומר דחיה שבת. וכבר הקשו עליו. דבגמ' מנחות ע"ב איתא. דלמ"ד נקצר שלא כמצותו כשר אינו דוחה שבת. והנה בסוגיא שם מייתי. להא דתניא ר"ש אומר. בא וראה. כמה חביבה מצוה בשעתה דהקטרת אימורין כשרה בלילה. ומ"מ דוחה שבת. וה"נ בקצירת העומר. אע"ג דכשירה מע"ש. דחיה שבת. ומסיק בגמ'. דשאני התם. שכבר דחתה שחיטה שבת. וכיון דניתנה שבת לדחות אצל שחיטה. נדחה נמי אצל הקטרה. עיי"ש וצריך ביאור. טעמא דהך מילתא. כיון דהקטרה מצד עצמה אינה דוחה שבת. מה יושיענו זה. דניתנה שבת לדחות אצל שחיטה:
יב[עריכה]
וי"ל דהך סוגיא. אזלא כמ"ד בשבת (קל"ג). דאפילו היכא דסילק ידו חוזר גם על ציצין שאין מעכבין וס"ל דסילק ולא סילק שוין הן. ולדידיה אתי שפיר. דכיון דמותר לשחוט. מותר לגמור גם ההקטרה. דלא גרע מציצין שאין מעכבין. אבל לדידן דקיי"ל. דדוקא בלא סילק ידו. חוזר על ציצין שאין מעכבין. ובסילק ידו אינו חוזר. אלא על ציצין המעכבין א"כ תו ליכא למימר. בטעמא דהקטרה. מפני שניתנה שבת לדחות אצל שחיטה. דהא כבר סילק ידו מהשחיטה. וע"כ טעמא דהקטרה הוא. כדס"ד מעיקרא. משום דחביבה מצוה בשעתה. והך טעמא איכא נמי. בקצירת העומר. אפילו למ"ד נקצר שלא כמצותו כשר.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |