אילת השחר/זבחים/ג/ב

אילת השחר זבחים ג ב

דף ג' ע"ב

רש"י ד"ה אם הציל במת החמור. מבואר דהא דפשיטא לן דמחיצה מצלת היינו משום דפשיטא לן דאהל שחלוק ע"י מחיצה אין נקרא החלק השני אהל המת, ומדמינן כלי לאהל, וא"כ צריך להבין אם כלי שחלקוהו באנו לומר מסברא דנקרא חלוק, מה צריך ק"ו הרי כמו שא"צ לימוד על אהל המת שמחיצה חולקת ולא חשיב מה שאחורי המחיצה שנמצא באהל המת ה"נ ידענו מסברא דלאו תוך כלי הוא, ואם מסברא אי"ז פשוט כי יתכן דבכלי מקרי תוך אפי' שיש מחיצה, א"כ מה נלמד מק"ו מאהל, ואין לומר דהק"ו הוא שיחצוץ ולא מדין תוך תוכו, דא"כ מאי פריך לר"א מאי איכא למימר כיון דלר"א אינו מדין תוך תוכו.

וצריך לדחוק דהלימוד מהק"ו הוא שיועיל לחצוץ, וממילא אנו מפרשים הטעם דחוצץ משום דלאו תוך הוא, כיון שא"א ללמוד שיחצוץ מדין מחיצה דלא מצינו שחציצה תועיל בכלים, וע"כ מפרשינן שיחצוץ בדין כלי שבו והיינו שלא יהא נקרא תוכו של חיצון.

שם. יל"ע לר"א מה דין אחורי המחיצה המפסקת בתנור אם כשיגעו בה אוכלין ומשקין יטמאו כמו כל אחורי כלי חרס, או דלמא כיון דצד השני של המחיצה נחשב תוך אחר לא מתייחס ג"כ אחורי המחיצה להיחשב גבו של תוך של החלק שבו הי' השרץ, ואולי חולקין המחיצה חציה לכאן וחציה לכאן כמו שמצאנו כעי"ז באהלות לגבי אהל המת, ומשמע שם דהוא מדאורייתא.

אמנם יותר נראה דלא רק אחורי המחיצה אלא גם כל הכלי אף בחלק שאחרי המחיצה שאין בו השרץ יהי' טמא מדין גבו של כלי דכולו חשוב גבו של החלק שבו השרץ, ואוכלין ומשקין שיגעו בחציו השני של התנור שאין בו שרץ יטמאו דלא גריעי מאוכלין שנגעו בגב הכלי חרס, וכל דינא דר' אליעזר הוא רק שאין אוכלין ומשקין טמאים באויר השני אבל דין גבו של כלי חרס חשיב שפיר.

התם נמי נימא קל וחומר קדשים מחללין קדשים חולין לא כל שכן. לכאורה ק"ו זה שייך רק אם נימא דע"י מחשבת שלא לשמה הוא עוקר את הלשמה מהקרבן דאז שייך ק"ו דאם מחשבה לשם קדשים עוקר את הלשמה כ"ש מחשבת חולין, אבל אם מחשבת קדשים פוסלת רק משום מחשבה שאינה ראויה [כמש"כ מרן רי"ז בפ"ד הי"א ממעשה הקרבנות] מאי ק"ו הוא דלשם חולין הוי נמי מחשבה הפוסלת וצ"ע.

רש"י ד"ה רבי אליעזר ק"ו קאמר. קל וחומר לכלי חרס הקל שהשרץ קל מן המת. יל"ע דהא האי דינא דכלי חרס מיירי גם בטומאת מת, וכגון שהי' הכלי חרס חציו עד המחיצה בחדר המת או שהי' באוירו כזית מן המת ומנ"ל דאז לא יטמא אם הצד השני נטמא, וכן ק"ק לקמן ברש"י ד"ה מיבעי לי' שכתב דאוכלין שגיבלן בטיט לאו בני נגיעה בשרץ נינהו, והרי מ"מ יכולין ליטמא באהל המת דהא אוכלין שגיבלן בטיט אין לזה דין צמיד פתיל.

וצ"ל דמ"מ עיקר דין טומאת כלי חרס אצל שרץ כתיב ולכן כל דיניו גם לענין טומאת מת צריכים להתחשב כפי מה שיהי' בשרץ, ומש"ה ס"ד דלא יטמאו אף במת כיון דאין להם נגיעה בשרץ, וה"נ כאן טומאת כלי חרס הוא נלמד מדין שרץ שזה יותר קל מטומאת המת, וממילא גם אם יהי' בו מת יהי' לו דין טומאת כלי חרס רק כמו בשרץ.

