אילת השחר/גיטין/מז/א
האי ישראל מומר הוא וכו' זיל לא קא שבקי לי דאפרקינך. כ' רש"י דיש עדים שהי' אוכל להכעיס. והנה אם א' יעיד שאינו צריך להזדקק לו שיש לו כסף משלו לפדות עצמו, יתכן דיהי' נאמן כדין עד א' נאמן באיסורין, היינו לענין חיוב הצלתו, אבל כאן דרצינו עי"ז לפסוק דין על הגברא דהוא מאלו דמורידין ולא מעלין, לכן כ' רש"י דצריך דוקא עדים, ולא גרע מאם באין להעיד לפוסלו דצריך ב' עדים אע"ג דכעת הנידון לענין לפדותו דהוי ענין של איסורין, וכמו דמצינו דלהעיד על אשה שהיא זונה או גרושה כתב הרמב"ם (בפט"ז מסנהדרין הל"ו) דנאמן עד אחד, מ"מ אשה שהיתה מוחזקת לנו באשת איש ויעיד עד אחד שהיא גרושה לא יהי' נאמן לפוסלה כיון דעצם העדות הוא עדות בדבר שבערוה [ועי' מש"כ בשב שמעתתא ו' פט"ו].
והנה מאי דאמר לא שבקו לי דאפרקינך, אפשר לומר לפי"מ דמבואר ביו"ד סי' רנ"א [ועיי"ש בביאור הגר"א] דיש כאלה דס"ל דמומר לתיאבון ג"כ אינו מחוייב לפדותו אלא דאם רוצה לפדותו מותר, ולפי"ז גם לפני שהעידו דאוכל נבילות להכעיס ג"כ לא הי' מחוייב אלא דבכ"ז רצה לפדותו, לכן אמר דכעת שהעידו דאוכל נבילות להכעיס לא שבקי לי', אבל לאלה דסברי דמומר לתיאבון מחוייב לפדותו, נמצא או דצריך או דאסור, א"כ מאי קאמר לא שבקו לי, ובחת"ס הקשה דמאי ראי' מבניו דהם לא חטאו כלום משא"כ עליו דהוי כמאבד עצמו לדעת.
ויש להוסיף דהא לכאורה מאי הוצרך לראיות, וע"כ דהוי סברא שלא נפדה אותו כשמכר את עצמו, ובפרט לפי"מ שמשמע מהרמב"ם בפי' המשנה דמיירי שמוכר עצמו לקטלא ג' פעמים, וע"כ דהי' סברא לא לפדותו, וא"כ מאי ראי' מהא דפודין את הבנים.
והנה בהא דאין פודין אותו במכר עצמו ג' פעמים יש לפרש בג' אופנים, א. דהוא דין תקנה משום דוחקא דציבורא, או משום קנס, או משום דחיישינן דיחזור וימכור עצמו, ומרש"י דכ' דלאחר מיתת אביהם יש חשש טימוע, ובודאי אין הפירוש דלפני זה אין כלל חשש טימוע, דא"כ למה בפעם ראשונה צריכים לפדותו, וע"כ הכונה דלגבי חשש זה דטימוע דאינו כ"כ גדול דהיינו כ"ז שהאב חי, וכן על האב עצמו, וכן הבנים אם הם גדלו כבר, ע"ז תיקנו דאין פודין משום דוחקא דציבורא, אבל לגבי חשש דטימוע בניו הקטנים לאחר מיתת אביהם לא תיקנו, אבל אם נפרש משום שיחזור וימכור, או משום קנס, הא כשמת אין מי שיחזור וימכרם, וגם כשהוא חי ג"כ לא שייך קנס על הבנים וכ"ש כשמת, וא"כ אפי' אם לא נשתנה והוגדל חשש טימוע ג"כ נפדם, וע"כ כהנ"ל, וא"כ שפיר מוכיח דלגבי חשש גמור דטימוע לא תיקנו ולא העמידו דבריהם בכה"ג, וה"נ אין בכלל התקנה היכא שמכר עצמו ג' פעמים דאיכא קטלא, וכיון דאינו משום קנס או משום דלא יחזור וימכור, לא שייך לחלק דהיכא דמוכר עצמו שאני, כיון דאינו כלל מטעם קנס, ואין לתמוה איך ס"ד דמשום תקנה דדוחקא דציבורא יתקנו היכא שנוגע לקטלא, דהא מבואר ברמב"ן לעיל דף מ"ה דאם אסור לפדות יותר מכדי דמיהן משום דלא ליגרבו ולייתו יהי' אסור אפילו במקום סכנת נפשות, ופליג אתוס' לקמן דף נ"ח ד"ה כל, וגם התוס' שם (דף נ"ח) באמת הוכיחו מכאן דבמקום קטלא לא תיקנו, אבל בס"ד הוי ס"ל דגם במקום קטלא העמידו תקנתם, ולרמב"ן דאין לפדות במקום סכנה להטעם דלא ליגרבו ולייתו, צריך לחלק דמשום דלא ליגרבו ולייתו, אפי' לפי המסקנא העמידו במקום סכנה, ושאני היכא דאין איסור אלא דלא חייבו, ובמקום סכנת דטימוע בנים קטנים או קטלא חייבים לפדותם. (מהדו"ק)
אלא לאו דעכו"ם וליקטינהו ישראל, טעמא דהפקיר. חזינן דגם גוי אם הפקיר חל ההפקר, ולכן גם אם אין קנין מ"מ מיפטרי הפירות מתרו"מ. והנה שיטת הרמב"ם דהפקר מדין נדר ואסור לחזור בו, וא"כ בגוי דלא אסור עליו איסורי נדר איך מהני, ועי' בגליון הש"ס ע"ז (דף ה' ע"ב) שעמד על מה שכתבו התוס' דאם גוי נדר והביא מחוסר אבר אומרים לו שיביא שלם, ולמה הוא מחויב הא אין עליו לא יחל ולא מוצא שפתיך תשמור, וה"נ לסברתו לא שייך שיהא איסור על הגוי מלחזור, וע"כ דגם להרמב"ם אינו תלוי במה שהוא אסור לחזור, וכבר העיר מזה בשערי יושר שער ה' פכ"ג.
