אילת השחר/גיטין/ח/ב
תוד"ה אע"ג. ברעק"א עירובין דף ס"ח הק' לשיטת הר"ן דריבוי בשיעורין הוא איסור מה"ת, א"כ למה מותר לגוי להרבות בשביל התינוק לצורך מילה, הא כמו דאם הישראל הי' מרבה הי' עובר איסור מה"ת, ה"נ הי' צריך להיות אסור לרבות ע"י גוי, וממ"נ אם מצות מילה מתירה אמירה לנכרי, למה צריך אגב אמו דוקא, ואי לא הותרה אמירה לנכרי למה מותר לעשות איסורא דאורייתא דריבוי בשעורין ע"י גוי, ועי' מש"כ בזה בקובץ שעורים ביצה אות מ"ט.
והנה בר"ן ביצה פ"ב ביאר הא דביו"ט מותר להרבות אפילו לכתחילה ואם עושה מלאכה משום פיקו"נ אסור להרבות, משום שפיקו"נ אינו אלא דחיה, ולכן אסור להרבות מה"ת משא"כ ביו"ט דהותרה, והדברים צ"ב, ונראה בכוונתו דמלאכת היתר אף אם נתערב בה איזה תועלת ישאר ההיתר אלא שבפיקו"נ המלאכה היא מלאכה אסורה, אלא דהוי כאילו היתר צדדי, וכיון שכן מה שמוסיף על הפיקו"נ נשאר מלאכת איסור, ובעצם כולו הוא מלאכת איסור עם היתר צדדי לגבי מה שנוגע לפיקו"נ, משא"כ ביו"ט דדברים של אוכל נפש אינו כלל מלאכת איסור, וא"כ אף אם מרבה כיון שהפעולה היא מותרת אין כאן מעשה מלאכת איסור כלל, ויש להסתפק באיסורא דרבנן היכא דהתירו כגון בחולה שאין בו סכנה, אי הוי ג"כ כהיתר צדדי או שאין כאן ענין איסור כלל, והנה לפי מה דהאחרונים רוצים להוכיח דבאיסור דרבנן אין כלל איסור עצם הדבר רק מה דעבר על רצונם, וכדהובא בקונטרס דברי סופרים אות ל"ב בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל ובמשך חכמה פר' שופטים, בודאי היכא דלא אסור לא שייך כלל ענין איסור, ואפילו אם ננקוט דיש באיסור דרבנן איסור בעצם הדבר, מ"מ מסתברא דהיכא שלא אסור אין כאן איסור כלל, וא"כ באמירה לנכרי במקום חולה שאין בו סכנה אין כאן כלל מעשה איסור, וממילא לא שייך איסור להרבות, וכ"כ ברש"ש אלא דבדברינו נתבארו הדברים. [ועי' ביצה ח' ע"ב אבל יכול לכסותו בדקירה אחת מותר].
והנה יש עדיין להסתפק אם זה מותר רק לצורך מילה, או דילמא דבכלל אין איסור להרבות כה"ג, דלפי משנ"ת צריך להיות מותר גם שלא לצורך מילה, והנה התוס' כאן נסתפקו בזה, ומהתוס' משמע דס"ל דהאיסור להרבות הוא מדרבנן, דכ' בסוף דבריהם דהא דביו"ט התירו להרבות, היינו משום דלשמחת יו"ט התירו, והיינו דכל האיסור אינו אלא מדרבנן, ומ"מ גם בדבריהם צריך טעם מה הם הצדדים שנסתפקו, וכן יש לעי' אי גם לשיטת הר"ן יש להסתפק, והנה נראה דנהי דמשום אמירה לעכו"ם אין כאן איסור, מ"מ גם עכו"ם שעשה לצורך ישראל אסור ליהנות מזה, וא"כ אפילו אם אין איסור מצד האמירה לעכו"ם, מ"מ הא לא עדיף מאם עשה מדעת עצמו לצורך ישראל דאסור ליהנות מזה, ואיך מותר כאן ליהנות, אמנם יש לחלק דכל הטעם שאסור בעשה לצורך ישראל משום דשמא יאמר לו לעשות, וכאן הא מותר לו לומר לעכו"ם באופן זה, אלא דלכאורה אכתי יש לחוש שיאמר לו לעשות בשביל מילה לבד, ואם נימא כן נצטרך לומר דרק בשביל צורך מצות מילה לא רצו לגזור ולאסור את זה, דאע"ג דאיסור אמירה לעכו"ם אסור בשביל מצות מילה, מ"מ כאן הא משום אמירה לעכו"ם אין איסור, אלא משום דנהנה ממלאכת עכו"ם וזה לא אסרו לצורך מצות מילה, אבל להרבות לא לצורך מצוה אפשר דאסור, אלא דיש מקום לומר דלא מצינו גזירה כזאת היכא דאמירה באופן כזה הי' היתר, וממילא יהי' מותר אף לכתחילה להרבות אפי' לא לצורך מצוה, ובזה נסתפקו התוס', וזה שייך להסתפק גם להר"ן.
בא"ד. שמא ירבה בשבילו אבל ע"י עכו"ם ניחא דשרי להרבות. וברעק"א עירובין דף ס"ח הקשה להר"ן דס"ל דריבוי ע"י ישראל אסור מן התורה א"כ גם בעכו"ם למה מותר, ואם משום מילה מותר אמירה לנכרי א"כ לא צריך דוקא אגב אמו, ואם לא למה מותר להרבות אגב שמחממין לאמו, ובקובץ שיעורים (ביצה אות מ"ט) כתב דבאמירה לעכו"ם יש שתי איסורים, א' דיש שליחות לעכו"ם לחומרא ומדרבנן הוי כעשה ישראל ולכן אפילו לומר בע"ש שיעשה בשבת אסור, וב' עצם האמירה וזה אסור אפילו שאומר בשבת לעשות ביום חול, ולענין אמירה אין נפק"מ אם אומר לו להניח על האש קדירה זאת אפילו אם יש בה הרבה יותר ממה שצריך להאם, אבל מחמת עשיית המלאכה יש נפק"מ, ולכן הותר רק לעשות איסור א' ולא שני איסורין, דהיינו כשצריכה אמו קצת מהמים החמים דאז יש רק איסור שנעשה מלאכה ולא איסור אמירה.
ועצם מש"כ בקוב"ש דבאמירה אין ריבוי אינו ברור, דהא ודאי אם הי' אומר תבשל רביעית ועוד רביעית בפעם ב' הרי יש שתי איסורין, א"כ כשאומר בב"א תבשל שתי רביעיות זה הוי ריבוי בשיעורים. עוד יש לעיין לפי"ז אם אין אמו צריכה מ"מ נתיר, דהא כשאומר בשבת ברמז לעשות מלאכה ביום חול מותר כמבואר סי' ש"ז סעיף כ"ב ובמשנה ברורה ס"ק ע"ו, הרי דברמז אין איסור רק על מה שעשה הדבר בציוויו, וא"כ כיון דלצורך מילה מותר היכא דיש רק איסור חדא, הא גם כשלא צריכה אמיה הא יש לומר ברמז לבשל דאז אין איסור מחמת עצם האמירה אלא מחמת עשיית שליחותו, ואיסור אחד הא מותר לצורך מילה לדבריו.
עוד צ"ע דהנה התוס' הסתפקו אם מותר להרבות ע"י העכו"ם עבור התינוק רק לצורך מילה או גם בלי זה. ולדבריו איזה צד יש שנוכל להרבות שלא לצורך מילה כיון דמ"מ איסור א' יש מחמת שעושה בשליחותו.
