אילת השחר/גיטין/נג/א

אילת השחר גיטין נג א

דף נ"ג ע"א

ואי מטמא חולין משום דאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל. הנה ידוע חידוש בעל הנתיה"מ דאיסור דרבנן בשוגג לא עובר איסור כלל, ויקשה מכאן דנמצא דלא הפסידו כלום במה שטימא החולין דהא יכול למוכרו בתור סתם חולין כיון דהקונה שלא ידע שזה טמא לא יעבור שום איסור כלל באכילתו החולין הטמאים.

וכן יש להעיר על מש"כ בקונטרס דברי סופרים להגרא"ב וסרמן בשם הגר"ח מבריסק ז"ל לבאר דפליגי הרמב"ם והרמב"ן אי איסור דרבנן הוא חלות איסור על החפצא, או דרק עובר על מה שציוו חכמים אבל אין החפצא נעשה איסור, דהנה בכל שוגג היכא דהוא מתעסק חידש הגרעק"א (בשו"ת סי' ח') דגם מתעסק הוי איסור ככל איסור שוגג ורק נתמעט מקרבן. אבל הרבה אחרונים הוכיחו דלא כדבריו אלא דמתעסק אינו עובר כלל איסור. והנה בחלבים ועריות גם מתעסק דינו ככל שוגג דעובר איסור בשוגג, וא"כ היכא דמאכל אסור מדרבנן, אם נסבור כהרמב"ן דאין חל איסור על החפצא אלא מחמת דאינו שומע לקול חכמים, נמצא דגם באיסור דרבנן במידי דאכילה אינו כמתעסק בחלבים ועריות דשם אין פטור מתעסק אלא ככל איסור בשוגג דמתעסק אינו איסור כלל, א"כ במטמא חולין איזה הפסד יש לו דהא יכול למוכרו והקונה לא יעבור שום איסור, דאע"ג דהוי במידי דאכילה מ"מ אין כאן מאכל אסור, וכמו אם אביו אומר לו לא לאכול איזה מאכל, דהאוכל אינו עובר איסור מאכלות אסורות, ומתעסק ואוכל בשוגג מה שאביו אמר לו לא לאכול לא עשה שום איסור, א"כ מה הפסיד לו, וע"כ דהוי איסור חפצא, וכן הוכחנו באילה"ש בר"פ כל הנשבעין דע"כ לכו"ע גם באיסור דרבנן יש איסור על החפצא.

יש לעיין להשיטות דס"ל דכל איסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה מותר לכתחילה לבטלו בידים ולאכלו, עי' בהגהות פר"ח (יו"ד סי' צ"ט סעיף ו') ובהגהת יד אברהם שם, דלפי"ז מה הפסיד לו במה שטימא לו החולין דהא איסור אכילת חולין טמאים אין לו עיקר מן התורה, וא"כ הא יכול לכתחילה לבטלם ברוב, ואפילו מיירי בטימא דבר לח כמו יין דאז אם יערבם יטמא היין הטמא את מה שיערב, מ"מ יכול להביא יין טהור בכלים אחרים ויעשה באופן שאח"כ לא יכיר איזה יין הי' טמא ואיזה יין הטהור ואז היין הטמא בטל ברוב.

שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא. והק' הרשב"א דגם בשוגג נחשוש שיטמא ויאמר שוגג הייתי. משמע מדבריו דיהא נאמן, ולכאורה כיון שההיזק ראינו והסיבה לפוטרו לא ראינו למה יהא נאמן, וצ"ע בהא דטבח אומן שקלקל בב"ק דף צ"ט, ובחזו"א (ב"ק סוף סי' ז') ובבית הלוי דדנו דאינו נאמן לפטור עצמו בטענת אונס כעין גניבה ואדם המזיק פטור על אונס כעין גניבה לשיטת רוב הראשונים, וכן דעת התוס' בב"ק דף כ"ז ע"ב [ויש לחלק דאונס לא שכיח לכן לא נאמן משא"כ שוגג אולי נאמן].

