אילת השחר/זבחים/ה/א

אילת השחר זבחים ה א

דף ה' ע"א

רמי ר"ל וכו' אם כשרים הם ירצו ואם אין מרצין למה באין. תמוה לכאו' דאף שאין מרצין מ"מ הרי יש מצוה בהקרבתן, וממילא צריך לגמור עבודות הקרבן כמו כל מצוה שצריך לעשותה אע"פ שאין לו בה כפרה, ואפשר דקשיא ליה האיך שייך שיקיים הכהן את המצוה בשביל הבעלים, דכל מה שמצינו דכהן מקריב בשביל הבעלים זה בקרבן כשר שמרצה לו, אבל אם אינו מרצה הרי זה לא שייך כבר להבעלים, ומצד מצוה לחוד הרי לא שייך שאחד יקיים מצוה בשביל חבירו.

מצינו בבאין לאחר מיתה שהן כשרים ואין מרצין. הנה קושית ר"ל היתה בתרתי א' אם כשרין הם לירצו והב' אם אין מרצין למה הן באין, וא"כ אף שתירץ לו דשייך להביא גם כשאין מרצין, מ"מ מה תירץ על הקושיא דאם כשרין לירצו, וצ"ל דכל קושיתו היתה תלוי' בזה דאם אין מרצין למה באין, והי' סבור שמוכרח להיות דאם כשרין הן מרצין, אבל כיון שמצינו דשייך כזה דבר כמו בבאין לאחר מיתה, ממילא כבר מסתבר לי' גם בשלא לשמה שיבוא בלי לרצות, דהוי כאין לו בעלים כיון שנעקר שם הבעלים, וכמש"כ תוס' בד"ה הג"ה בסו"ד.

מצינו בבאין לאחר מיתה וכו'. לכאורה לר' פנחס בר אמי לעיל דף ד' ע"ב דסבר דיש בעלים לאחר מיתה וס"ל דהיורש הוא הבעלים, לא מצינו שקרבן נקרב בלי לרצות לבעלים, וצ"ל דר"א ור"ל תרוייהו לא ס"ל כר' פנחס.

אך באמת מצינו גם לדידי' שיהא קרבן נקרב בלא בעלים, דהא גר שמת והניח קרבן מקריבין קרבנו לכו"ע [ואז באמת לא יהי' דין שינוי בעלים גם לר' פנחס דהא אין בעלים לאחר מיתה] ועי' לעיל דף ד' ע"ב בחזו"א.

יביאו יורשין עולתה. ומפרש לה בקידושין דף י"ג ב' דלמ"ד שעבודא דאורייתא מיירי גם בלא הפרישה מחיים ויביאו עולתה מחמת השעבוד נכסים של המת.

והנה כשמפריש היורש את הקרבן אם לא יפריש לשם אביו לא ירד החיוב מנכסי אביו, וכל מה שנפטר המת מחיובו הוא רק עי"ז שהיורש מפריש עבורו, ונמצא דאע"פ שאין כפרה למת מ"מ שייך שאחר יפריש קרבן בשבילו לא כדי להתכפר אלא לפטור חיובו, וזה נקרא קרבנו של זה שהי' חייב [ועי' בחזו"א או"ח (סי' קכ"ו ס"ק ל"ג ל"ד) שדן איך מהני לפרוע חובו של חבירו].

והנה אם יפריש על מת שלא השאיר נכסים, כיון שלא יהי' להמת כפרה בזה וגם אין חיוב למת לא שייך שיחול על זה שם קרבן של המת, וא"כ כל מה דחל ההפרשה ביורש שמפריש על נכסי אביו הוא מכח החיוב שיש בנכסים, ואף דלא שייך חיוב על מת ואם יפריש לא לחובת אביו לא יתקיים בזה פטור לנדר אביו, זהו משום דגם אם הדבר משועבד יכול למכור ולהפקיע השעבוד, אבל כיון דמוטל על היורש להגבות להקדש שעבודו ובזה שמפריש מתקיים בזה גוביינא דהקדש הוי שפיר הפרשה, משא"כ אם אינו מקדיש עבור החוב.