תוד"ה שכן וכו'. וטעמא משום דכוורת שיש לה ד' מחיצות חייצא דדמי לכלי. צ"ב מה נפק"מ מה דדמי לכלי, הרי סוף סוף אינה כלי כיון שיש לה נקב כשיעור המבטלה מדין כלי, דהא דין נקב המבטלה מדין כלי לענין טומאה משוי לי' לכל דיני התורה דאינו כלי, ומה מוסיף אם יש לה ד' מחיצות יותר ממחיצה א'.

רב יוסף בר אמי רמי וכו'. משמע דבקושיתו סבר דהטעם דכששחטה על מי שמחוייב עולה לא הוי שינוי בעלים משום דלאו מינה לא מחריב בה, וסברא היא ולא ילפי' לה מקרא, ותמוה לכאורה דהא מ"מ שחט לשם אחר ולא לשם הבעלים והאיך תהא כשרה מסברא בלי ילפותא מקרא, ואפשר דהנה השוחט לשם מי שאינו בר קרבן כלל כמו לשם בהמה פשיטא דלא חשיב שלא לשמה דאי"ז מחשבה כלל, וה"נ י"ל דהמקשן סבר דכששוחט לשם אחר דאינו מחוייב כפרה זו הוי כשוחט לשם מי שאינו בר קרבן כלל, ובלאו קרא נמי ידענו מסברא דלא מחריב בה, ומשני דאינו כן דמסברא הוי שלא לשמה אלא דגזה"כ הוא דבעינן דומיא דידיה.

רש"י ד"ה הכא. דבר מיניה הוא דמחריב ביה לבטולי שמיה. הלשון לבטולי שמיה משמע דעוקר את הלשמה ע"י מחשבת שלא לשמה, ולא שזה רק מחשבה הפוסלת כמש"כ מרן רי"ז זצ"ל בפ"ד מהל' מעה"ק הי"א בשיטת הרמב"ם.

רש"י ד"ה וחד תוכו. ללמד על כלי שטף שאף הוא יציל דלא תימא דלאו מיניה לא מחריב ביה הילכך גזירת הכתוב היא. מבואר מרש"י דהסברא נשארת דלאו מיניה לא מחריב בי' ומה דכלי שטף מציל הוא מגזה"כ.

תוד"ה הכא נמי. דמה קדשים שאין מחללין כגון בשוחט חטאת סתם וכסבור שהיא עולה דכשירה וכו'. ולפי"ז נמצא דסוגיא זו אתיא כמ"ד במנחות מ"ט א' דעקירה בטעות לא שמה עקירה, וקצת דוחק, ובקרן אורה כתב דתוס' דייקו בלשונם דשחט סתם, והיינו שלא הוציא בפיו כלום אלא סבור במחשבתו שהיא עולה ובזה גם למ"ד דעקירה בטעות הויא עקירה הכא לא פסלה, ותוס' לשיטתייהו [לעיל דף ב' ע"א] דס"ל דמחשבה דקדשים לא פסלה אלא במוציא מפיו, אמנם לא יישב בזה אלא לשיטת תוס', אבל לאידך פוסקים דמחשבה נמי פסלה אכתי תיקשי להו קושית התוס'.

בא"ד. חולין שמחללין כגון בכסבור שהן חולין כו' לא כל שכן שמחללין קדשים בשוחטן לשם חולין. צ"ב מה הק"ו בזה הרי מה שפוסל בכסבור שהן חולין הוא משום מתעסק, והיכי עבדינן ק"ו דאם מתעסק פוסל כ"ש דחולין מיקרי שלא לשמה, הא בשוחט לשם חולין ויודע שהן קדשים אינו מתעסק ושייך לפסול רק משום שלא לשמה, ומה ענין שלא לשמה למתעסק.

ועוד דהנה לקמן דף כ"ו ע"ב על תוד"ה ואי, הובא מחלוקת האחרונים אם פסול מתעסק הוא רק בשחיטה או גם בכל העבודות ע"ש, והשתא אם פסול מתעסק בקדשים הוא רק בשחיטה, נמצא דלא מיירי הכא רק לענין שחיטה לשם חולין, דבשאר עבודות אין ק"ו זה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א