אילת השחר/זבחים/ג/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
קרן אורה
רש"ש
נזר הקודש
אילת השחר
אסיפת זקנים (בהיברובוקס, זמני)

שינון הדף בר"ת


אילת השחר TriangleArrow-Left.png זבחים TriangleArrow-Left.png ג TriangleArrow-Left.png א

דף ג' ע"א

שאני התם דאין ברירה. וכתב רש"י וגריעה מסתמא דשמא בשעה שנכתב לא היה בדעתו של בעל לזו ואינתק לשם האחרת, ולשונו קצ"ב דמשמע דמשום שלא היה בדעתו לזו לכן אינתק לשם האחרת, והרי אדרבה משום שהי' דעתו לאחרת לכן אינתק מהראשונה, וכמש"כ הר"ן בגיטין ר"פ כל הגט, דכיון דאין ברירה שמא דעתו הי' מתחלה לגרש האחרת ולדעתה נכתבו, ולא הזכיר משום שלא הי' דעתו לזו.

והנה מה שפירש כאן רש"י דאין ברירה היינו שמא הי' בדעתו לשם א' מהן, הוא לשיטתו בחולין דף י"ד דמפרש דמה דאמרי' בשני לוגין שאני עתיד להפריש דאין ברירה היינו דמתייחס הפרשתו לשני לוגין מסויימים רק שאין ידוע לאיזה מהן, ואסור לשתות הכל דשמא שותה את התרומה, וכן כאן פי' שהיתה דעתו לאחת מהן רק שאין ידוע למי, וכן הוא דעת הר"ן בגיטין וכנ"ל. אבל יש ראשונים שחולקין על זה ומפרשי דאם אין ברירה לא מתייחס הפרשתו לכלום אלא נשארה כל החבית טבל, ולדבריהם גם כאן לא אמרי' שהכתיבה היתה לאחת מסויימת רק שאין ידוע מי, אלא היות שלא ידוע בשעת כתיבה למי כונתו לא חל כלום.

ולכאורה קשה לשיטתם מאי דחי בגמ' דאין ראי' ממשנה זו דסתמא פסול דשאני התם דאין ברירה, הרי כיון שאין ברירה הא לא חל כלום והדר הוי ליה סתמא, ושפיר מוכח מזה דסתמא פסול.

אך באילת השחר גיטין דף כ"ד ב' ד"ה ולרש"י חולין, ביארנו דמ"מ גרע מסתמא דנהי דלא חל חלות דין ע"י מחשבתו אבל מ"מ הי' לו מחשבה לשם אחרת, וזה סגי כדי לקלקל דלא יהא כסתמא [העירו דבחזו"א (דמאי סי' ט' סק"י) כ"כ].

ויש לתמוה לפי מה שפרש"י דשמא חשב על אחת מהם, א"כ גם למ"ד דיש ברירה למה לא ניחוש שהי' דעתו לאחרת ולא נכתב לשם זו, דהא כל הנדון של ברירה שייך כשלא הי' בירור מתחילה על דבר מיוחד, אבל אם היתה מתחילה מחשבה לאחת מהם א"כ לא הי' ספק בשעת כתיבה, וכל הנידון צריך להיות רק אם להאמינו כשאומר שחישב מתחילה לשם פלונית או לא להאמינו ומה זה שייך לברירה וצ"ע.


שאני התם דאין ברירה. יל"ע מ"ש באומר כתוב לאיזה שארצה אגרש דפסול כיון שיש בזה כאילו יחוד לאיזה אשה אף שאין ידועה, ממי שכותב גט בסתמא, דהא גם כשאחד כותב גט סתם אין כונתו שיהא לכל העולם רק לאותו פלוני שירצה לגרש בו, וכמו שמבואר ברש"י ב' ב' ד"ה דלא איכתוב, וא"כ הרי זה ממש כמו כתוב ולאיזה שארצה אגרש, ולמה בכל סתמא אין צריך להגיע לברירה.

וכן בתוד"ה כתב לגרש את אשתו ונמלך, כתבו דס"ד דכיון דנמלך מסתמא כתבו בתחלה שאם יחזור בו יגרש מי שירצה, ומזה רצתה הגמ' לפשוט דסתמא פסול בגט, ומבואר ג"כ דזה שחושב שיהא למי שירצה מיקרי עדיין סתמא, וא"כ מאי נפק"מ בין סתמא לאופן דתלוי בברירה כיון שבשניהם דעתו בשעת כתיבה שיהא לאותו שירצה לגרש בו [ועי' להלן ד"ה ושני גט וכו']


רש"י ד"ה אלא מהא. דעדיפא מקמייתא דחד גברא הוא. צ"ב מה זה מוסיף מה שהמגרש הוא אותו אדם, הא מ"מ אלו הן ב' נשים ובעינן לה לשמה, וכשחסר בלשמה דלשם האשה מה יועיל מה שלא חסר בלשם האיש.


תו רמי מילתא אחריתי מי אמר ר"י וכו' שחטה לשם חולין כשרה אלמא דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה. הנה לקמן דף מ"ו ע"ב אמר אביי דהשוחט חטאת לשם חולין כשר ואינו מרצה, ויל"ע אם מה שמדייק כאן רבא מהא דלשם חולין כשרה אלמא דלאו מינה לא מחריב בה, זה ראי' שסובר דלשם חולין כשר ומרצה ולא כאביי, דאם מודה שאינו מרצה א"כ הרי הועילה המחשבה לשם חולין ושפיר מחריב בה, או אפשר דאף שהמחשבה מועלת לענין זה שלא ירצה מ"מ אי"ז נחשב מחריב בה, כיון שאינה פוסלת את הקרבן.

ולכאורה כיון דסברתו דמה שאינו מינו אינו מועיל לעקור את שמו, ע"כ היינו דלא נחשב כלל מחשבת שלא לשמו, וא"כ צריך שיהא ג"כ מרצה דהא נשאר שמו עליו, וע"כ דסוגיא זו לא אתיא כאביי דלקמן וס"ל לרבא דלשם חולין כשר ומרצה, וכן נקטו כמה אחרונים דרבא פליג.

ובזה ביאר באחיעזר (ח"ג סי' נ"ב אות ד') דברי הרמב"ן במלחמות פ"ג דר"ה בסוגיא דמצות צריכות כונה, שכתב דהשוחט קדשים לשם חולין כשרין ועולין לבעלים לשם חובה ואפי' חטאת כדאיתא בפ"ק דזבחים עכ"ל. ולכאו' תמוה דהא אביי קאמר לקמן מ"ו ע"ב דכשר ואינו מרצה, אלמא דלא עלו לבעלים לשם חובה, וכבר הק' כן הגרעק"א לקמן מ"ו ב'. וביאר האחיעזר ע"פ הנ"ל דכונת הרמב"ן לסוגיא דהכא שמבואר דכשר ומרצה, וזה כונת הרמב"ן במש"כ כדאיתא בפ"ק דזבחים.

ועי' חזו"א (זבחים סי' י"ב ס"ק י"ב) שפירש דעת הרמב"ן דגם אביי לא בא לומר שאינו עולה לבעלים לשם חובה רק שאין לו ריצוי מצוה ע"ש, וצ"ע דלא מצינו בגמ' ענין זה בקרבנות לחלק בין אם יש ריצוי מצוה, דבכולהו דוכתי אם מדברים בקדשים על ריצוי הכונה לריצוי קרבן, מיהו כל דבריו הם ליישב דברי הרמב"ן, אך ברמב"ם פט"ו מפסוה"מ ה"ד) מבואר להדיא דחטאת לשם חולין לא עלתה לבעלים לשם חובה.


ורמינהי כל הגט וכו'. הנה כל הקושיא והדמיון של קדשים לגט שייך רק אם בקדשים שלא לשמה עוקר את הלשמה, דבזה יש סברא דרק מינה מחריב בה ועוקר את הלשמה שבקרבן ושאינו מינה לא מחריב בה ואינו עוקר את הלשמה, אבל לפמ"ש בחי' מרן רי"ז זצ"ל (בפ"ד ממעה"ק הי"א) דבקדשים דסתמן לשמה קאי לא שייך לעקור את הלשמה, והוא רק דין דהמחשבה פוסלת, קשה מה ענין זה לגט, הרי בקדשים זה גזה"כ דמחשבה שלא לשמה פוסלת, והיכן אנו רואים בזה את הענין של מינה מחריב וכו' ומאי מדמי לה לגט כלל, והכא רבא הוא דפריך לה ואיהו גופי' אסיק לעיל דקדשים סתמא לשמן עומדין, וא"כ ע"כ ידע דבקדשים זה רק דין של מחשבה הפוסלת, ומאי פריך מגט, ועי' קהלות יעקב (סי' ב').


ואפילו לשם עובדת כוכבים נמי פסול. הנה לשם נכרית לכאו' דומה לכותב לגרש איש או בהמה, כיון דבנכרית אין אישות וא"כ הרי זה לא לשם כריתות כלל, ומבואר לעיל דבלא איכתוב לשם כריתות גרע, וא"כ מאי פריך מחטאת לשם חולין, הרי בשוחט קדשים לשם חולין כיון שבחולין יש ג"כ דין שחיטה שייך כזו מחשבה ואי"ז אלא לאו מינה ולא מחריב בה, משא"כ גירושין דלא שייך בנכרית כלל, לא הוי לשם כריתות כלל ופסול.

אמנם הנה רש"י כתב דמדייק הש"ס דאפי' לשם נכרית פסול, מהא דקתני שלא לשם האשה דמשמע שלא לשם אשה זו אלא לשום אשה אחרת כל דהו, ולכאורה הלשון כל דהו דנקט רש"י ע"כ הכוונה לשם אשה שיש בה אישות כל דהו, דאין לפרש כונתו לאשה כל דהו דהא נכרית היא אשה ככל הנשים ולמה תהא נקראת רק אשה כל דהו, וע"כ מש"כ אשה כל דהו היינו אשה שהאישות שלה הוא קלוש.

ויש לפרש שבא ליישב בזה קושיא הנ"ל דלא תימא דלא מהני משום דאי"ז לשם כריתות, אלא גם בנכרית מקרי לשם כריתות קצת כיון דבנכרית איכא נמי אישות כל דהו, והיינו כדדרשינן בסנהדרין נ"ח א' ודבק באשתו ולא באחרת, ועדיף ממחשב לגרש דבר שאין לו שייכות לגירושין כלל, ומש"ה סבר המקשן דע"כ לא מיפסיל אלא משום דהוי שלא לשמה, ושפיר מוכיח מזה דלאו מינה נמי מחריב בה.


ושני גט דל עכו"ם מיניה הוה ליה סתמא וסתמא פסול. יל"ע מאי קס"ד דמקשן דפריך דליתכשר בכותב לשם נכרית הא אסיקנא לעיל דסתמא פסול בגט והאיך זה יהא עדיף מסתמא, ולא משמע דאכתי לא קים ליה הא.

ואפשר דהנה הוכחת הגמ' דסתמא פסול בגט היא מהא דתנן הכותב טופסי גיטין צריך שישייר מקום האיש והאשה, ולכאורה אפי' אי סתמא כשר מ"מ כשכותב שם איש ואשה לא הוי סתמא דהא מייחדו בשביל אדם מסויים ומאי ראי' מזה דסתמא פסול, ומשמע דהא נמי מיקרי סתמא, וכ"מ נמי ברש"י לעיל (סוף דף ב' ע"ב) בד"ה דלא איכתוב [והערנו בזה לעיל ד"ה שאני התם].

וא"כ י"ל דס"ד דמקשן דהא דאמרי' דסתמא פסול, היינו רק באופן כזה שכותב בשביל שיהא הגט מזומן כדי שכל אחד ששמו ושם אשתו כן יוכל לגרש בו, ועל זה הוכחנו שפסול, אבל בכותב סתם ממש ואינו חושב כלל יהא עדיף וכשר.

וסבר המקשן דבכותב לשם נכרית כיון דלאו בת מינה היא כלל הוי כמו שלא חשב כלום וכשר, ומשני דסתמא כהאי גוונא נמי פסול, וממילא גם אם לאו מינה לא מחריב בה נמי פסול, דבעינן דוקא שיכתוב לשמה.


ורמא מילתא אחריתי מי אמר רב וכו' והתניא תוכו ולא תוך תוכו ואפי' כלי שטף מציל. והיינו דחזינן דאפי' כלי שטף שמקב"ט מגבו נמי מחריב בה שלא יטמא מה שבתוכו וה"נ יועיל במחשב לשם חולין להחריב את הלשמה, כן פרש"י ז"ל.

והנה בתוך תוכו מה דמחריב בה היינו דמחמת זה שהוא בתוך הכלי הפנימי לכן אינו בתוכו של חיצון, אבל בלא זה שנקרא שהוא בתוכו של פנימי לא הי' שייך הפקעה משם תוכו של חיצון, דנימא דאף שאינו בתוך הפנימי מ"מ אינו בחיצון, אבל בשוחט עולה לשם שלמים מה שאינו לשם עולה אין זה על ידי שנעשה שלמים דהא אינו נהפך לשלמים, וא"כ מה הדמיון לכלי חרס, הרי י"ל דבתוך תוכו דוקא מהני אף שאינו מינו כיון דעכ"פ הוא בתוכו של הפנימי, וזה מפקיע שאינו נחשב בתוכו של חיצון, אבל בשלא לשמה שאינו נעשה שלמים ע"י מחשבתו ורק שאנו באים להפקיע את הלשם עולה, לזה צריך דוקא מינו כדי להחריב בו.

ומשמע מזה דבמחשב עולה לשם שלמים, באמת נתפס משהו של שם שלמים, ורק עי"ז הוא מחריב את הלשם עולה, ומש"ה מדמי לה לתוכו של כלי חרס, דכמו שבתוך תוכו נתפס שם תוך של אינו מינו ומוציא מידי תוך של הכלי חרס, ה"נ בשלא לשמה יהא נתפס שם שלמים ועי"ז יוציא מלשם עולה.

וכן משמע לשון רש"י בד"ה דלאו מינה, שכתב דבלשם חולין אין שמו נתפס על הזבח לעקור שמו ממנו, ומשמע דכשחשב לשם שלמים נתפס השם שלמים שחשב ועי"ז נעקר שם הקרבן שהוקדש לכך.

וקצת ראי' לזה ממתני' דס"ל ליוסי בן חוני דנשחטין לשם פסח פסולין, ומבואר בגמ' בדף י"א א' וברש"י במתני' דדוקא בי"ד ניסן הוא פוסל, ואם אין צריך שיהא נתפס כלום במחשבתו לשם פסח, למה לא יוכל לחשוב גם לשם פסח בשאר ימות השנה, ומשמע דצריך שיהא נתפס שם פסח, וזה שייך רק בי"ד ניסן, ומ"מ חידוש הוא שנתפס שם הקרבן האחר וצ"ע.


