אילת השחר/גיטין/כג/ב
אין העבד נעשה שליח לקבל גט. ומבואר ברש"י דה"ה אינו נעשה שליח להולכה, אבל בר"ן הביא שיטת הר"י הלוי מיגש דלר' יוחנן אינו פסול רק להיות שליח לקבלה, ובר"ן ביאר דאין לו יד לקבל כיון דלאו בר כריתות אבל שליח להולכה יכול להיות כיון דיכול להיות שליח, ובאבנ"מ (סי' ל"ה סק"ט) התקשה דסוף סוף מאי נפק"מ, ורצה לבאר דכיון דלשון הכתוב בגט הוא המגרש והא דצריך לומר הא גיטך אינו אלא מדרבנן, ורק באמר כנסי שטר חוב פסול מן התורה, וכיון שכן על עצם הנתינה הוא יכול להיות שליח, דכל שבא לידה מכח הבעל מהני, ולגבי זה הוי כנתן לה הבעל דהא העבד לא נתמעט מדין שליחות, ולכן על מעשה הנתינה מקרי שפיר ונתן, דהא אפי' נתינה לשם פקדון כתב הר"ן בפ' הזורק דמהני אם אח"כ אומר לה הא גיטך, וכאן דנתן לה יועיל אע"פ שאמירתו לא יועיל דאינו בר כריתות אבל אי"צ אמירתו, ובזה רוצה לומר דלגבי קדושין צריך אמירה אפילו כשמקדש בשטר, ולכן הר"י מיגש יודה דהתם פסול עבד להיות שליח לקדש. וצ"ע דנהי דכתב הר"ן דמהני נתינה לשם פקדון, מ"מ הא צריך נתינה כזאת שיכולה לשמש נתינה של גירושין, דאל"ה למה לא מהני טלי גיטך מעל גבי קרקע ואח"כ יאמר לה הא גיטך, וע"כ דמ"מ צריך שיבוא דרך נתינה מיד הבעל והיינו נתינה שהיתה יכולה מצד עצמה להועיל לגירושין אע"ג דאז לא גירשה [ועי' באילת השחר ב"מ דף ז' שהוכחנו גם שם כן], וכיון דכדי לעשות גירושין צריך שיהי' בר כריתות נמצא דלא היתה נתינה שבכחה לגרש ואיך תתגרש.
ומלשון הר"ן משמע דס"ל דאי"צ לזה שיהא בר כריתות. ואפשר דטעם הדבר דהנה ענין הכריתות הא הכל הוא לגבי האשה שתהי' מובדלת ממה שהיתה שייכת לו וזה כל ענין נוסח הגט, אבל הבעל דלא הי' שייך להאשה גם לפני הגירושין לא בעי שיחול עליו שם כריתות, ומבואר בקדושין דף ה' דבאומר איני אישך לא מהני, דאז נמצא מבדיל עצמו ממנה וזה אינו ענין גירושין, דענין גירושין הוא לכרות אותה ממנו ולא את הבעל מהאשה, דהוא אינו שייך לה, ולכן ס"ל להר"י מיגש דכל מה דצריך שיהא בר כריתות הוא לגבי מה דרוצה להיות במקום האשה שבה חל הענין כריתות לכן גם הוא צריך להיות בר ענין כריתות, ואע"ג דבאופן דהשליח לקבלה הוא איש לא שייך בו אותו ענין כריתות ממש כמו שיש לאשה, מ"מ בהכי סגי דהוא בתורת ענין הכריתות, אבל השליח להולכה דצריך להיות במקום הבעל והענין כריתות לא משפיע כלל על הבעל לא צריך שלוחו להיות בר כריתות ומקרי שפיר שליח לכל ענין הגירושין.
ואין להקשות לפי"ז במה דפריך לעיל (דף י' ע"ב) והא לאו בני כריתות נינהו, ולהנ"ל הא זה רק חסרון היכא דצריכים להיות במקום האשה, דזה אינו, דרק בשליחות שייך לחלק, דאיש אינו צריך להיות בר כריתות כיון דהוא רק במקום האיש, אבל חתימת עדים דעושה בהכשר הגט והגירושין בודאי צריכים העדים להיות בני כריתות, דלא שייך לומר דעדותם הוא להגיד רק בתור בעל גרידא.
שם. אין העבד נעשה שליח לקבל גט וכו'. בר"ן הביא דהר"י מיג"ש ס"ל לחלק דהעבד יכול להיות שליח להולכה, ויש לעיין לשיטת רש"י דגם הוא פסול להיות שליח להולכה, אם משום לגבי גירושין אין לו כח שליחות אבל אם יתן ע"י העבד גט יש כאן שפיר מעשה נתינה מהבעל ויכול להיות שליח למעשה נתינה, ואם הבעל יאמר בעודה בידה הא גיטך יועיל, לפימש"כ הר"ן בדף ע"ח בנתן לה לשם פקדון ואח"כ אומר הא גיטך הוי גירושין, כיון דבא הגט ע"י נתינה מידו לידה, וה"נ הכא לגבי מעשה הנתינה הי' כאן מעשה נתינה מצד הבעל אע"פ שעשה את זה ע"י עבד, דלגבי מעשה נתינה גרידא הא יש לו שליחות, או אפשר שרק אם נתן הבעל דיש לו כח גירושין דאז הוי נתינה דבעל יועיל אם יאמר אח"כ הא גיטך אע"פ שהנתינה היתה לשם פקדון, משא"כ עבד דלגבי גירושין אינו במקום הבעל כלל, לא הוי כנתינה מיד הבעל, וכמו שנתן לה הבעל בזמן שלא הי' בעל ולא יועיל אף אם יאמר אח"כ הבעל הא גיטך. (מהדו"ק)
לא מה אתם בני ברית. לכאורה הא באמת הם היו גם ישראל, וא"כ למה סגי לומר דגם בני ברית שאינם ישראל הם בני שליחות, וע"כ צ"ל דכל דיני התורה מדובר לכל בני ברית, דהיינו גם לעבדים, כמו שהביא רש"י מקרא דמחוטב עציך, נמצא דע"כ סגי להיות שליח מי שהוא רק בן ברית, אלא דלפי"ז צע"ק דהא בכולי דוכתי אמרינן דעבד נתרבה דחייב במצוות רק כאשה מדכתיב אצל שפחה לה וילפינן לה לה מאשה, ולמה לא נוכל ללמוד דחייב בכל המצוות, דהא הפסוק דמיירי בברית לחייב אותם במצוות מיירי גם בעבדים הרי דנצטוו ונכרתו בברית על כל המצוות, ואין לומר דהגזירה שוה דלה לה בא לומר להוריד ממנו דלא יתחייב בכל המצות אלא במה שאשה חייבת, דהא כתבו התוס' בב"ק (דף פ"ח) דאדרבה הגזירה שוה דלה לה בא לחדש לחייבם במצות כאשה, דבלי זה לא הי' חייב כלל במצות, וצע"ק.
ונעשה כמי שהקנה לה אחד מאיבריה. יש לעיין דמהלשון משמע דשייך לשחרר אבר אחד, וזה א"ש רק אם נימא דענין שחרור הוא כמו כל הקנאה לכן שייך להקנות לו אבר מסויים, אבל אם אינו אלא דין מיוחד של שחרור מאי שייכא שחרור באבר אחד, והיכא מצינו בתורה חידוש דמשחרר אבר, ובשלמא עובר אע"ג דירך אמו מ"מ כיון דיהי' נוגע לו השחרור לכשיולד שייך גם כעת בו ענין שחרור, אבל באבר ממש מאי שייך שחרור, וכן מש"כ התוס' (בד"ה ונעשה) דשייך לשחרר כל השפחה בלי אבר אחד, זה גם כן לכאורה רק אם נימא דזה מדין הקנאה, ועי' מש"כ בזה בדף ט' ע"א על רש"י בד"ה עד שיאמר.
רש"י ד"ה שתרמו. והקדש העכו"ם הקדש כדילפינן מאיש איש. מכאן משמע דעיקר הדין הוא חלות ההקדשה על התרומה, ואינו תלוי במה שנפקע איסור טבל מהשאר, דאם כדי שיחול תרומה צריך קודם לעשות הפקעה מאיסור טבל ועי"ז חל התרומה, א"כ מנ"ל דיש כזה כח לעכו"ם להפקיע איסור טבל, וע"כ דכדי שיחול תרומה אינו צריך שיפקיע הטבל, אלא דאם רק חלות התרומה חל ע"י הפרשתו ממילא יורד ג"כ איסור טבל, וכיון דבכחו לעשות חלות דין על התרומה דילפינן מאיש איש שפיר נפקע הטבל, וצע"ק מהא דכתב הרא"ש (בנדרים דף י"ב) דהא דמתפיס בחלת אהרן אינו נקרא דבר הנדור, דאיסור הי' קודם ג"כ ולא נתחדש אלא היתר, דלפי"ז עיקר הענין בהפרשה הוא היתר השירים ומנ"ל דזה יכול גוי, ועי' בר"ן שם דכתב דמה דאסור אינו מחמת נדרו אלא מגזה"כ, ולפי"ז ג"כ מנ"ל דעכו"ם יכול להפריש, והנה ע"כ צ"ל דמ"מ דין נדר עליה דהא יכול להתיר ע"י חכם, וצ"ל דכוונתם דאין עיקר הענין הקדושה אלא דמכח דהותר הטבל חל דין הקדש על התרומה, ומ"מ כיון דאם יתבטל התרומה וההקדשה לא יהא ניתר הטבל שייך באופן זה היתר חכם, ומ"מ הא מבואר בדבריהם דאין בתחילת הענין שבתרומה ע"י הקדושה שחל על התרומה, וא"כ מנ"ל דלעכו"ם יש כח כזה, ואפשר לומר דס"ל לרש"י דמה דהותר הטבל אינו דין חלות, ובודאי עכו"ם בכחו לעשות ההיתר, וכל השאלה כיון שצריך עי"ז לחול דין הקדש על התרומה, ואם לגבי זה לא מצינו כח לנכרי לא הי' שייך שיועיל הפרשתו, לכן כתב רש"י דגם חלות דין דהקדשה יכול דילפינן מאיש איש וממילא אין שום טעם לעכב שלא תועיל הפרשתו. (מהדו"ק)
תוד"ה מה אתם. דמ"מ כיון דדרשינן שליחות מתרומה מגם אתם ומינה ילפינן בעלמא מסתמא דלא מרבינן בעלמא אלא דומיא דאתם. והיינו דבלי יתורא ידעינן דיש לילף רק דומיא דאתם. והנה לעיל דהוי ס"ל למקשן דילפינן מה אתם ישראל ודחי לי' דילפינן מה אתם בני ברית, ולכאורה מנ"ל לדרוש מה אתם בני ברית ולא נדרוש מה אתם ישראל, והי' משמע משום דמיתור אין ללמוד למעט אלא קצת ואז כבר אין יתור לדרוש למעט יותר, היינו דגם בן ברית יתמעט כיון דאינו ישראל, אבל זה א"ש אם כל הלימוד הוא מייתור, אבל אם אין יתור אלא מסתבר דבעי דומיא דאתם, א"כ נימא דבעי גם דומיא דאתם שיהי' ישראל ולא נדע שכשר עבד לשליחות.
אמנם כ"ז אם נפרש דהטעם דדרשינן מה אתם בני ברית הוא משום דמיתורא סגי ללמוד למעט רק קצת, אבל אפשר דהתרצן תירץ דדיני התורה נאמרו לכל מי שהוא בן ברית לא רק למי שנקרא ישראל, וא"כ ממילא אתם היינו בני ברית, אלא דאם נימא כן צריך טעם למה צריך פסוק לחיוב עבד במצות כאשה מגזירה שוה דלה לה, תיפוק לי' דכל דיני התורה מדברים אל בן ברית, ועבד דהוא בן ברית כדכתב רש"י מקרא דמחוטב עציך לכן ממילא חייב במצות, ואת הגזירה שוה דלה לה נצטרך שלא יהי' מחויב במצוות יותר מאשה, ובתוס' ב"ק דף פ"ח מבואר דבלי הגזירה שוה אז העבדים היו פטורים ממצות.
תוד"ה ונעשה. הנה לא הקשו על משחרר חצי עבדו דאיך מהני דאף אם יזכה ויהי' חצי עבד וחצי בן חורין הא הוא והאדון שותפים והו"ל כנותן לו בחצר השותפין, ובאמת בתוס' הרא"ש הביא דהירושלמי מוקי לה דנותן השטר לאחר וה"נ מיירי כאן, אבל התוס' הא לא מוקי בהכי, ובאמת דברי הרא"ש תמוהים דא"כ מה צ"ל דס"ל דעובר ירך אמו, ואולי משום דאי לאו ירך אמו הו"ל כמזכה לעובר וכמו שהק' בחי' הגר"ח הלכות עבדים, ואע"ג דבגמ' לא הקשו מכח מזכה לעובר, צ"ל בהכרח להרא"ש דאה"נ הגמ' יכלה להקשות מחמת מזכה לעובר דלא קונה, ובתירוץ של הגמ' רוצה כבר לתרץ שגם זה לא יהי' קשה, אבל להתוס' משמע דלא מפרשי כהרא"ש, א"כ יקשה למה הקשו כאן יותר מבכל משחרר חצי עבדו, והנה אפשר לומר דהנה באמת כל אדם שזוכה עם ידו אינו משום דידו קנויה לו ויש לו בה קנין ממון, אלא שזה הוא דין יד כמו שביאר בהגר"ח ז"ל שם, אבל מה שזוכה בעבדו הוא מחמת דהיד קנויה לו, וכשנשתחרר חציו אז בחצי בן חורין לא שייך כלל קנין ושותפות, ואינו דומה לכל חצר השותפין דיש לכל אחד אותו סוג קנין על כל החצר, אבל על החצי של בן חורין הוא לגמרי של העבד, נמצא דכשזה נותן לו את השטר אז יצא מרשותו ע"י שנכנס לרשות כזה שלאדון אין שום שייכות, אע"פ שיש חלק שהוא רשותו, ולא דמי לחצר שותפין דאין שום מקום שנוכל לומר דבמקום ההוא אין לו שותפות באותו זכיות, ולכן קשיא להו להתוס' רק היכא שהיד נשאר של האדון.
והנה הגר"ח ז"ל שם תי' קושית התוס' דלמ"ד עובר ירך אמו אז היד שלה הוא גם דין יד של העובר, ומה דקונה ביד אינו משום שקנוי לה בגופה אלא משום שע"פ דין חשובה ידו וה"נ הוא יד של העובר, וממילא גם בעובר שייך גיטו וידו באין כאחד ונשתחרר אע"ג דשייך היד להשפחה, וצ"ב דתמיד היד של העבד הא באמת הי' שייך שיהי' לו דין יד של העבד, אלא דמחמת קנינו של האדון לא נותן שלידו של העבד יהי' דין ידו, וא"כ ס"ל להתוס' כיון דמה דעצם היד קנוי לאדון זה מעכב מהיות דין יד לעבד, וה"נ זה מעכב מלהיות דין יד לעובר.