וצ"ע להני דס"ל דאם שעבודא דאורייתא יש גם על מטלטלין דין שעבוד לגבות מלקוחות, א"כ אף אם הקדיש לא עבור חוב אביו נימא דהקדש יגבהו עבור נדר אביו אם לא נשאר עוד ממה לגבות הקרבן שנתחייב אביו [ועיין תוס' כתובות ריש פ' מי שהי' נשוי ד"ה שמע מינה אם שייך דין שעבוד להקדש לגבות מהקדש].

אך יש לומר דאף אם מדין גוביינא יוכל הגזבר לגבות, אבל אין בכח הגוביינא לעשות שיחול ע"ז קדושת קרבן בלי הקדשה של אדם, וזה שייך רק כשיקדיש היורש לשם נדר אביו.

מה להצד השוה שבהן שכן ישנו בצבור. לכאורה כל הנך פירכות דלעיל הם סברות לומר שהם קרבנות יותר חמורים ולכן יש סברא דשלא לשמה לא ירצה בהן, אבל מה דישנו בציבור הרי אי"ז קרבן יותר חמור מחמת זה ומאי פירכא היא, ומשמע דלא פריך דוקא ממה שיש סברא דמשום זה לא ירצה בו שלא לשמה, רק מה שיש בו איזה דין מיוחד.

ובאמת ציבור זה סברא יותר להקל בקרבנם, דהא מצינו כמה דברים שבציבור הקילה התורה כגון טומאה ושבת, ומ"מ פריך ליה דאעפ"כ זה קרבן שיש בו דין מיוחד שאין בשאר קרבנות.

מה להצד השוה שבהן שכן ישנו בציבור תודה תוכיח. [פי' שאינה בציבור] הביאו בשם הגרמ"מ אפשטיין להקשות דמצינו תודה בציבור כדאמרי' בשבועות דף י"ד דכשמוסיפין על העיר מקדשין אותה בשתי תודות, וקרבן ציבור נינהו כמבואר בשטמ"ק ערכין י"א ב'.

ויש לומר דמ"מ לא דמי לעולה ושלמים שהן חובת ציבור, ואע"פ שכשמוסיפין על העיר אי אפשר לקדש העיר בלעדיהן, מ"מ אין הקרבן חובה מצד עצמו רק כדי להוסיף על העיר, משא"כ עולה ושלמים שהן חובת קרבן לציבור מצד עצמן.

רש"י ד"ה ואין מרצין. שאין כפרה למתים. לשון רש"י משמע דאין החסרון מחמת בעלותו של מת דאינו כבר בעלים של הקרבן, אלא דלא שייך שיהי' לו כפרה, ומשמע דהעיקר מה שצריך שיהי' הבעלים היינו לענין להתכפר בקרבן ולא בעלות ממונית.

ויל"ע לפי"ז במה שהוכיח מרן רי"ז זצ"ל [במכתבו שנדפס בס' משמר הלוי תמורה סי' ע'] דגם קרבן שנעשה שלא לשמו עדיין שם בעלים עליו לענין דאסור לשנותו לשם בעלים אחרים, מהא דאיתא בנזיר (דף מ"ו) דנזיר מגלח על אשם שנשחט שלא לשמו ע"ש, ולכאורה כיון דקרבן שנעשה שלא לשמו אינו מכפר לבעלים מה שייך עוד שם הבעלים עליו כיון דכל עיקר שם הבעלים בקרבן הוא רק הכפרה שבו.

ובאמת מרן רי"ז זצ"ל שם כתב וז"ל ובע"כ דגם בשלא לשמו הוא קרב בכפרת דמים לבעליו המקריבין אותו אלא שאינו מרצה עכ"ל, הרי דהוכיח דיש איזה שהיא כפרה לבעלים, הנקראת כפרת דמים, ואין להקשות לפי"ז מאי קאמר הכא מצינו בבאין לאחר מיתה שהן כשרין ואין מרצין, והא לדבריו לא דמי דלמת גם כפרת דמים אין לו ובשלא לשמו כפרת דמים מיהא אית להו לבעליו, דאדרבה מייתי בק"ו דאם באין לאחר מיתה אע"פ שאין אפי' כפרת דמים להמת כ"ש שלא לשמה.