כן צ"ע אם כל טעם דמהני הפקר דאסור לחזור, למה אם יחזור ויאמר דחוזר הרי רק עבר איסורא ולא שייך אי עבד לא מהני בכה"ג, א"כ איך מותר לזכות, וכי נימא דבאמת לא יהא מותר לזכות אז.
נהי דמפקרי אדעתא דישראל אדעתא דעכו"ם מי מפקרי. הק' הרש"ש הא אין ממחין ביד עניי עכו"ם, ואפשר דלא הפקירו אלא דאין ממחין כשנוטלין, ומ"מ צ"ע דאפילו לא הפקירו, מ"מ הא ודאי מתייאש דסובר דגם עניי עכו"ם יקחום ולא ימחה בהם, והא גם יאוש פטור ממעשר. וצ"ע בתוס' ב"ק דף ס"ט דמשמע דשייך ביאוש לומר דמתיאש לא לגבי כולם, וכבר נתקשו בזה, עי' קהלות יעקב קידושין סי' כ"ד ושערי יושר.
תוד"ה לוקח. הק' בפנ"י דאם קונה הפירות איך יביא מזה ביכורים עיי"ש, אבל נראה דלר"ת מיירי שקונה הקרקע עם הפירות, אלא שהפירות כבר חנטו אצל העכו"ם כמש"כ בתוס' רי"ד, וכן בריטב"א כ' שביכרה ביד עכו"ם, והכוונה שכבר גדלו, ועדיפא מיניה מצינו בתוס' (בע"ב ד"ה מתה) דאם קונה פירות מן השוק ואח"כ קנה קרקע אינו קורא, ואם הי' לו קנין פירות אע"ג דלאו כקנין הגוף דמי ואח"כ ירש הקרקע מביא וקורא, וזהו צ"ב, מ"מ משמע דכ"ז שהן מחוברין מהני אע"פ שבשעת גידול לא הי' ברשותו, וא"כ למ"ד אין קנין שפיר מחוייב מן התורה להביא ולקרות, וכמש"כ הריטב"א ותוס' רי"ד, ומיושב קושית הפנ"י. אלא דצריך טעם למה מביא וקורא, אף שבשעת הגידול לא הי' אדמתו, ואם הי' אצל הגוי לא מהני מה שזה כעת אצל הישראל, [ובתוס' יו"ט רוצה לומר דלהרמב"ם מיירי דקונה כל הקרקע והפירות שצמחו אח"כ חייב בביכורים, ולמ"ד יש קנין אינו אלא מדרבנן דהוי כיבוש יחיד, ובחת"ס רוצה לפרש כן דברי התוס', וקשה לחדש זה בתוס'], וצ"ל דהיכא שהי' אצל הישראל דלא חל דין פטור על הפירות מקרי שפיר אדמתו מה שכעת בידו שלו, אבל מ"מ אי יש קנין הא בהיותו אצל הגוי נפקעו הפירות מחיובם, וזה לא יועיל מה שאח"כ יהי' ביד ישראל.
ויל"ע דר"א ס"ל דאין לו רשות לחפור בורות ומ"מ יש לו קנין להפקיע הקדושה, וברשב"א מבואר דמאן דס"ל דאין לו רשות לחפור בורות היינו דאין לו קנין בגוף הקרקע רק לפירות, ומ"מ יכול להפקיע הקדושה, ורבה לא פליג עליה בסברא זו דהי' שייך להיות קנין להפקיע אע"פ שאין הקרקע קנויה לחפור בורות, הרי דקנין פירות יכול להפקיע הקדושה, וצריך טעם למה כדי להתחייב בביכורים צריך קנין הגוף לר"ל דפסקינן כוותיה וקנין פירות לא סגי, ולהפקיע קדושה סגי אפילו אם אין לו קנין הגוף.
ואפשר לומר דכיון דמה דאינו קונה הגוי קנין בגוף הקרקע אינו משום דזה נשאר ביד זה שמוכרו לו, אלא דא"א לגוי שיקנה קנין כזה, לא הוי ככל קנין פירות אלא דכל דינו כקנין הגוף, ובודאי אם ימכור לישראל שייך לישראל הכל, אפילו לחפור בורות, וכן אם הוא יתגייר, נמצא דאין חסרון בקנינו אלא בדינו, ועוד נראה דאם הגוי ימכור הקרקע לישראל יקנה הישראל קנין לחפור בורות, כיון דאין החסרון אלא דגוי לא יכול להיות לו קנין כזה, אבל ישראל הקונה ממנו שפיר יוכל לחפור בורות דמצד הבעלות, הא הישראל הראשון מכר להגוי הכל, ואין להישראל המוכר רשות לגבי חפירת בורות, ולא דמי להא דלעיל ל"ז ע"ב דמשמע דמוכר עבד לעכו"ם ישאר לאדון הקודם לגבי מציאה ומתנה, ובדף מ"ג ע"ב בתוס' מבואר דנשאר קנס וולדות, דהתם נשאר להמוכר זכות, משא"כ היכא דלא נשאר כלום והכל יצא מהמוכר, אלא דהגוי אינו בר קנין מצד דינו ושפיר מפקיע הקדושה. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |