אילת השחר/גיטין/מד/א

אילת השחר גיטין מד א

דף מ"ד ע"א

בשלוה על מנת למשכנו. מבואר ברש"י דזה יהי' שלו לגמרי, ולכאורה לא שייך בזה לשון משכון, אלא דהעיקר הכונה שלא יהי' שלו ממילא כשיגיע הזמן אלא רק ע"י שיבוא לקחת והיינו שיבוא לב"ד או אליו ויאמר דגובה זה, וכ"ז שלא יעשה זה הרי הוא עדיין של הלוה.

תוד"ה בשלוה על מנת למשכנו. דהואיל ובידו למשכנו. ולפי"ז צ"ל הא דבשדה דוקא בדלא מטא זימניה דבמטא זימניה הוי של הישראל, ואין העכו"ם יכול לסלקו, וכמו דבעבד אפילו עוד לא גבה קנסוהו כבר כיון דבידו למשכנו, ה"נ בשדה כיון דבידו לגבותו ואין הלוה יכול כבר לסלקו, ועדיף מאפותיקי דאין לך פרעון אלא מזה דכבר קנה לגמרי ותלוי רק שירצה הישראל לבוא ליקח לכן הוי כבר של הישראל לענין חיוב תרו"מ, ולכך צ"ל דבשדה דעדיין לא מטא זימניה, ואז יכול עדיין לסלקו ואינו של הישראל עדיין.

אם בחובו חייב לעשר. יש לעיין באופן דהי' לו מאה סאה חיטין וגבה בחובו חמישים סאה אם יכול לעשר עשר סאין ובזה יהי' כלול על שלו וע"ז שזכה כעת אצל המלך, או דכה"ג כיון שעל שלו צריך רק ה' סאה וזה מעשר מן התורה, ועל של המלך לא שייך לעשר, דהא מה דמותר לתרום משלו על של חבירו הוא משום זכין לאדם שלא בפניו וכ"ז לא שייך על של נכרי וצריך לעשר כדי שלא ירויח, אבל לא חל שם תרומה ומעשר ממש, ונמצא מעשרותיו מקולקלין, דהחמשה סאין שמעשר על של המלך לא הוי מעשר גמור ונשאר טבל, ויצטרך לעשר על שלו לחוד ועל של המלך לחוד, ואת אלו שעישר על התבואה שביד המלך יתקן מיניה וביה. וכן אפילו לא נשאר לו כלום תבואה וקנה מן השוק, מ"מ גם כשיעשרם לא פקע מהם דין טבל וצריך לעשר מיניה וביה אח"כ, או דכיון דמה שיקנה הוא לקוח ופטור מן התורה וגם אלו שעישר על של המלך כיון דחכמים הצריכוהו לעשר הוי מעשר מדרבנן ומתוקן הטבל דלקוח, שזה ג"כ רק טבל מדרבנן.

שאני התם דקא משתרשי לי'. ופירש"י דהרי נהנה מהם שפורע חובו, ובפורע חובו של חבירו אמרינן לחנן דאבד מעותיו כמבואר בכתובות דף ק"ד, והטעם מבואר בתוס' ב"ק דף נ"ח א', וכן בר"ן נדרים דף ל"ג ע"ב דיכול לומר דהי' מפייס אותו ולא הי' צריך לשלם לו, וכאן דחזינן דגבה, הרי דלא הי' יכול להפטר בלי כלום מקרי שפיר משתרשי לי' שנשאר לו דבר אחר במקום התבואה שלקח המלך, וא"כ מש"כ רש"י דנהנה שפרע חובו, העיקר הכונה שנשאר לו בנכסיו ולא עצם הפריעה של החוב, דפריעת חוב מצד עצמו לא מקרי משתרשי לי'.

שם. דקא משתרשי לי'. בתוס' בחולין (דף קל"א) הק' למה באוכל מתנות כהונה פטור נחייבו משום דקא משתרשי לי' ותירצו דיכול לומר הייתי מתענה, ובריטב"א כאן כ' וז"ל שאני התם דכיון שכילם מהעולם כמזיק חשיב והתורה פטרה את המזיק אבל כשפורע חובו מהם הרי זה כמכרם ובודאי חייב לשלם. ובסברא תמוה דיהי' גזה"כ, דאם זה מעשה היזק נפטר גם מצד משתרשי לי' שהרויח ממון משא"כ היכא שאינו עושה מעשה היזק.

חוץ ממלאכתו מהו. הרמב"ם פסק (בפ"ח מהלכות עבדים) בכל האיבעיות דאם תפס כדי דמיו בכדי לפדות עצמו מהגוי אין מוציאין ממנו, והקשה בגרש ירחים כיון דס"ל דמהני תפיסה בספק למה לא יועיל תפיסה עד עשרה בדמיו, דהא הספק הוא אולי חייב לפדותו עד עשרה בדמיו, והנה הראב"ד השיג דתפיסה לא מהני בקנס אלא א"כ יש לו הפסד לניזק, והיינו דמודה דלמה שיש הפסד מהני תפיסה, ובכס"מ תירץ במה שכ' המגדל עוז דמה שמפסידו ממצוות גם מה שנמצא בבית הגוי ומעבידו בפרך הו"ל הפסד, ואיזה סברא שיהי' מ"מ ס"ל גם להרמב"ם דמהני מחמת דהוי כהפסידו, ולפי"ז אפשר דהפסד לא שייך שיהי' נקרא על יותר משוויו, דאפילו אם הזיק את כל העבד אינו חייב יותר מדמיו, וא"כ ה"נ אף אם נחייבו כאילו הי' הפסד, מ"מ יתר מדמיו לא שייך לומר שהפסידו, וכיון דתפיסה לא מהני בקנס אלא נגד ההפסד ה"נ לא יהני תפיסה על יתר מדמיו, דמה שיותר מדמיו הו"ל קנס שלא כנגד הפסד וע"ז לא מהני תפיסה.

שו"ר דבגליון מהרש"א (סוף סי' רס"ז) הביא בשם מהרי"ט דתירץ דבספק תקנה לא מהני תפיסה אלא דכיון דאסור למוכרו אינו נקרא האדון מוחזק נגד הכסף שקיבל עבורו, ולדבריו צריך להיות דמיו לאו דוקא אלא המעות שקיבל עבורו, ולפימש"כ תליא בדמיו ממש דלגבי זה נקרא הפסד, גם יל"ע דלכאורה לא נזכר הלכה מיוחדת לאיסור, אלא בזה שכתוב דקנסו נכלל בזה שזה אסור, א"כ הבעיות הן אם קנסו דאסור או דלא קנסו דבאופן זה אין איסור, א"כ איך שייך לומר דכנגד הכסף שקיבל מחמת דעושה איסור לכן זוכה בזה, דהא זהו גופא ספק אם תיקנו לאסור או לא, כן יל"ע דלפי דבריו למה דוקא אם תפס.

שם. חוץ ממלאכתו מהו. ופירש"י לענין להשיאו לשפחתו, וצ"ל דהולדות יהי' של העכו"ם מדיניהם דהא בדינינו אין לגוי קנין הגוף בשפחתו, והולדות אינם שלו [ומיושב בזה קושיית הפנ"י], ומיירי בשפחתו שלא טבלה דודאי זוכה בדיניהם, אמנם שפחה שקנה מישראל שטבלה אצל הישראל וחייבת במצוות לא יזכה בולדותיה דולדות שייכים להישראל שמכרה, ויש להסתפק אם הפקיר הישראל זכותו לולדות אם יזכו הולדות מחמת בדיניהם, דאולי יש להשפחה דיני ישראל, ולישראל הא הישראל יכול לומר כך דינינו נמצא דהולד יזכה בעצמו בדינינו דהוא הפקר, או דזכות זה לזכות בדינינו אין לשפחה כנענית ולולדה אע"פ שחייבין במצוות. (מהדו"ק)

