אילת השחר/גיטין/נג/ב

אילת השחר גיטין נג ב

דף נ"ג ע"ב

הא דאסח דעתי'. בחזו"א כאן הקשה כיון דע"כ מסרוהו הבעלים לשמור א"כ למ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק הא הוא חייב לשמור שלא יוזק ומאי איפכת לן אם זה ע"י היסח הדעת. הנה לכאורה שמירה שייך לשמור על דבר שיקרה בלי היזק השומר בגופו, וכעין דמצינו בתוס' בב"מ (דף ו' ע"א) דשבועה שלא פשעתי אינה כוללת שלא אכלה משום דע"ז לא שייך שיקבל שמירה שלא יאכלנה הוא עצמו, וה"נ יתכן דלא שייך שמירה שלא יסיח דעתו, ואע"ג דלא דמי, דכאן הא צריך לחשוב עליהם כל הזמן ושלא יסיח דעתו, אלא דמ"מ אפשר לומר כיון דבהיסח הדעת הוא תיכף ניזוק אינו דומה לתמיד שע"י שאינו שומר יקרה דבר שיוזק, וע"ז שייך שמירה, אבל אם גוף העדר השמירה הוא ההיזק, אין כאן ענין של שמירה מדיני שומרים אלא כאומר לו לא תזיק ולכן צריך להיות חיובו רק בתור מזיק.

ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמי' היזק האי גזלן הוא ממונא מעליא בעי שלומי. היינו משום דהוי כשינוי כמבואר בתוד"ה גזלן. ובקצוה"ח (סי' ש"ס סק"ה) הקשה אם נאמר דשינוי מעשה לבד בלי שישתנה שמו לא קנה א"כ למה יתחייב.

ובפשוטו נראה דלהני דסברי דבעי גם שינוי השם, היינו דבעי שינוי מעשה כזה שישתנה שמו ע"י זה, וכאן דהוי כהוזק לגמרי ואינו ראוי לאכילה, הא בעצם השינוי הוי כזה, ואם כי אנשים לא קוראים לזה שם אחר, היינו משום דאינו ניכר, אבל לפי גודל ההיזק הוי כנרקב ואיננו לגמרי בשמו הראשון.

אבל לפי"מ שהבין בחי' מרן רי"ז הלוי (הל' גזילה ואבידה) דלהרמב"ם אע"ג דעצם החפץ לא נשתנה מ"מ כיון שיש בו דין היזק, הוא המשוי ליה לשינוי, ולא משום דבאמת הוי כאילו נשתנה החפץ, אלא דהוזק החפץ, יהי' מזה ראי' כהוכחת הקצוה"ח מכאן, דלא בעי שינוי השם, דהא כמו בהיזק מהני אע"פ שלא נשתנה כלל לא החפץ ולא השם, ה"נ היכא דנשתנה החפץ דמ"מ לא בעי נמי שינוי השם, דהא סגי לענין שיקנה את החפץ אם רק אינו כעין שגזל, ולא צריך דוקא שינוי השם ושינוי החפץ, אלא כל שאינו ממש כעין שגזל.

תוד"ה גזלן. אי חשיב ליה היזק שאינו ניכר אפי' אתפסי' בידים פטור כדמוכח הכא. ובמשנה למלך (פ"ג מגזילה הל' ד') הרבה להקשות למה לא יתחייב. ובתורת גיטין רוצה לומר דכאן לא שייך לתקן כדי שלא ימסרנו לב"ד דהא מצוה למסור. ולכאורה מסתבר כדבריו, אבל בסוגיא הא משמע דיש לחייבו בעד שמסרו לב"ד אע"ג דאיכא מצוה דובערת הרע. ועי' בשטמ"ק בב"ק שם דמובא שתי שיטות אי החיוב משום דמסרו לב"ד או משום דלא שמרו בתחילה שלא יהרוג אדם. וכאן בין מרש"י ובין מתוס' משמע דהחיוב מחמת שמסרו לב"ד או שלא נזהר שיפול לב"ד, וע"כ צ"ל דהחיוב על הבעלים להביאו לב"ד וכן החיוב על העדים להעיד והחיוב על ב"ד לדונו כשהובא לפניהם, אבל אינו רשאי לאיש אחר להפסיד לו שורו כשהבעלים אינם רוצים לקיים מצוה וצ"ע. וכפי הנראה מכולם דפירשו דהחיוב יהי' משום דנעשה דין שור הנסקל דזה ההיזק.

ומשמע מהתוס' דלרש"י החיוב משום דאתפסי' בידים והוי בזה גזלן דגזלו מהבעלים למוסרו לב"ד לסקול, וע"ז כתבו דכיון דההיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק אפי' אתפסי' בידים יהי' פטור משום דיכול לומר הרי שלך לפניך כל זמן שלא נסקל, וכמו דמוכח הכא דבהיזק שאינו ניכר אומר לו הרי שלך לפניך. [ועי' במהר"ם שיף דביאר דכאן לא שייך שמא ילך וימסרנו דהא מחויב לשמור את השור, ולשון התוס' שכתבו כדמוכח הכא אינו מובן לפי"ד, דאיך מוכח זה כאן].

עוד אפשר לומר דהנה חיוב דשומר הוא על מה שהחפץ הוזק חייבוהו כאילו השומר עשה את זה, והנה הי' מקום לומר דאע"ג דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ונמצא דהשור לא הוזק, מ"מ אחרי התקנה גם היזק שאינו ניכר נקרא היזק והגזלן לא הי' יכול לומר הרי שלך לפניך כיון דנעשה היזק אע"פ שאינו ניכר, ומדיכול לומר הרי שלך לפניך הרי דרק היכא שחייב משום דעשה מעשה בהדבר אז הוא דנתנו לזה דין היזק, משא"כ היכא דלא עשה בידים לא חייבוהו אלא דהשאירו זה כדין תורה דלא מקרי היזק, ובשומר אם באנו לחייבו משום דמחמת פשיעתו נעשה ממילא היזק שאינו ניכר, צריך לחדש תקנה על שומר שלא שמר וניזוק היזק שאינו ניכר, וכ"ז שלא נחייבו על ההיזק ההוא לא נקרא שהוזק. וא"כ אין להתחיל ולומר דבשומר יהי' חייב, כיון דלפני שתיקנו במיוחד לחייב נמצא דלא נעשה היזק, וזה הוא מה שלמדו מכאן, דהטעם דגזלן יכול לומר הרי שלך לפניך, ע"כ משום דכשנעשה ממילא לא נתנו לזה דין היזק, וה"נ כאן. ולפי"ז יש מקור נאמן להמג"א (סי' תמ"ג) דשומר שפשע אינו חייב אם ניזוק בהיזק שאינו ניכר, ועי' ברעק"א שם. ולהנ"ל מובן דאין כאן היזק שיהי' שייך לומר דהוי כאילו השומר הזיקו.

והנה הקשו על רש"י דכיון דבלי שאתפסי' פטור למה יתחייב באתפסי' כיון דבין כך היו ב"ד תופסין אותו, ובמשנה למלך הסביר קושייתם דהו"ל כזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו פטור דמנא תבירא תבר. וצ"ע דהתם הא עשה מעשה בגוף הכלי, ולמ"ד בתר מעיקרא אזלינן הו"ל כאילו שברה, אבל בזורק הא כתבו התוס' בב"ק (דף י"ז ב') דאם בא אחר ושברו במקל חייב זה ששיבר כיון דלא נעשה עדיין מעשה בדבר הניזק, וכבר עמד ע"ז בקהלות יעקב (ב"ק סי' ל"א), וא"כ צ"ע דברי התוס' דהא שייך לחייב על מה שהתפיס אע"ג דבל"ז הי' נופל לידי ב"ד, אלא דנראה דעל מה שכתבו התוס' בזורק חץ הוא רק באם השני שיבר בדבר אחר, אבל אם יזרז את החץ שהחץ הזה יזיק ודאי דיפטר השני, כיון דהחץ בין כך הי' מזיק, וכאן להא דמיא דהב"ד הם הגומרים את דינו ובין כך יתפסו ויגמרו את דינו, ובזה שהתפיסם אינו אלא כאילו עשה שאלו שתופסים יתפסו יותר מהר, לכן פשיטא להו דלא יתחייב השומר ע"ז, ועי' חזו"א ב"ק סי' י"א אות ה' [ואמרו לי שכ"כ ר' אלחנן בקובץ ביאורים ב"ק אות ל'].