ואפילו כלי שטף מציל. הנה יש להסתפק בהא דהוי ס"ל דאינו מינו לא מחריב, מה נקרא אינו מינו אם הביאור כגון בחולין שזה סוג אחר או דומיא דחולין שזה דבר שלא שייך עליו חלות דין ולכן אינו מחריב, והנה בכלי שטף מה דהו"ל אינו מינו היינו דאינו דומה לכלי חרס בדיניו אבל לא מפני שלא שייך בו ענין תוך, והגמ' מדמה את זה, הרי דאינו מינו זה לא רק כשלא שייך בו כלל הענין שיש בדבר השני אלא גם כשזה רק שונה בדיניו, אך יש לדחות דגם שם הביאור הוא דכלי חרס היות ויש בו דין תוך לענין טומאה לכן התוך שלו מבטל את הדין תוך של החיצון כיון שהוא מונח בכלי הפנימי שגם לה יש דין תוך לענין טומאה, משא"כ כלי שטף דאין לו כלל דין תוך לענין טומאה, לכן הי' סברא דאם אינו מינו אינו מחריב שלא יקרא התוך של הכלי שטף תוך תוכו, ועי' במשנ"ת ברש"י ותוס'.


תנור שחצצו בנסרים או ביריעות. צ"ל ע"כ דמיירי ביריעות מתוחות שעומדות ברוח מצויה דאל"כ אינן מחיצה גם לשאר דיני התורה ולמה יועילו לחוץ לגבי תנור.


אמר ר' אליעזר ק"ו אם הציל במת החמור לא תציל בכלי חרס הקל. יש לעיין לדעת ר' אליעזר שהמחיצה מחלקת את הכלי דמה שבעבר השני לא נקרא תוכו, אם סובר דנעשה ממש כשני כלים, דלכאו' באופן שהמחיצה האמצעית המחלקת פחותה ופקוקה בקש הרי כלי שיש לו דופן כזה אין לו דיני כלי, וא"כ ממ"נ אי מחשיב להו ר"א לכלי אחד נמצא שהכל בתוך אותו הכלי ויקבלו טומאה, ואם זה כשני כלים א"כ כיון שהדופן האמצעית שבתוך הכלי נקובה בשיעור שכלי שיש בו נקב כזה אינו כלי, ממילא אף בצד שנמצא הטומאה לא יקבל טומאה שהרי זה כלי שא' מדפנותיו נפחת כשיעור שמבטלו מדין כלי, וע"כ גם ר"א מודה דמועיל הדופן מחרס של אחרי המחיצה לעשותו כלי שלם, וא"כ האיך מחלק ר"א דמה שמחוץ להמחיצה לא נחשב שהוא בתוך הכלי, אע"פ שכל הדין כלי שיש על המקום שבו נמצא השרץ הוא מכח הדופן השלם שיש אחורי המחיצה.

ואפשר דאף לר"א אי"ז נקרא ב' כלים אלא דהוי כלי אחד עם ב' תוכות, ואם ינקב הכלי חרס בשיעור שבירה יתבטל שם כלי גם מהצד השני שאין בו נקב דלגבי דין כלי הוי כולו אחד, אלא דמהני המחיצה לענין זה דלא מיקרי תוך אחד [ועי' מש"כ בע"ב ד"ה ר' אליעזר קל וחומר קאמר].


רש"י ד"ה תוכו. ופיו למעלה מן פי התנור. וה"ה כשפיו בשוה עם שפת התנור הוי תוך תוכו, עי' סוף פרק י' דכלים, אלא נקט רש"י למעלה משום דאי אפשר לצמצם.


תוד"ה ורמינהו. מפרש בקונטרס וכו'. וקשה לפירושו דאם כן מה חידוש יותר בכלי שטף מכלי חרס. הנה אי הוי מפרשינן דמה דתוך תוכו אינו נטמא זה משום דלכלי הפנימי יש דין תוך והדין תוך שיש בו הוא מבטל את השם תוך של החיצון אתי שפיר, דהו"א דרק כלי חרס שיש לו דין תוך מבטל שם תוכו של חיצון אבל כלי שטף דאין לו דין תוך לא מיקרי תוך תוכו, אך לשון רש"י משמע דהחידוש הוא משום דמקבל טומאה מגבו ולא מחמת שינוי דינו, ועל זה שפיר הק' תוס' מאי קמ"ל בהא, דהא כלי שטף הוא ג"כ כלי, ומ"ט נימא דכשנמצא אוכלין בתוכו מיקרי בתוך הכלי חרס.