חוץ מן המצות מהו חוץ משבתות וימים טובים מהו. נראה דחוץ משבתות היינו דלגבי שבת הוא בעה"ב ויכול לשמש רבו אז בדברים המותרים לעשות בשבת, משא"כ חוץ מן המצוות לא שייך בעלות, כגון לאכול כזית מצה ולקדש בלילי שבת, דמה שייך שהוא בעליו על זה, דכמו דלא שייך למוכרו לענין שיקנהו לגבי המצוות כן לא שייך לשייר לעצמו בעלות כזה, וע"כ צ"ל דהוי תנאי דאם לא יתן לו לעשות מצוות אינו מוכרו, ואפשר דפי' חוץ מן המצוות היינו כל המצוות גם שבת ויו"ט וכל יתר המצוות, אלא דהספק הוא דכיון דשייר לעצמו הכל אולי עדיף ולא קנסוהו.

ונראה דגם בלי זה אין רשות לגוי לעבוד עמו בשבת ויו"ט מלאכות האסורות בשבת ויו"ט כיון דהעבד מצווה שלא לעבוד, וממילא אין קנין ממון להגוי לגבי מלאכות כאלה בשבת, וכשיעבוד בו גוזל את העבד והוא מכריחו לעבוד שלא כדין, אלא דע"י שהתנה עמו לא יעבוד בו, ולכן מספקינן אולי כה"ג לא קנסו, אלא דצ"ע למה מכרו לגר תושב יוצא לחירות, דהא כיון דאסור לגזול והוא מקיים ז' מצוות ודאי לא יעבוד בו מלאכות האסורות, ואולי דלא פלוג בין גוי לגר תושב, וצ"ע. (מהדו"ק)

שם. חוץ משבתות וימים טובים. יש לעיין אם העכו"ם העושה מלאכה עם העבד שחייב במצות שאסור לו לעבוד בשבת לעשות מלאכות האסורות, נמצא דהגוי המכריחו לעבוד הוי גזלן דלאו בבעלותו להכריחו לעבוד מלאכות האסורות לו לעבוד, והישראל המוכרו לעכו"ם קנסוהו כיון דמוכרו לגוי שיגזול אותו ויכריחו לעבוד בשבת מלאכות האסורות להעבד לעשות, א"כ למה כשהתנה חוץ לשבתות וימים טובים יהי' אחרת מאם מכרו סתם, דהא אם הגוי גזלן יעבידנו בשבת למרות שהתנה אתו שלא לעבוד בשבת.

ואם נאמר דחלוק הוא משום דכשהתנה חוץ משבתות וימים טובים אז לגבי שבתות הוא של המוכר ולא יהין לגזול את המוכר, צ"ע דהישראל לגבי להעביד את העבד בשבת אין לו בעלות, ואולי יש לדחוק דהגוי יחשוב שבזה גוזל את המוכר לכן לא יעביד את העבד בשבת, וצע"ק.

שם. חוץ ממלאכתו מהו וכו' חוץ משבתות וימים טובים וכו'. כתב הרא"ש דכולהו כיון דלא איפשיטו לא יצא לחירות, והטור כתב דאזלינן לקולא דאיסורא דרבנן הוא, ובקרבן נתנאל הקשה לפימש"כ הים של שלמה בב"ק דהיכא דהוא בעיא דלא איפשיטא מהני תפיסה, למה לא יועיל מה שהעבד מוחזק, [והקצוה"ח סי' פ"ח סק"ט כתב דאין העבד נקרא מוחזק היכא דיש ספק, אמנם בריטב"א דף מ' ע"ב מבואר דמהני תפיסה, ועיין ברבינו יונה ב"ב דף נ"א ב', ובביאור הגר"א יו"ד סי' רס"ז ס"ק קנ"א וס"ק וקנ"ג כתב להדיא דהעבד מקרי תפוס אף היכא דהוי ספק].