המבשל בשבת וכו'. בגרש ירחים הקשה דמה יועיל הקנס, כיון דרוצה לחלל שבת באיסור דאורייתא, הוא גם יאכל אף שנאסור לו באכילה, ורוצה לתרץ דעיקר התקנה היתה בשהייה דאינו אלא איסור דרבנן וממילא כבר לא חילקו גם למבשל ממש. ותמוה דאדרבה עיקר התקנה משמע דהי' בשביל איסור דאורייתא, עי' באו"ח סי' שי"ח. וכן קשה מה מהני התקנה דהנוטע בשביעית יעקר דודאי לא ישמע לעקור, וגם הפירות הא לא נאסרין באכילה א"כ מי ישמע לעקור, וצ"ל הכונה בקנס של המבשל הוא דב"ד לא יתנו לו לאכול אם ב"ד ידעו מזה, וה"נ ב"ד יכריחוהו לעקור, וע"כ מוכרח כן לקמן בדף נ"ד ע"ב דאמרינן דבביטל שוגג קנסוהו דלמא אתי לאערומי דיאמר דהי' שוגג, ולכאורה את מי הוא ישקר הא הוא בעצמו יודע דעשה במזיד, וע"כ צ"ל דב"ד לא יתנו לו לאכול, ולזה יערים על ב"ד שיתנו לו לאכול.

משום חומרא דעכו"ם מיבדל בדילי מיני'. וברשב"א הקשה דמ"מ למה מטמא תרומה פטור בשוגג, והביא דיש שרצו לומר דאינו אסור אלא מדרבנן, וקרא דמשמרת תרומותי אסמכתא בעלמא הוא, או דכיון דאינו אלא עשה לא קנסו, אבל הרשב"א עצמו תירץ דלסברת הגמ' כאן נוקי דמה דפטור מטמא בשוגג מיירי רק במטמא חולין, ובעצם גם לר"מ יקשה למה קנס במטמא, ונצטרך ג"כ לתרץ דמיירי במטמא חולין, ולפי"ז לפי ההלכה מטמא תרומה בשוגג חייב, ותמוה דלא מצינו להלכה כן.

רש"י ד"ה למוצאי שבת. בכדי שיעשו. עי' בשו"ע דלא פסקינן הכי, וכבר עמד בזה בגרש ירחים.

תוד"ה בדאורייתא קניס. ויש לומר דאי קנסינן להו שוגגין מימנעו ולא עבדי. צע"ק דהא מבואר במנחות דף מ"ט דהא דנפסל בשוגג הוי בידע שזה חטאת והקריב לשם שלמים ומיירי באומר מותר, ומבואר שם דחשב לאכול בשני ימים ולילה אחד דזהו פיגול, והנה הרי הכהנים שיודעים שאין להקריב חטאת לשם שלמים לא יעשו זה, וכי בשביל יחיד כהן שלא ידע זה שייך לומר דלכן יפטר, היינו משום דאם כהן עם הארץ שאינו יודע מה דכל אחד יודע, ויקריב קרבן שיודע שזה חטאת ע"מ לאכול שני ימים, ואם יחייבוהו, אז הכהנים שיודעים שאסור להקריב חטאת לשם שלמים ימנעו לעבוד, ואם החשש על הכהן הבור הזה שלא ירצה לעבוד משום שירא שמא יקריב לשם שלמים, הא נודיע לו שאסור ואז כבר לא יפגל ולא ימנע מלעבוד.

וע"כ צ"ל דהרבה כהנים יחששו להקריב שמא יש איזה דבר שאינם יודעים ויפסל הקרבן ויצטרכו לשלם, לכן לא קנסו שוגג כשאינו יודע שאסור.

מפני שישראל מונין לשביעית ואין מונין לשבתות. והיינו דלזמן מרובה ג"כ ידעו משא"כ שבת, וצ"ע מה צריך שידעו הרבה זמן, וכי בכל גזירות צריך דוקא שהרבה זמן יטעו ולא סגי במה שיטעו בשבת גופא.

ואפשר דבזה שנוטע לא יטעו דשרי, אבל כיון דיאכלו מזה ע"י שנזרע בשביעית ולא אחרי זה, יטעו שמותר גם לנטוע, דכיון דדוקא ע"י שהקדים ונטע בשביעית זה מותר לאכול בשנה השביעית דאם לא הי' מקדים עדיין הי' ערלה, ולכן יחשבו דמותר לנטוע בשביעית, משא"כ שבת דאין סיבת ההיתר מחמת שהקדים ובישל בשבת ולא אח"כ, ולכן קאמר דזימנין דמיקלע יום ל' בשבת וע"י שנטע בשבת מותר לאכול אם נקנוס אז, ע"ז אומר טעם אחר דשבת חמור ואין לקנוס בשביל שבת.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א