ואפשר ליישב דברי רש"י דכלי חרס כיון שאינו מטמא מגבו ע"כ כשהשרץ נוגע מגבו אינו נחשב כבתוכו וממילא הו"ל הפסק גבו מהתוכו, ולכן מסתבר יותר דכשהוא בתוך כלי חרס שלא נקרא שהאוכלין הם בכלי החיצון כיון שגב הכלי הפנימי ע"כ מפסיק, משא"כ כלי שטף דאם יגע שרץ בגב הכלי שטף הנמצא בתוך הכלי יטמא כל הכלי, אלא דכ"ז שלא נגע בגב הכלי שטף לא יקבל טומאה מחמת דאין כח בכלי לטמא כלי, אבל לא מפני שיש מה שחוצץ דהא גם מגבו נכנס טומאה והו"א דהאוכלין והמשקין נקראין כאילו הם נמצאים בתוך אויר כלי החיצון, ולזה הוא דמשמיענו דכיון שעכ"פ הוא כלי אינו נחשב תוכו של החיצון, ועי' ברש"י חולין דף כ"ה.

ועוד יש לפרש דבאמת גם רש"י מפרש דמה שמוסיף ואפי' בכלי שטף מציל, הכונה אע"ג דהוי אינו מינו וכמו תוס', אלא דביאור אינו מינו אפשר לפרש בשתי דרכים, או מחמת שזה מחומר אחר או מחמת שיש לו דין אחר, ומכל הסוגיא חזינן דאינו מינו תלוי במה שיש לו דין אחר, וכמו באשה נכרית דמיקרי אינה מינה משום שיש לה דין אחר מישראלית, וכן חולין יש להם דין אחר מקדשים, וה"נ כלי שטף מחמת דיש להם דינים אחרים לגבי קבלת טומאה לכן הוא דמיקרי אינו מינו, והרבותא בזה שמוסיף אפילו כלי שטף הוא מחמת דעי"ז ס"ד דאינו מחריב כיון דדין קבלת טומאה שבו הוא אחר מכלי חרס והוי אינו מינו, ואתי שפיר קושית תוס' על רש"י [והא דמשני עשו חולין וכו' ופירש"י דהא מנא והא מנא, י"ל דהיינו דבתרוייהו יש דין טומאת כלי, ובזה נחשבים מין אחד].

אלא דצע"ק דעדיפא הו"ל למימר דכלי שטף שאני בזה דאין לו דין טומאת תוך דהא אם שרץ בתוכו ולא נגע בדופני הכלי לא יטמא, ובזה הי' מובן יותר מה שנקרא אינו מינו, דכלי חרס תוכו נותן לו כל טומאתו דגם בנוגע אינו טמא אלא מחמת דהוא בתוך, משא"כ כלי שטף דהתוך לא גורם לו כלום לגבי קבלת טומאה. ומה שלא פי' כן אפשר משום דהא גופא תלוי זה בזה דאם גם כלי שטף הי' מיטמא מחמת התוך שבו הי' צריך דוקא ליטמא בתוכו ולא מגבו, וכיון דנטמא מגבו הרי דאינו תלוי מחמת טומאת תוך ולכן הוי אינו מינו.

והנה לכאורה עדיפא הו"ל לתנא להשמיענו דאפילו כלי אבנים וכלי גללים מציל דהוי יותר אינו מינו דאינם מקבלים טומאה כלל, אך להנ"ל מיושב דבכלי אבנים אין ראי' דהתוך הוא אחרת מהגב כיון שאינן מקבלין טומאה כלל, ורק בכלי שטף דיש לו קבלת טומאה ולא בתוכו זה נחשב אינו מינו, מיהו לא משמע דנחת להכי דהאינו מינו הוא מחמת דאין לו דין טומאת תוך.


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א