ונראה דחזינן מהטור דכאן אין קובע גדרים דממון, אלא קובע האיסור, ואיסור דרבנן לא קונסים מספק, והי' אפשר להוסיף טעם על מה דהרא"ש חולק על הרי"ף והרמב"ם שהם פסקו דצריך לזה מומחים, והרא"ש סובר דקנס דרבנן שעשו לסייג דנים אפילו בבבל, דדעתו דהתחלת הדין אינו דין ממון אלא כמו צורם אוזן, או כיוון מלאכתו במועד דודאי דנים גם בבבל, וקנס דאורייתא אע"ג דהוא ג"כ מחמת קנס להמזיק מ"מ עיקרו חיוב ממון מחמת קנס, משא"כ קנס דרבנן, אמנם מדברי הרא"ש לא משמע כן, ויש להסתפק בהיזק שאינו ניכר אם יועיל תפיסה בספק, ובמקום אחר נתבאר דבאילו הבעיות הספק גם על עצם האיסור, וכיון דאזלינן בזה לקולא לא שייך למיקנסיה כלל לכן לא מהני תפיסה, וממש"כ התוס' (בדף מ"ד ע"ב ד"ה נטייבה) דשטר שיש בו ריבית דגם בנו אינו גובה, היינו משום דכיון דקנסו זכה בי' הלוה, אין ראי' שיחלקו על הרא"ש דמ"מ כבר נפטר מהחוב, ונהי דהתחלת הדין צריכים לדון מחמת האיסור, מ"מ אח"כ יש בזה זכייה להניזק וכן להעבד.

והנה נראה דבמכרו לגוי מה דלא קנסו את הבן, היינו לפדותו, וכן מבואר ברש"י דכל הנידון לענין לפדותו, אבל ודאי יצא לחירות כמש"כ לעיל דף מ' בההיא דסקרתא, והוי כמו בשטר שיש בו ריבית כיון דזכה כבר העבד בעצמו והוי כגבה, אבל ברש"י מו"ק (דף י"ג ע"א) כתב דהשאלה היא גם אם הבן יכול לכופו לעבוד לו, ולפי"ז פקע השיעבוד רק כשבורח מן העכו"ם בחייו, אמנם בבעיות דלא איפשיטא כיון דיש ספק אם לקנוס או לא, והתחלת הדין הוא לענין קנס על האדון מחמת העבירה, וכיון דהוי דרבנן אין קונסין על ספק עבירה אפילו לגבי עצם העבד ולא מהני מה דהוא מוחזק, [ועיין בב"י חו"מ סי' ס"ז דהביא שיטת הרא"ש לענין מלוה לעשר שנים דכיון דהוי ספק דרבנן אינו משמט וגובה את החוב, הובא לעיל ל"ז א', אע"ג דזה חומרא לתובע]. (מהדו"ק)

המוכר ביתו לעכו"ם. ברש"י מבואר דאסור מקרא דלא תחנם, ולכאורה מאי מהני מה דהוי כמציל מידם הא מ"מ כ"ז שלא מכר זה שייך על פי דין לישראל, ואולי אחר זמן רב תושפל גאוותו וכשמוכרה הרי מחליטה לגוי, ובשלמא בעבד דאסור רק מדרבנן ובין כך יופקע בינתיים מהמצוות להרבה שנים אפשר דכה"ג לא גזרו ולא אסור עליו למוכרו, אבל לגבי איסור דאורייתא צ"ע, והעירוני כיון דאינו יכול להוציאו בדיינים איך מהני מכירה דהא אינו ברשותו, [ולפי האבנ"מ סי' כ"ח דלהגזלן עצמו אפשר למכור א"ש], ודוחק לומר דבאמת לא מהני מדינא המכירה אלא דמותר ליקח דמיו.

ואפשר דכל מה דלא מהני כשאינו יכול להוציא בדיינים משום דזה מגרע כח בעלותו כיון שאינו שולט על הממון, ואם הגזלן מסכים לשלם בעד זה הרי דלא לגמרי נפקעת שליטת הבעלים על הממון, שהרי מחמת בעלותו מסכים הגזלן לשלם מעות ושפיר חשיב ברשותו לענין שתועיל המכירה, והי' אפשר לבאר דזה גם סברת האבנ"מ הנ"ל דכתב דלמכור לגזלן עצמו אפשר, אמנם הוא כתב זה גם במטלטלין, ובמטלטלי הא איכא דס"ל דהקניני גזילה משויא לי' אינו ברשותו, וע"ז לא יהני האי סברא דבזה שהגזלן נותן מעות הרי זה עושה דיש עדיין שליטה להנגזל דהא מ"מ יש להגזלן קניני גזילה, אכן בקרקע וכן בעבדים דאינם נגזלים שפיר יועיל המכירה להאנס דהוי מהאי טעמא ברשותו, [וכעין סברא זו כ' באמרי משה סי' ל"א סק"ז, ובחזו"א סי' י"א סק"ט, דהיכא דיכול לקבל כסף בעד חפץ אינו נקרא אבוד ממנו ומכל אדם].

ויל"ע קצת דהא מבואר לקמן דף נ"ה ע"ב דהסיקריקון קונה הקרקע מעיקר הדין מחמת דגמר ומקני ומ"מ כיון דהישראל אינו יכול להוציא ממנו איך מהני ההקנאה הא הוי אינו ברשותו, ואין לחלק בין אם זה כבר תחת יד הגזלן או שכעת בא לגזול, דמאי נפק"מ דהא גם אחר שגזל לא נכנס בזה לרשותו כלום, וכן בב"מ דף ז' בהא דמסותא מבואר שם דאם אינו יכול להוציאו בדיינים אינו יכול להקדיש אף אם המסותא זה קרקע אע"ג דלא הי' המסותא ברשותו של א' מהם, וא"כ מאי מהני מאי דגמר ואקני, [ובאילת השחר ב"ב דף מ"ד ע"ב בתוד"ה דלא כ' דאם ע"פ דין יש לו הוכחות לזכות מקרי יכול להוציאו בדיינים], ואף דבב"י (חו"מ סי' ר"ה אות י"ב) דייק מרש"י שם דמשמע דהוא בעצמו נותן לו קרקע להנצל ממנו ושפיר שייך להקנות כיון דאין קרקע המיוחדת לו שהורע כח בעלותו בה, מ"מ הב"י כתב דצריך זה רק כדי שיועיל אע"ג דהוי כתליוהו ויהיב, ולפי מש"כ שם בשם הרשב"א משמע דלא מיירי דוקא בכה"ג אלא גם אם הסיקריקון מכריחו ליתן לו קרקע שבחר הסיקריקון, וצע"ק למה מהני ההקנאה דהוי כאילו ברשותו, ואולי אפשר להוסיף דכשמבקש הסיקריקון שיתן לו הרי דיש להבעלים קצת שליטה ומהני שפיר כשגומר ומקנה ולא הוי כאינו ברשותו.

מכר עבדו ומת וכו' את"ל. חזינן דלאיסור יותר חמור יש סברא שנקנוס דגם הבן לא יהנה, ויל"ע דאם אינו מוסיף כלום מה שהבן נאסר לענין שהאב ימנע מלעשות את הדבר ואין לאב נפק"מ מה שיהי' אחרי מותו, דמסתמא לא ילך למכור עבד על סמך מה שהבן לא יהי' מחוייב לפדותו, וכן לא יעשה נטייבה מחמת דכשימות במוצאי שביעית יוכל הבן לזרוע, ולפי"ז אין נפק"מ בין איסור חמור לאיסור קל, ואם הטעם דכשרבנן תיקנו קנס לא פלוג ואסרו את הדבר לגמרי, למה יהי' חילוק בין איסור חמור לקל, וע"כ צ"ל דמה שייאסר גם לבנו זה גורם יותר להמנע לעשות את האיסור למכור עבד או לעשות נטייבה או לצרום אוזן הבכור, וכן משמע נמי בתוד"ה נטייבה דאם זה יוחזר לבנו לא יודה שמגיע לחבירו מאתיים.

ומהא דאמרינן אבל הכא איסורא דרבנן, ומבואר יותר ברש"י דהפירוש דעבד רק איסורא דרבנן, משמע דמן התורה מותר למוכרו לעכו"ם אע"פ שיעבירנו על המצוות ויטמע בין הנכרים, וצע"ק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א