ויל"ע מ"ט לא פריך הכא למאי דמשני דמצינו בבאין לאח"מ דכשרין ואין מרצין, דהכא נמי בשלא לשמה יהיו כשרין ואין מרצין רק אם לא יהא לו ג"כ כפרת דמים, וכמו שמצינו בלאחר מיתה, דהא זה כל מה שמצינו בלאחר מיתה דאין מרצה כשאין כפרת דמים, אבל לחלק דכשיש כפרת דמים מ"מ לא ירצה לא מצינו בשום מקום ומנ"ל לחדש כן בשל"ש.

[ובטה"ק דף ז' ע"ב נסתפק בדין זה, אם יש איסור שינוי בעלים בקרבן שנעשה כבר שלא לשמו, וטעמו דכיון דנדבה מיהא הוי יהא אסור מטעם זה ג"כ לשנות שם הבעלים, ועי' ליקוטי הלכות וחזו"א בריש המסכת דנקטו ג"כ דאסור עדיין לשנות שם הבעלים].

והנה לכאורה לדברי מרן רי"ז ז"ל נמצא דאיכא ב' דברים העולים לבעלים, א. כפרת קרבן ב. כפרת דמים, ויש לעיין לפי"ז כשיחשוב את הכפרת קרבן לשם הבעלים האמיתיים וכפרת דמים לשם אחר אי מקרי בהכי שינוי בעלים, וכן איפכא, ולכאורה לפי דבריו תרוייהו בעינן שיהיו לשם זובח, וזה דבר מחודש דיש ב' מיני דברים העולים לבעלים, דאמנם בסתמא נכללין שניהם בלשם זובח אך כשיחלקם לשנים ויחשוב באחד מהם לשם אחר הוי שינוי בעלים.

אך אפשר דכל זמן שהקרבן הוא בשלמותו הוי הכל דבר אחד ואין שייך לחלוק את הכפרת דמים מכפרת הקרבן, ורק לאחר שכבר אין כפרת הקרבן לבעלים ונשאר רק כפרת דמים, יש איסור גם על שינוי בכפרת דמים.

ולדבריו מה דאסור לחשוב שינוי בעלים אחרי שלא עלו לבעלים לשם חובה, הוא רק לחשוב שהכפרת דמים יהי' לשם אחר, אבל כפרת הקרבן מותר לו לחשוב לשם אחר, כיון דכפרת הקרבן בלא"ה אינה לבעלים.

ושינוי שם הכפרת דמים ע"כ היינו ג"כ רק במחשב על הזריקה ככל שינוי בעלים.

עוד יש לעי' להנ"ל דקרבן שנעשה שלא לשמו מ"מ יש לבעלים כפרת דמים, מהא דפריך בב"ק דף ע"ו ע"ב למה חייב הגנב דו"ה אם שחט את הקרבן הגנוב והרי חזרה קרן לבעלים, ומשני דשחטו שלא לשם בעליו, וקשה דהא אכתי נתכפרו בו הבעלים כפרת דמים, ונהי דחייבים להביא עוד קרבן אחר הרי זה רק גורם לממון אבל מ"מ הקריב קרבן של הבעלים ולמה יתחייב דו"ה.

תוד"ה הג"ה מצינו וכו'. יש לומר דמ"מ דמיא קצת להדדי. תוס' נקטו לשון זה דדמיא קצת, משום דיש מקום לחלק ביניהם, כיון דמה שאנו אומרים דבשינוי קודש ושינוי בעלים אין מרצין ריצוי גמור היינו דנקרב קרבן בלי שהוא הביא את חיובו, משא"כ לאחר מיתה מקרי שפיר דהביא את חיובו אלא שאין מרצה בו ריצוי גמור לענין זה שלא נתכפר בו המביאו.

בא"ד. וי"ל דמ"מ דמיא קצת להדדי וכו'. הנה כל דבריהם ע"כ הוא לפי הס"ד דלא ידענו הדרשא דמוצא שפתיך תשמור, וק"ק דכיון דמסברא ילפינן לה איך נוכל ללמוד ממה דלאחר מיתה אינו מכפר, כיון דמ"מ הן חלוקין וכקושית התוס'.

שם. בסוה"ד. כמו כן כאן ששינה אותו מבעליו והוי כאין לו בעלים. מכאן חזינן דמה שבשינוי בעלים אינו עולה לרצון, אינו דין בעלמא שחידשה התורה כן, אלא דכיון שהצריכה תורה שיהא נעשה לשם הבעלים, אז כששחט שלא לשם הבעלים חל באמת הדין שזה נעקר מהבעלים, ומסברא אינו עולה לבעליו, כיון שאין זה קרבן של הבעלים, ושינוי קודש ילפינן משינוי בעלים כמש"כ בשיטה מקובצת [ויעוי' משנ"ת בזה לעיל דף ג' ע"א בגמ' ד"ה ורמא מילתא אחריתי].

וצ"ע איך אפשר ללמוד לשינוי קדש משינוי בעלים כיון דבשינוי בעלים זה סברא שאינו עולה לבעליו אחרי שנעקר שם בעליו וזה לא שייך בשינוי קודש, ואיך נלמוד לשינוי קודש שיהא נעקר מבעליו בלי פסוק.

תוד"ה עולתה ומתה. ותירץ ה"ר חיים וכו' תדע דתניא הקדים חטאתו לאשמו וכו'. הנה מה שהק' תוס' על סברת ה"ר חיים מהגמ' במנחות דהקדים חטאתו לאשמו י"ל דבשלמא מה שנאמר באותה פרשה כגון במצורע דנאמר אשם ואח"כ חטאת הרי זה דין בטהרתו שזהו סדר הטהרה ולכן זה מעכב, אבל אם נאמר דין כללי על כל פעם דחטאת קודמת לעולה, הרי דאין זה דין מיוחד מחמת הטהרה שכך הוא סדר טהרתו, אלא זה דין כללי דחטאת קודמת לעולה הבאה עמה, וזה אינו מעכב [ועי' תוס' מנחות דף ד' ע"ב בד"ה ה"ג].

ובחידושי מרן רי"ז הלוי בפ"ה מהל' יוהכ"פ ה"ג הביא בשם אביו הגר"ח זצ"ל ליישב שיטת הר' חיים מהא דמנחות דהקדים חטאתו לאשמו, דדוקא בהקדים חטאת שאינה באה בנדבה הו"ל מחוסר זמן לפני האשם, משא"כ בהקדים עולתו לחטאת כיון דעולה באה בנדבה לא שייך לקרותה מחוסר זמן שלא יעלה לו לחובה דהא ראויה לבוא בתורת נדבה.

וצ"ב קצת דהא ה"ר חיים כתב דבמצורע אם הקדים עולתו הוי פסלינן משום דכתיב ביה תהי', ולכאורה נהי דלא יעלה לחובתו מצד עולת מצורע מ"מ תתכשר בתורת נדבה, וע"כ דכיון דבתורת קרבן חובה אינו ראוי לפני החטאת הרי הוא נפסל כשבא לשם עולת מצורע ודנים אותו כקרבן חובה שהסדר פוסל בו, וא"כ ה"נ יהא נחשב מחוסר זמן כיון שדנין אותו כעולת מצורע שהיא חובה.

וצריך לומר דלענין שיהא נחשב מחוסר זמן צריך שהקרבן לא יהי' ראוי לגמרי, ולזה סגי מה דמ"מ שם הקרבן הזה ראוי להקרבה, משא"כ אם נתמעט מקרא דתהי', לא מהני מה שיכול להקריבו בתור עולת נדבה.

ועוד יל"ע דהנה פסול מחוסר זמן ילפינן מדכתיב מיום השמיני והלאה ירצה הא קודם לכן לא ירצה, והיינו מחוסר זמן בגופו, ומחוסר זמן בבעלים ילפינן ממחוסר זמן בגופו, ובשלמא אם מחוסר זמן אי"ז דוקא כשהקרבן פסול, אלא כל שהקריבו קודם זמנו אינו מרצה, [וכל קרבן לפי מה שהוא, אם הוא חטאת ואשם דכשאינן מרצין הם פסולים לגמרי ממילא כשהן מחו"ז ואינם מרצין יפסלו, ואף דאשם שלא לשמו כשר ואינו מרצה, דוקא שלא לשמו דילפי' ממוצא שפתיך, אך בכל מקום כשאינו מרצה הוא פסול לגמרי, ואם זה עולה שראוי לנדבה תהי' כשרה להקרבה אלא שלא תרצה לדינה ויתחייבו הבעלים להביא קרבן אחר לחובתם], ושפיר יליף מיני' למחוסר זמן בבעלים שאינו מרצה, אבל לפי הגר"ח זצ"ל דיסוד דין מחוסר זמן הוא דין פסול, מנ"ל למילף ממחוסר זמן בגופו שפסלתו תורה, למחוסר זמן בבעלים שהקרבן מצד עצמו ראוי להקרבה שיהא ג"כ פסול.