אמנם בריטב"א וחידושי הר"ן הקשו על קושית הגמ' לחזקי' דפטור כדי שיודיעו אי הכי במזיד נמי פירוש לפטור מהאי טעמא, ומאי קשה דהא כיון דבשוגג פטור תמיד כבר יודיעו ויאמר שוגג הייתי ומשמע דיהא נאמן. ולכאורה לחזקי' דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק למה יהא נאמן, משמע דאפילו בהיזק גמור נאמן לומר שוגג הייתי לפטור עצמו, ואין לומר דנאמן במיגו דאי בעי שתיק, דאין ראי' דאולי משקר אבל אינו רוצה שתרומה הטמאה תיאכל ויעברו איסור מאכלות אסורות. ואין לומר דהפה שאסר שאני, דמהני גם כה"ג, דבתוס' ישנים כתובות (כ"ב ע"ב) על מה דאמרינן התם בעד אחד אומר נתגרשה ועד אחד אומר לא נתגרשה תרוויהו באשת איש קא מסהדי והאי דקאמר נתגרשה הו"ל חד ואין דבריו של א' במקום שנים. והקשו דמה לנו להעד שאומר לא נתגרשה בלי זה ג"כ תצא דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין שנים שאומרים נתגרשה, וליכא למימר שלא היינו יודעים שהיא אשת איש כי אם על פיהם, דא"כ נאמין לזה שאומר נתגרשה במיגו דאי בעי שתיק דאז היתה מותרת, ותירצו דאין זה מיגו דהא רוצה להעיד לפוסלה מכהונה, וא"כ חזינן דגם הפה שאסר לא מהני כה"ג, וע"כ משמע דנאמן לומר דהי' שוגג.

הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין. והקשה בפנ"י הא מזיק הקדש פטור, ורצה לומר דחייב מיהת מדרבנן. וכן הוא בריטב"א, וצ"ע דהא מה דמצינו חיוב מדרבנן במזיק הקדש היינו לשלם להקדש, אבל לא מצינו שחייבו מדרבנן לבעל הקרבן, וכיון דאינו ממונו אלא ממון הקדש, א"כ בכה"ג או שיהי' חייב קרבן להקדש, או שלא יהי' שייך כאן כלל לחייבו, אבל חיוב לבעל הקרבן מדרבנן לא מצינו.

העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת וכו' ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמי' היזק. ובראב"ד (פ"ז מחובל ומזיק) ביאר דלמ"ד לא שמי' היזק אינו חייב דלא תיקנו לחייבו כיון שאינו עושה אלא להנאת עצמו, ולפי"ז הא דבידי שמים חייב יש לעיין אם מן התורה יש לו חיוב בידי שמים אף שפטור מדיני אדם, ואי נימא כן יקשה הא דמבואר לקמן דמטמא ומדמע אינו אלא איסור דרבנן, וכמש"כ רש"י דאם חייב בתשלומין בידי שמים מן התורה ע"כ דהוי מזיק ואסור מן התורה, ונצטרך לומר דחייב בידי שמים מדרבנן, ולכאורה מאי שייך שיתקנו רבנן חיוב בידי שמים, דהא תיקון שייך רק כדי שלא יעשה זה, ומה זה יועיל, דהא מי שרוצה להפסיד לחבירו לא איכפת לו כלום כל זמן שב"ד לא יכריחוהו לשלם, גם תמוה דהי' ב' תקנות, א' דאסור לעשות כן וחייב בידי שמים בתשלומין אפילו כשעושה להנאת עצמו, ועוד תקנה שאם יזיק במזיד לא להנאת עצמו יהי' חייב לשלם בדיני אדם.

ואפשר לומר דרבנן תיקנו איסור להזיק ממון בהיזק שאינו ניכר שיהי' דינו כהיזק ניכר ממש וממילא יוצא חיוב בידי שמים לשלם אף שעי"ז לא ימנע מלהזיק כיון דלא יחייבוהו לשלם בב"ד, ומלבד זה תיקנו עוד דכשיעשה במזיד ממש, יחייבוהו בידי אדם לשלם. אלא דא"כ לפי"ז צריך להיות דגם בשוגג יהי' חייב בידי שמים מהאי טעמא כיון דעבד היזיקא ולא משמע כן, וע"כ דאסרו להזיק לא מחמת חיוב ממוני ולכן בשוגג פטור לגמרי דכיון דלא קנסוהו פטור לגמרי, א"כ בעושה מלאכה להנאתו כיון דלא חייבוהו ממון למה חייב בידי שמים, ולא נשאר לנו אלא לומר דחייבוהו באופן זה חיוב תשלומין בידי שמים, וזה הא תמוה כמש"כ דא"כ היו ב' סוגי תקנות בחיוב תשלומין א' במזיד ממש דחייב בדיני אדם, וב' במזיד שלהנאתו לחייבו בתשלומין בידי שמים, ועוד דמה יועיל לתקן לחייב תשלומין בידי שמים דכשירצה לעבור לא ימנע אם לא נחייבו לשלם בידי אדם.

ולשיטת הרמב"ם א"ש טפי דכל היכא דלא עשה במזיד לא עשה כלל דבר שחייבין ע"ז תשלומין, ובהכניסה שתינק ותידש דהוי מזיד, ומזיד הוי היזק, והי' צריך להיות חייב בתשלומין, אלא דכיון שעשה ע"י גרמא הו"ל ככל גרמא בנזקין דחייב בידי שמים, אבל בשוגג לא חייבוהו כלל והו"ל כלא הזיק.

על מנת שתינק ותדוש. ומבואר דאם הכניסה על מנת שתדוש שפיר חייב, וצ"ל דאע"ג דגם אז אינו נאסר אלא מחמת מחשבתו, דכל עבד ניחא לי' ולזה הוא דנאסר, מ"מ כיון שמחשבתו אוסרת ע"י פעולתו הו"ל מעשה ממש ולא גרמא.

והנה יש לעיין דהא כתבו התוס' כאן (בד"ה העושה) דאיכא תרי גווני דנפסלת, או שלא ע"י מעשה אם הי' ניחותא דבעלים, או ע"י ניחותא דעושה מלאכה אע"פ שאינו בעלים ולכן נפסלת הפרה ע"י המלאכה דהאיש הזר, וא"כ ממ"נ אם על מנת שתינק ותדוש לא מקרי מעשה דידי' למה נאסרת במחשבה הדישה של מי שאינו בעל הפרה, וע"כ דמ"מ הוי מעשה המתייחס לכשתידוש א"כ רק ע"י מעשה דידי' היא דנפסלה ולמה יקרא גרמא. ועיין תוס' בב"מ דף ל'.

פרה שהכניסה לרבקה שתינק ותדוש, מי חטאת ששקל בהן משקלות. בחזו"א (ב"ק סי' ב' ס"ק י"ג) הקשה כיון דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק הא לקחו על מנת להזיק והו"ל גזלן. ואפילו להזיק בגרמא משמע בב"ק דף צ"ח דבשקליה בידיה וזרק למים צלולים הוי גזלן והשבה מעליא בעינן אע"ג דלגבי מזיק הוי גרמא, א"כ איך יפטר דהא הו"ל כהיזק ניכר לדידי' ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך. וצ"ע דהא מבואר בב"ק (דף צ"ו ע"ב) דבהמה שנפסלה מעל גבי המזבח אומר לו הרי שלך לפניך, הרי דמה דנפסלה ממזבח לא מקרי שינוי, ובתוס' שם (דף צ"ח ד"ה הצורם) מבואר דמיירי אפילו בעשה בה מום דהו"ל היזק ניכר, ואפי' בבהמה שהיא קדושה דודאי למזבח קיימא, מ"מ זה לא הוי שינוי ויכול לומר הרי שלך לפניך. ובסוגיין פרכינן מחמץ ועבר עליו הפסח דאומר לו הרי שלך לפניך, ואי היזק שאינו ניכר שמיה היזק איך יכול לומר הרי שלך לפניך, ולא פריך מנפסלה מהמזבח דנהי דהוי היזק מ"מ לא הוי שינוי כיון דמותרת להדיוט, לכן פריך רק מחמץ שנאסר בהנאה, ובנפסלה מהמזבח שפיר יכול לומר הרי שלך לפניך.

ולפי"ז נראה דהא דבלוקח על מנת להזיק הו"ל גזלן זה רק אם ע"י ההיזק לא יהא להבעלים החפץ דישתנה, או כגון שיפול למים צלולים דהשבה כזאת לא הוי השבה, הרי דיצא לגמרי מרשות הבעלים ולכן הוא דנעשה גזלן, אבל אם יקח הבהמה לעשות בה מום דמום הא אינו שינוי, נמצא דרצה רק להזיקה באופן שתישאר של הבעלים אינו נעשה כלל גזלן, ולפי"ז בזה שלקחה לדוש לא יהא נעשה גזלן מצד שרצה להזיקה [ובחידושי רבינו חיים הלוי פ"ז מחובל ומזיק דעתו ג"כ בזה דבלקח על מנת לדוש אם זה היזק בידים יהי' גזלן משום זה דלקח להזיקה וצ"ע].

תוד"ה העושה מלאכה. וה"ה דכי עביד חבירו בידים וניחא לי' לאותו שעושה דמתרבי נמי מעובד מ"מ. הנה לכאורה הא הי' אפשר לומר דעבד חייב מחמת עצם הדבר שעשה אפי' אם הי' יצוייר שלא ניחא לי', אלא דכיון דע"כ ניחא לי' ילפינן נמי על עובד באופן דניחא לי' דנפסל, אבל כדי שיפסל בעבד אי"צ דוקא ניחא לי' ואי"צ דוקא בעלים, ולכן אם עשה מלאכה פסלה אע"ג דאינו הבעלים אלא דכיון דמוקמינן דמיירי שהכניסה כדי שתינק ותדוש, ובב"י מבואר דרצינו לפשוט דלצורכו ולצרכה הוי כצורכו, והיינו דהעיקר המלאכה דלכן נפסלת, ודחה משום דכאן מרבינן מעובד, והיינו דבאמת אין להחשיב כעבד כיון שהוצרך להכניסה שתינק, אלא דמ"מ כיון שעשה גם כדי שתידש, נהי דמצד עבד א"א לפוסלה כיון דמעורב בה גם שתינק והוי כלצורכה, מ"מ כיון שעשה בה משהו אע"פ דמצד זה לבד לא הי' סגי לפוסלה, מ"מ אז מהני כבר מה דניחא לי' ובכה"ג הפסול הוא דהוי כעובד דניחא לי', דכמו הניחא לי' לבד מועיל אם זה של הבעלים אע"פ דלא עבדו, ה"נ הניחא לי' של מי שעשה משהו פוסל אע"פ שמצד העשה בה לבד לא הי' פוסל. ובזה מיושב מה שהערנו בגמ' בד"ה על מנת שתינק ותידוש.