האשה עצמה מביאה את גיטה. יש לעיין להני דס"ל דבנוגע יש חשש משקר, א"כ למה נאמנת ומ"ש מרשע דאורייתא דאינו נאמן בכל דוכתי שהכשירו כל הפסולים כגון כאן ובעדות עיגונא, מ"מ גזלן דאורייתא פסול והיינו משום דחשוד למשקר, ולמה גרע חשש משקר דנוגע דהכשירו וחשש משקר של רשע לא הכשירו. וע"כ צ"ל דמשום נגיעה אין חשודה להכשיל בעבירה, אבל להוציא ממון חשודים אנשים דקילי לאינשי הוצאת ממון חבירו משא"כ עבירות אחרות. וצע"ק לפמש"כ התוס' ב"מ דף ו' דאם לא פרשי מספק ממון לא פרשי נמי מאיסורא דשבועה, ולכאורה לפי"ז מ"ש דנוגע אינו חשוד לשקר כאן. ובאמת יפלא על מה דמבואר בשו"ע (אהע"ז סי' י"ז סעיף ג' ובסי' קמ"א סעיף ל"ג) דכל רשע דאורייתא פסול ולא מחלקין בין רשע דחמס לרשע אחר, ונהי דפסקינן כאביי דס"ל בסנהדרין דף כ"ז דגם רשע שאינו חמס פסול לעדות, מ"מ הא רשע דאינו חמס פסולו מגזה"כ ולא משום חשש משקר, כמבואר בנמוק"י (פ' זה בורר, הובא בקצוה"ח סי' מ"ו סקי"ז), ולמה אינו נאמן כאן.
ובקצוה"ח הנ"ל נקט דבאמת רשע דאינו דחמס כשר לעדות אשה שמת בעלה והוציא זה מדברי הנמוק"י הנ"ל. ואינו מוכרח דלכאורה כונת הנימוק"י לענין דין עד אחד נאמן באיסורין דנאמן כל אחד חוץ מרשע דחמס דחשוד לשקר, ולענין דין עד אחד נאמן באיסורין באמת פסקינן דרק החשוד לאותו הדבר אינו נאמן, אבל לדבר אחר שלא ראינו שחשוד הוא נאמן, אלא דגם זה צ"ע דלכאו' גם רשע דחמס נאמן למה שאינו חשוד, דבשו"ע (יו"ד סי' קי"ט) לא נזכר חילוק בין רשע דחמס לסתם רשע דבכולהו אינו נאמן רק על מה שחשוד, וצע"ק.
בחוצה לארץ דאי אתי בעל מערער לא משגחינן ביה מהימנא. [עי' בתשו' הגרעק"א סי' רכ"ב דביאר דגבי חשש דרוצה להפרידה מבעלה סגי במה שיש כתב ולכך נאמנת, אבל היכא דאיכא חשש שרוצה לקלקלה לא מהני מה דיש כתב, ולכך בחוץ לארץ אינה נאמנת], ולכל הפירושים צע"ק, דעיקר הדין מה דשליח נאמן נגד ערעור הבעל מבואר לעיל דף ג' ע"א דכיון דנותן בפני ב' או בפני ג' מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה, וכיון דחזינן דהחמש נשים חשודות לומר מת בעלה אע"ג דאם הוא חי ויבוא בפנינו יוכחשו על כך, מ"מ חשודות לשקר, ואינם חוששות שיתגלה שקרם לכל, א"כ למה יהיו נאמנות לומר בפני נכתב משום הסברא דלא אתי לאורועי נפשיה, הא הם חשודות שכדאי להם להכנס אפילו לחשש דאורעי נפשיה מחמת הרצון לקלקלה, וממילא אמירתם לא צריכה להועיל נגד ערעור הבעל, וא"כ לא יהיו נאמנות כלל באמירתן בפני נכתב ובפני נחתם.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |