אילת השחר/גיטין/כג/א

אילת השחר גיטין כג א

דף כ"ג ע"א

והוא שהי' גדול עומד על גביו. הנה בכתיבת לשמה הא סגי כשיאמר בפירוש שכל מה שאכתוב יהי' לשמה, ויש להסתפק בקטן שגדול עומד על גביו דאולי לא יועיל, דאינו נתפס באמירתו דין על המחשבה רק צריך שיחשוב כסדר, והרא"ש בהלכות קטנות [והובא בשו"ע או"ח סי' י"א סעי' ב'] ס"ל דלענין מעשה זוטא כגון טויית ציצית מהני לשמה בגוי אם ישראל עומד על גביו, ואם נימא דסגי באמירת כל מה שעושה ע"י גדול עומד על גביו, א"כ בגוי יועיל כתיבת הגט, דהא להרא"ש לא אמרינן דהגוי לגמרי לא מכוין לשמה דהא במחשבה זוטא הא מכוין, וע"כ דבמעשה רבא צריך כל הזמן לחשוב לשמה, ואין לומר דהגוי חושב מפורש אחרת, דא"כ למה מהני בטויית ציצית, וע"כ דאינו חושב בלבו אחרת ממה שאומר, ואם הי' חל דין אמירתו על כל מעשהו הי' ממילא מהני גם בגט אע"ג דהוי מעשה רבא, אבל בסברא צריך טעם למה לא יועיל שיאמר בהתחלת מעשהו שכל מה שיכתוב יהי' לשמה. (מהדו"ק)

אלא מעתה עכו"ם. יש לעיין מה בכלל הטעם לומר דעכו"ם אינו כותב לשמה בלי הסברא דאדעתיה דנפשיה עביד, ועי' ברעק"א (במשניות אות ט"ז) דהק' על הרע"ב דכ' דבעבד אדעתא דנפשיה עביד כיון דמחוייב במצוות, הרי דמה שאינו מחוייב במצוות זה נותן דאינו חושב לשמה, ולכאורה מה זה תלוי בזה, ופשוט דאפילו מל ולא טבל מ"מ כיון דדין גוי עליו לא הוי לשמה ולא יועיל אפי' גדול עומד על גביו, וצריך טעם למה, והי' אפשר לומר דכיון דבאמת לדעת אם נכתב לשמה, לא מיבעיא בדבר שבערוה דודאי הי' צריך שנים, ואפילו בשאר איסורין כיון דבא לחדש אפשר דהוי כאיתחזיק איסורא, וכ"ז שאין נאמנות לא הוי אפילו ספק, אלא דכיון דישראל אינו חשוד שעשה שלא כדין, לכן כמו דאמרינן רוב בקיאין בלשמה ה"נ מסתמא מכוין לשמה, אמנם בגוי דאין חזקה כזאת אינו נאמן כלל דבלבו לשמה, וכיון דהו"ל דבר שבערוה או בשאר איסורין כאיתחזיק איסורא, ממילא אנו מחזיקין דינו ודאי דלא לשמה, ולפי"ז ישראל מומר דדינו כעכו"ם ג"כ יצא מכל החזקה שנתלה דכותב לשמה, ולזה כתב הרמב"ם (בפ"ג מגירושין) דמחלל שבת דינו כעובד עכו"ם דאין אומרין דכותב לשמה, והגמ' הק' דיועיל ע"י דגדול עומד על גביו שנימא דמלמדו לעשות לשמה, ונתלה דנגרר אחרי המחשבה דמי שמלמדו, וע"ז מתרצינן דגוי תלינן דאינו נגרר אחרי הגדול שעומד על גביו, ולכן ס"ל להרמב"ם דהגט בטל ואין כאן ספק [ועיין בחידושי ר"ח הלוי בהלכות תפילין דחידש בשיטת הרמב"ם דס"ל דעכו"ם מופקע לגמרי ממחשבת לשמה], וצ"ל מה דהזכיר הרמב"ם טעם דעכו"ם פסול משום דאדעתיה דנפשיה קא עביד, דגם לפני שתירצנו ידענו דהטעם דגוי בחזקת שאינו חושב לשמה כיון דאינו במצוות, אלא דס"ל דיועיל גדול עומד על גביו, וע"ז תירצנו דגם כשגדול עומד לא נשתנה מחשבתו, ומ"מ צ"ע. (מהדו"ק)

תוד"ה אלא מעתה. דבריהם צ"ב, ועי' מהר"ם, ונראה לבאר ואולי זה כונת המהר"ם ז"ל, דהנה רש"י מפרש לאו בני דיעה דהם לא יודעים לכתוב לשמה, אבל יש לפרש דלאו בני דיעה אז אפילו כותב לשמה לא הוי לשמה כיון דאינן בר דעת, וע"ז תירץ בגדול עומד על גביו, דאז כאילו הגדול עושה ע"י היד של החש"ו, דמתייחס כל הפעולה אל העומד ומזהירם, וע"ז פריך דאז גם בגוי צריך להיות דהמלמדו עושה פעולה של הכתיבה ע"י היד של הגוי, ובשלמא בלי עומד על גביו אז כשכותב החש"ו ניכר שכותב לשמה מחמת דהא עשה ע"י ציווי הבעל, משא"כ גוי לא ניכר כל כך במה שאומר לו הבעל לכתוב דכונתו מחמת ציווי, דידענו הסברא דגוי יש לו דיעה עצמית, לכן לא סגי במה שעושה על פי ציווי הבעל, אבל גדול עומד על גביו הא כאילו בטל מעשה הכתיבה שלו להמלמדו ולמה גם בגוי לא יתכשר, וע"כ דלא מיירי בגדול עומד על גביו ואז חוזרת הקושיא דנהי דניכר שעושה עפ"י ציווי הבעל מ"מ לא נעשה עי"ז בר דעת.

ולפי"ז תירוץ הגמ' אח"כ דגוי אדעתא דנפשי' עביד ולא שייך בו שיתבטל אל המלמדו ומזהירו, משא"כ חש"ו בטל אל מלמדו ומזהירו.

תוד"ה עובד כוכבים. כתבו דכתיבת עכו"ם הוי כסתמא ובגט סתמא פסול דסתם אשה לאו לגירושין קיימא. והקשוני דהתוס' לעיל דף כ' כתבו דלכן בגט לכו"ע פסול סתמא דהבעל שעליו לכתוב לא ניחא ליה, וא"כ בכתיבת עכו"ם נהי דהוי סתמא אבל הא הבעל ניחא לי' דהא ציוהו לכתוב, ונהי דלא מתייחס אליו, מ"מ אין לומר דלא ניחא ליה, ויש לומר דהתוס' רק ביארו הטעם דסתמא פסול אבל אחרי שיש דין דסתמא פסול אי"צ דוקא שבמעשה הזה שלפנינו הי' הבעל מקפיד, רק דכל דדין סתמא עליו הא כבר הוכרע שזה פסול.

פקח ונתחרש וחזר ונתפקח. חזינן דגם בהיותו חרש לא בטל ממנו שם שליח דאי בטל איך כשנתפקח חוזר להיות שליח, וע"כ דיש לו דין שליח אלא דאינו יכול למלאות השליחות וכמו הבעל עצמו דגם כשנשתטה הוא בעל אלא דאין לו כח לגרש, ה"נ שליח גם כשנשתטה הוא שליח אלא דאין לו כח אז לגרש. וצע"ק לפי"ז באופן דעשתה האשה שליח לקבלה דנעשה כידה, נימא דגם אם ישתטה השליח יוכל הבעל ליתן לו הגט ותתגרש, דהא גם כשהוא שוטה דין שליח עליו וידו כידה והשליח לקבלה הא אי"צ לעשות כלום דנוכל לומר דאין לו אז כח לעשות.

אלא דכיון דמבואר ביבמות (דף קי"ג ע"ב) דהיכא דאין לה דעת לשמור גיטה א"א לגרשה מן התורה דהיינו דאין לה יד לגירושין, א"כ גם בו שייך האי טעמא דיד לגירושין זה רק למי שיודע לשמור הגט, ולפי"ז אם יהי' שוטה שיודע לשמור הגט וכן אם נתחרש אח"כ תתגרש שפיר בקבלתו, אע"ג דלשאר דיני התורה אין לו דין בר דעת דחרשת הא נקראת יודעת לשמור גיטה, משא"כ שליח להולכה דכל דדין שוטה עליו לא יוכל לעשות גירושין, וצע"ק דבשו"ע (אהע"ז סי' קמ"א סעיף ל"א ול"ב) הובא דבין אם השליח נשתטה או נתחרש לא יועיל, ומשמע דקאי על מש"כ שם בסעיף ל"א דבין להולכה בין לקבלה פסולין, ולכאורה בחרש צריך להועיל, וכן בשוטה יהי' חילוק בין שליח להולכה או לקבלה דשליח לקבלה יועיל אם יודע לשמור הגט אע"ג דלשאר דינים הוא כשוטה.

ודוחק לומר דכל שם שליח שבו הוא רק על זמן שישתפה אלא דהו"ל כמינהו שליח על כל זמן שישתפה, ואע"ג דאם הי' ממנה אותו כשהוא שוטה או חרש לא הוי מהני משום דהי' מתפרש כונתו כעת, אבל היכא דמינהו כשהי' פיקח מתפרש כאילו אומר לו כל זמן שתוכל דהיינו שיהי' שפוי בדעתו ממנה אותו לשליח, ואפי' לשיטת התוס' בנזיר (דף י"ב) דא"א למנות שליח על דבר שלא בא לעולם, וא"כ א"א למנות שוטה שליח לכשישתפה, מ"מ כאן דבעת המינוי הוא שפוי מהני למנותו על כל זמן שיהי' שפוי, וצע"ק.

לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו וכו' היאך סומא מותר באשתו. הנה בתוס' מבואר דכשאינו יודע יש לחוש שיטעוהו, ובפשוטו אינו אלא חשש דרבנן, וא"כ צ"ע מאי פריך איך סומא מותר באשתו ואיך בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה, דכיון דאינו אלא שהחמירו מדרבנן שיעשה שליח כזה שלא יהי' חשש שיטעוהו, אבל מי אמר שאסרו לסומא ולכל בני אדם בלילה משום חשש זה.

אלא אמר ר' יוסף הכא בחוץ לארץ עסקינן דבעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם ולא מצי למימר. והקשה הרשב"א דמאי שנא סומא דלא מהני והא שמע קל קולמוסא מהני, ותירץ דהתם מירתת שמא יבוא ויראה שזה גט לא נכתב כעת לשמה אבל בסומא לא מירתת, א"נ כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וטעם זה צ"ע דהא זה לא ידעינן מסברא דכשאינו ראוי לבילה גרע מראוי לבילה, אלא זה גזה"כ כמבואר בתוס' קידושין דף כ"ה ע"ב, אבל מה זה שייך לענין נאמנות בפני נכתב דזה נאמנות בדרבנן, וכיון דבסברא אין מקום לחלק למה ישתנה ראוי לראות מאינו ראוי לראות.

תוד"ה ממי נוטלו. עי' בקרבן נתנאל (אות ח') שהביא מהב"ש (סי' קמ"ב ס"ק י"ח) דהקשה דאמאי מהני לומר דמכיר בטביעת עינא דקלא, הא בזמנינו אין דין צורבא מרבנן להיות נאמן בטביעות עין ובודאי אינו נאמן גם לענין טביעות עין דקול, ואפשר דבעצם הגט הא נמצא ביד האשה שרוצה להנשא ואנן הא נברר שבגט הזה חתומים עדים המעידים על בעלה שמגרש אשתו, א"כ מה חסר עוד, ע"כ צ"ל דחכמים הצריכו דהשליח הפשוט אע"פ שאינו צורבא מרבנן יכיר, וכל זה מה שחייבו הוא לכל שליח שיאמר שהוא מכיר וכמו דלא שייך לומר דבזמנינו יהי' סומא אסור באשתו מחמת דאין לנו דין צורבא מדרבנן, ובשלמא באבידת הגט דאנו רוצים לדעת שזה הגט הנאבד, וזה לא מבורר לנו רק עי"ז שאומר שיש לו טביעות עין אז אנו לא יכולים לסמוך ולומר שזה מבורר אצלינו, אבל הכא הא אין אנו צריכים לברר עצם הענין אלא דבעי שהשליח יאמר שהוא מכיר, וכיון דהוא אומר שמכיר לא חסר כלום, ואך אם טביעות עין דקול לא הי' בכלל טביעות עין לא הי' מהני, אך כיון דמהני טביעות עין דקול למה לא יועיל בכל אדם דהא רק זה מה שהצריכו חכמים.

תוד"ה הוא הדין. ונסתמא פסול לעדות. לכאורה פשיטא כמו שתירצו דכאן הא כל פסלות הכשירו ומאי קשה להו, ובר"ן תי' דהא דפסול בנסתמא שמא לא יכוין מדותיו ומשקלותיו או דאיכא למיגזר אטו היכא דלא יכוין כל כך טוב המידה, ולכן בגט כשר דלא אתי לאחלופי בשאר דוכתי, משמע דאם הי' פסול מגזה"כ דבעינן תחילתו וסופו בכשרות הוי לי' ג"כ לפסול בנסתמא. וצ"ע למה הא כל הפסולים הכשירו, וע"כ צ"ל דס"ל דמאי דבעי תחילתו וסופו בכשרות דאל"ה יש בו אותו פסול, כגון בנסתמא יש בו פסול סומא, ופסול סומא הא לא הכשירו, ע"ז תירצו תוס' דמ"מ כאן הכשירו גם פסול סומא, והר"ן תירץ דהתם רק משום גזירה וכאן דלא אתי לאחלופי לא גזרינן, נמצא דאם בראה כשהוא פתוח ונסתמא פסול מן התורה גם כאן הי' פסול.

בא"ד. תדע דאפילו סומא מעיקרא. צ"ע מה הדמיון דהא עדיין לא ידענו דהוא מידי דתליא בנאמנות, ובודאי שפיר מקשה סומא אמאי לא, אבל איזה ראי' דאין לפסול סומא להעיד על דבר שצריך נאמנות, והנה בעצם יש להוכיח דהא בסומא עכשיו דפסול שאינו יכול לומר בפני נכתב משום דלא ראה, הרי דלולא זאת הי' נאמן, אבל מקושית הגמ' דרוצה לומר סומא אמאי לא, אין להוכיח כלום, אלא דאפשר דגם בקושית הגמ' ידענו דמיירי גם בחוץ לארץ אלא דלא ידענו דסומא אינו יכול לומר בפני נכתב, רק אפשר דשמיעת קן קולמוסא יספיק, וכמו שהקשו בתוס' דף ו', עיין ברא"ש דהטעם דבעי כתיקון חז"ל, וע"ז חידש דזה לא מהני, מ"מ הוי ס"ד דיהי' נאמן הסומא. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א