תוד"ה בדיני. הנה הך דלא לגבי מזבח קיימי ע"כ מיירי דהופחתה מדמיה לימכר, וכמבואר להדיא ברמב"ם (פ"ז מחובל ומזיק הל' י"א) דכתב שהרי גרם לפחות דמיה, ומ"מ איכא למ"ד דפוטר, וצריך טעם דסוף סוף הא הפסידו. ונראה דעיקר הביאור בהפסד היינו שהפסיד החפץ לחבירו בין אם רוצה להשתמש לעצמו או למכור להשתמש בו, אבל הכל דהפסידו להשתמש בו, ולא שהפסיד לו שוויו אלא דעצם החפץ הפסידו, דאילו הפסד לשיוויו הו"ל כבר היזק שאין גופו ממון ולכן שטר הוי אין גופו ממון מהאי טעמא דחיוב מזיק הוא כשהפסיד את החפץ ולבעלים אין כבר חפץ, ולכן אי לאו לגבי מזבח קיימי נמצא דלא הפסיד לו החפץ, דלמה שהוא עומד להשתמש גם כעת יוכל ליהנות בו, ואע"ג דאם ילך למכור יהי' שוה פחות זה כבר כהוזיל לו את הדבר, ולכן להרמב"ם שם דפסק דכל גרמא חייב גם זה חייב [ובפרה אדומה דעומדת שיעשו בה הדינים שלה מקרי שהפסיד לו תשמישיה למה שעומדת].

ורש"י בד"ה חייבין כתב דגם נדבה מקרי הפסד שקשה בעיניו שהי' רוצה להביא דורון. והביאור הוא דלהביא דורון זה ג"כ מתשמישי האדם וכיון דלתשמיש כזה הי' מוכן לקנות בהמה בשיווי זה שפיר מקרי היזק, אלא דקשה על רש"י דלפי"ז למה חייב בב"ק בגונב קרבן רק בדבר הגורם לממון ורק לר"ש דס"ל דגורם לממון כממון דמי.

ונראה כיון דעיקר החיוב דגניבה וגזילה הוא שהפסיד החפץ מהבעלים, ובזה הוא חלוק ממזיק, דהמזיק מקצת מן החפץ ג"כ שייך לחייבו, משא"כ בגנב דהחיוב משום דהוציא את החפץ ואם יצוייר דיוציא תשמיש דהחפץ מהבעלים אין זה גזלן, ושואל שלא מדעת בזה שעושה מלאכה הו"ל כמוציא כל החפץ מהבעלים, משא"כ בגונב קרבן דעצם הקרבן הוא של הקדש ולבעלים יש הנאת דורון, לכן להתחייב בתור גנב לא שייך בלי הסברא דגורם לממון כממון דמי, משום דאין זה נקרא גניבת החפץ, דעצם החפץ אינו של בעלים ועל גניבתו את ההנאה שבחפץ דהיינו הדורון שרצה להביא לא שייך ע"ז שם גנב, ולכן בגונב הקרבן לא יתחייב בלי הסברא דגורם לממון כממון דמי.

ובזה מיושב מה דבגמ' בב"ק דף ע"ח ע"ב פשטו דגנב מצי פטר נפשי' בכבש או בעוף. ולכאורה נהי דלא נפסד יותר ממון מ"מ הא רצה להביא שור, ולשיטת רש"י כאן גם ע"ז שייך תשלומין ואפי' אם אינו גורם לממון. ולהנ"ל דלגבי חיוב אונסין דגנב לא שייך אלא על גניבת חפץ ולכן לרבנן פטור לגמרי ולר"ש רק משום גורם לממון קאתינן, דמה דגורם לממון נותן לו דין דעל עצם החפץ שייך לחייבו משום גנב, וכיון דזה אינו גורם לו להפסד ממון יותר מכבש לכן יכול לפטור עצמו אפי' בתשלומין קרן בכבש או בעולת העוף.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א