והא דבמנחות דף ה' א' פריך למ"ד אין מחוסר זמן לבו ביום מהא דהקדים מתן שמן למתן דם דיחזור ויתן, ופריך ואי אמרת אין מחוסר זמן לבו ביום אמאי יחזור ויתן מאי דעבד עבד, ומבו' דאם יש מחוסר זמן לבו ביום שפיר קאמר דיחזור ויתן, דמתנות השמן לא הועילו, א"ש גם לפי סברת הגר"ח ז"ל דיסוד מחוסר זמן הוא רק דין פסול, דמ"מ המתן שמן לא יועיל, ואע"פ שאין הקרבן נפסל מ"מ כיון שאין המתנות מועילות כלום הוי כפסול.

עוד יש להעיר לסברא זו דאף כשהביא בתור חובה מ"מ כשאינה ראוי' לו לחובתו נעשה לעולת נדבה, מאי שנא ממי שהתחיל להתפלל ונזכר באמצע שכבר התפלל דצריך להפסיק כדאמרי' בברכות דף כ"א, ולא אמרי' דכיון שאינו ראוי לו לחובה יהא לנדבה מעצמו גם בלי שיכוין לכך מתחילה, ובאמת בחי' הגר"ח הל' תפילה כתב סברא זו בדעת הראב"ד ע"ש.

ועי' ברי"ף שם בברכות שכתב הטעם דצריך להפסיק דהואיל וכבר התפלל הוי כמקריב שני תמידין ועובר בבל תוסיף, ומבואר ג"כ בדבריו דאין נהפך מעצמו לנדבה דהא גם קרבן תמיד הוא עולה וציבור מביאין עולת קיץ לנדבה, ונימא דנעשה מעצמו לנדבה [והערנו בזה באילת השחר בקידושין דף נ"ה ב' בתוד"ה ודלמא ע"ש].

תוד"ה הא שאר כל הקדשים. וא"ת ל"ל אותה הא מדצריכי קראי לעכב בפסח וחטאת וכו'. ביאור דבריהם היינו דלא הוי ב' כתובין כא' דהא מפסח לא נילף חטאת שכן פסול שלא לאוכליו, ומחטאת לא נילף פסח שכן חטאת מכפר, מ"מ מדצריכי קראי משמע רק אלו, ואין לומר דנילף מהם כיון דלא הוי ב' כתובין הבאין כאחד ונילף מחד מינייהו, ואם תפרוך מה לחטאת שכן מכפר פסח יוכיח ומה פסח שכן פסול שלא לאוכליו חטאת יוכיח, הצד השוה שבהן שפסולין אף אני אביא שאר הקרבנות, דאיכא למימר מה להצד השוה שבהן שכן צד כרת.

תוד"ה תודה. אע"ג דאשכחן עולה שבאה בנדבת ציבור שלמים לא אתו בנדבת ציבור וכו'. ביאור כונתם דאם הי' שייך שלמים בציבור כמו קיץ המזבח, אז גם תודה הי' אפשר להביא, וכמו שמצינו כמה תודות בלי לחם במנחות ע"ט ב', וא"כ מאי קאמר תודה תוכיח שאינה באה בציבור, ולזה תירצו דשלמים לא אתו בנדבת ציבור כדממעטינן בתורת כהנים, ומה דאמרינן בגמ' שלמים ישנן בציבור היינו כבשי עצרת, אבל בנדבת ציבור לא אתי, וממילא לא יצוייר כלל תודה בציבור, ועיין בהגהות מלאכת יו"ט ובהגהות הג' ר' יצחק אייזיק חבר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א