עבד שהביא גיטו וכו'. בר"ן ביאר דה"ה קרוב שהביא גט לאשה ויש בו מתנת נכסים נימא פלג"ד, אע"ג דהי' סברא לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, שאני הכא דעיקר השטר מתקיים עפ"י עדיו, ובאפיקי ים (ח"א סי' י"ד) כתב דלגבי הנכסים אינו כשר הקרוב להיות דיין נמצא דהוי כמעיד חוץ לב"ד ולכן לא יצוייר כלל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, כיון דלגבי החלק של הנכסים לא העיד בב"ד ולא שייך עדות שבטלה דהא לא העידו כלל ע"ז. ויש לעיין דהא כל מה דמהני על הגט דהוי כמעיד בב"ד, ואם העדות היא עדות, בהכרח היא צריכה להתבטל, ולא שייך לומר דזה כאילו לא העיד, דזה שייך רק בשתי הגדות נפרדות, ואפילו כגון רבעני לרצוני דהם בעצם שתי הגדות דהיינו רבע אבל לא אותי, דאז אם החלק לא נתקבל בב"ד לא שייך עדות שבטלה, דרק מה שבמציאות נתקבלה העדות ביחד, היא המקשרת את הענינים ופוסלת את הדיבור השני, אבל היכא דחדא הגדה היא, בהכרח צריך להיות בטלה מקצתה בטלה כולה, וכיון דלגבי הגט מחשבינן דנתקבלה כאן עדות והעדות לא היתה מועילה על הנכסים צריך להתבטל כל העדות, דביאור הדבר מאי דאמרינן דבטלה מקצתה בטלה כולה, נראה דהיינו חלק מעדות שלא נאמן בתורת עדות פוסל את כל הדיבור, וא"כ כיון שרוצים להחשיב אותו לדיבור שבהכרח הוא דיבור שיהי' עליו תורת עדות גם לשאר דברים, וזה דיבור כזה שלא הי' נאמן עליו אם הי' אומר בב"ד שייך כבר בטלה כולה, אמנם נראה דזה רק היכא שלגבי הגט צריך עדותו כעת להתקבל בב"ד, דאז שייך עליו שבטלה כולה, אבל דיבור כזה דלא בעי כלל להתקבל עתה בב"ד, לא שייך כלל שבטלה מקצתה בטלה כולה, דהדין מה שבטלה מקצתה משוי לה דב"ד לא יכולים לקבל עדות כזאת דבעי ע"ז תורת עדות בב"ד, אם עדות הזאת בטלה מקצתה, ולפי"ז מה שהגרעק"א דן כאן ובתשו' סי' קכ"ד דגזלן דאורייתא ועוד עד העידו על אשה שמת בעלה דיתבטל עדות הכשר ג"כ, משום עדות שבטלה מקצתה, אע"ג דכל פסולו של הגזלן אינו אלא מחמת חשש משקר, וזה לכאורה הא לא שייך שיעשה את השני שקרן עי"ז, והוכיח מדברי הר"ן כאן דבעדות דבפני נכתב כל הפסולים כשרים מ"מ הי' ס"ל להר"ן דשייך ע"ז עדות שבטלה מקצתה, ומזה למד דה"ה דיהי' הדין נמצא א' מהם קא"פ עדותן בטלה אפי' שהפסול הוא רק משום משקר, יש לעיין דאולי זה נאמר רק כאן דאע"ג דהכשירו כל הפסולים מ"מ צריך להעיד בב"ד מדין קיום, ולכן הוי כלא העיד בב"ד ע"י שבטלה מקצתה, אבל בעדות עיגונא יהי' תלוי במה שהסתפק שם בסי' קכ"ג אם צריך שיתקבל עדותו בב"ד, דאם אי"צ כלל ב"ד לא שייך ע"ז כלל דין עדות שבטלה [בתשובות רעק"א ס' קכ"ה הביא זה בשם בעל הנתיבות המשפט והסכים עמו].
עצמך ונכסיי. וכ' רש"י דמיירי שהוא אמר בפנ"כ, והק' הגרעק"א דלמה הוצרך רש"י לפרש דאמר בפנ"כ דלפי"ז מיירי באופן רחוק דאמר לי' הוי שליח כדמוקי סופ"ב, ולמה לא פירש בפשוטו דהביא גיטו שנשתחרר דלא צריך בפנ"כ, ולא חיישינן לטעון מזוייף משום דגבי עיגונא אקילו, כמש"כ התוס' בריש פרקין, ולגבי הממון טענינן מזוייף עיי"ש. והי' אפשר לומר דהנה בס"ד דאביי בכל נכסי דמתוך דקנה עצמו קנה נכסים, ע"כ הפשט כמו ששמעתי לבאר, דכיון שתיקנו משום עיגונא ע"כ דזה נכלל בהתקנה, והנה יש חילוק בין אמר בפנ"כ דאז היתה תקנה מיוחדת להאמינו משום עיגונא, דהא בלי האמירה באמת נפסל הגט, וע"ז שייך לומר דבהתקנה נכלל גם נאמנות על הממון כדי שיועיל התקנה על השחרור, אבל מה שאין חוששין כ"ז שלא ערער בלי שבא ע"י שליח, וכן בא"י הא מה דלא חוששין משום עיגונא לא היתה תקנה מיוחדת, אלא דמשום עיגונא לא תיקנו לחשוש, וא"כ אם זה נוגע לענין ממון שע"ז יש לחשוש מנא לי' לאביי בס"ד דיהי' נאמן, כיון דלא הי' תקנה מיוחדת, ולכן הוצרך לפרש דמיירי באמר בפנ"כ, דאז הא היתה תקנה מיוחדת להאמין משום עיגונא, ממילא הוצרכו להאמין גם על הממון וזה נכלל בתקנתם לס"ד. (מהדו"ק)
עצמך ונכסיי קנויין לך עצמו קנה נכסים לא קנה. פירש"י דמיירי שהביא גיטו באופן שצ"ל בפנ"כ ובפנ"ח, והק' בדרו"ח להגרעק"א למה לא פירש דהגט אינו מקוים ומיירי באופן דאי"צ לומר בפנ"כ אלא דלגבי השחרור לא חיישינן למזוייף משא"כ לגבי הנכסים טענינן מזוייף, ותירץ דא"כ לא שייך לענין פלגינן דיבורא דהא אם הוא באמת אינו מזוייף מגיע לו הכל ואם לא אינו משוחרר, אבל בגוף המתנה דכל נכסי לא נתקיים מקצתו דוקא, לכן פירש"י דמיירי בענין דצ"ל בפנ"כ ומהני הקיום רק לגבי עצמו ולא לגבי נכסים זה מקרי פלגינן דיבורי' דמהני עדותו במקצת.
ובחזו"א הקשה דא"כ גם בעצמך ונכסי ג"כ יהי' תלוי בפלג"ד, ועוד מה מדמה זה לפלוגתא דר"מ ור"ש דפליגי כיון דלא מתקיים דיבור כל נכסי הכתוב בשטר שחרור. וכתב דאפשר דה"נ משום דלא קנה הנכסים אתינן עלה דכל שלא נתקיים וא"א לקיימו לא יזכה בנכסים, ואף אם יתקוף יוציאו מידו, דבממון כל שאינו מועיל אפילו תפיסה מקרי המוחזק בעלים גמור וכמבואר בב"מ דף ו' ע"ב, נמצא דבמצב זה לא קנה כלל הנכסים וצריך לדין פלג"ד.
ויש לעיין בזה דהנה בב"ב דף פ"א אמרינן דקונה שתי אילנות מביא ואינו קורא, והיינו מחמת דמספקינן אי קנה קרקע דאז הוי אדמתך או דילמא דלא קנה לכן מביא ואינו קורא, וידוע מה שמקשים דכיון דעפ"י דין תשאר הקרקע ביד המוכר א"כ אפילו אם כלפי שמיא גליא דזה של הלוקח מ"מ במציאות יפסקו שזה של המוכר והוי ודאי שאינו אדמתך ולמה מביא. וכעין זה מקשה הגרעק"א (בשו"ת תנינא סי' נ"ה) במקדש בכסף איך יצוייר שיהי' קידושי ספק דהא כיון דאינה מקודשת ודאי נמצא דהכסף חוזר להמקדש ונמצא דלא נתן לה כסף וצריכה להיות ודאי פנויה, ותירץ דהוי כתפיסה ברשות וזכתה האשה בכסף לכך הוי קידושי ספק, ובחזו"א (אהע"ז סי' ל"ט) הוסיף לתמוה דלפי"ז בקידשה בקרקע לא יצוייר קידושי ספק, לכן כתב דאף דזה של המוחזק מ"מ אם אליבא דאמת שייך להשני גם הוא בעלים על הממון ושייך שפיר קידושין, וכן נמי מה"ט אם אליבא דאמת הקונה ב' אילנות קנה קרקע הוי באמת של הקונה אדמתך, אע"ג דבמציאות ב"ד לא יתנו לו, ולפי"ז גם כאן אי אפשר לומר דבאמת לא חלה המתנה על הנכסים, והדר קושיא לדוכתין דמאי מדמה לה להא דפליגי ר"מ ור"ש אם חל קצת מתנה משא"כ כאן הוא נידון אם פלג"ד להאמין על קצת דבאמת או קנה הכל או לא קנה כלום.
והנה תמהו האחרונים על הא דמשמע כאן דענין אם להאמין לו על הכל או לא תליא בפלוגתא, דהא בכמה דוכתי מצינו פלגינן נאמנות כגון בעד שהעיד שמת בעלה דנאמן לגבי להתירה להנשא ולא לירד לנחלה.
ובקובץ הערות (סי' כ"א אות י"ב) כתב דפלגינן נאמנות כו"ע סוברים אלא שזה דוקא היכא שאין דין א' בתולדה מהשני כגון במת בעלה דאין היתר נישואין קשור עם נחלה אלא דנזדמנו יחד, אבל אם דין אחד יוצא מהשני כגון לקבל כתובה שזה כתוצאה מהיתר נישואין אז לא פלגינן, וכאן ביאר בקובץ הערות דיש להסתפק אם כשנותן כל נכסיו קונה כל פרט מחמת עצמו, או שזה קנין כולל דכל מקצת קונה מחמת הקנין שקנה הכל, וזה הוא דפליגי ר"מ ור"ש דאם כל מקצת קונה מחמת דקונה קנין הכולל הכל, ונמצא דזה תולדה מקנין הכללי וממילא לא פלגינן נאמנות, משא"כ אם נפרש דכל מקצת הוא קנין בפנ"ע לכן ס"ל לר"ש שפיר דחל שחרור העבד אע"פ שלא חל מתנת הנכסים דהוי כהרבה קנינים שונים, ומה"ט נמי נוכל לפלוג נאמנות, והך פלגינן דיבורא דמיירי כאן היינו פלגינן נאמנות [וצ"ל לפי"ז דגם עצמך ונכסי דכולהו מודו דמהני הוא מדין פלגינן נאמנות]. ולכן תמה על הר"ן דהביא דהא דרבא ס"ל פלג"ד הוא לשיטתי' בפלוני רבעני דאמרינן פלג"ד, דהא לא דמי דהתם הוא פלג"ד דלא שייך פלגינן נאמנות, דזה שייך רק אם רשע כשר לעדות כגון בהרגתיו, דלגבי עדות להתירה הוא נאמן דהרג ולגבי לעשותו רשע אינו נאמן כלל, אבל בעדות דרשע פסול אז לדבריו רשע הוא וא"א להאמינו לגבי לחייב להרובע כלל, כיון דאז אנו צריכים להאמין כל דיבורו וא"א דהוא רשע וצריך לפלגינן דיבורא דרבע לאחר או לאונסו, משא"כ כאן כל הנידון פלגינן נאמנות ובזה אינו צריך לומר דאזיל לשיטתו בהא דפלוני רבעני דס"ל פלג"ד דכולהו ס"ל פלגינן נאמנות, והמחלוקת כאן הוא רק אם ענין השחרור כתוצאה מהכל נכסי דאז לא שייך פלגינן נאמנות או שזה הרבה קנינים ושייך פלגינן נאמנות.
וכן הקשה בהא דהקשו התוס' ביבמות דף כ"ה דר' יהודה דס"ל דבהרגתיו לא תנשא אשתו דלא פלג"ד, מהא דקאמר ר' יהודה באחד שבא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי דנאמן אתה לפסול עצמך ואין אתה נאמן לפסול בניך והא לא ס"ל פלג"ד, ומכח זה ביארו דנאמן רק מדין שויא אנפשיה חד"א, והק' דהא זה הא לא פלגינן דיבורא אלא פלגינן נאמנות וזה הא כו"ע ס"ל.
עוד מקשים בהא דסופ"ק דמכות בהא דאילעא וטוביה קריביה דערבא הוו דמסקינן דלכן פסולים לגבי לוה ומלוה, והק' הרא"ש למה לא נימא פלגינן דיבורא דנאמינם לגבי לוה ומלוה ולא לגבי ערב, ותירץ בתירוץ א' דלגבי פסול קרוב אמרינן בטלה מקצתה בטלה כולה ולא פלג"ד, עוד תירץ דרק פלגינן דיבורא אמרינן ולא פלגינן נאמנות, והקשו דהא בכמה דוכתי מצינו דנאמן לא לגבי כל הדברים כגון בעדות אשה שמת בעלה ודכוותה טובא.
ונראה דהא ודאי בע"א דנאמן לשבועה ולא לממון לא יקשה לן איך פלגינן נאמנות דהא זה דינו דנאמן רק לגבי שבועה ולא יותר, וה"נ בעד סוטה דהאמינתו תורה רק לענין לאוסרה, וכן בעד שמת בעלה דחכמים קבעו שנאמן רק לגבי זה ואין זה נקרא פלגינן נאמנות אלא הגבלת הנאמנות, ורק בעדות שנים לא יצוייר זה כיון דדינם להיות נאמנים לגבי הכל, ורק משום דהוו קרובים אינם נאמנים כדינם, זה תלוי בדין אי פלגינן, כיון דמצד נאמנות שלהם אינם מוגבלים.
דהנה כשמעיד פלוני חייב כסף הא לדבריו צריך הלה לשלם מ"מ הגבילה תורה נאמנותו רק לשבועה ולא יותר, וכן כשמעיד העד בסוטה שזינתה או בעד מיתה שמת בעל האשה דלפי דבריו הי' צריך להיות הרבה דינים, מ"מ קבעה התורה או החכמים נאמנות לגבי דבר א' וזה מקרי הגבלת הנאמנות, אבל אם מעידים כמו באילעא וטוביה דהא זה אינו קשור לההלואה, ואז אם אינו מאמין לגבי הערב שזה דבר צדדי שאינו כלול בהנאמנות למי שבאו להעיד אז אנו צריכין לפלגינן נאמנות כיון דכשהעידו העדים שהי' הלואה לא הי' שום הגבלה בנאמנותם לגבי ההלואה, אלא דמ"מ שייך פלגינן כמו שיתבאר לקמן כיון דאין הכרח שבהלואה יש עדים, ולכן שייך לדון על המלוה ולוה ולא לדון על הערב.
[והעירוני דהא בב"ק ע"ב ע"ב ס"ל לרבא דעד זומם מכאן ולהבא נפסל דאין לך אלא חידושו, וכתבו שם התוס' דאין לומר דרק נאמנים ולא נפסלים, ומ"מ נפסלין רק מכאן ולהבא הרי דפלגינן נאמנות, אבל גם התם הא תרי בתראי אינן נאמנין יותר מתרי קמאי, ולגבי נאמנות יותר מהראשונים הם מוגבלים רק מכאן ולהבא לרבא, אבל על מה שדינם להיות נאמן כדין עדים, נאמנות הכי גדולה, ע"ז לא מצינו פלגינן].
והרא"ש דתירץ שם בשם הראב"ד דבפסול קורבא לא אמרינן פלג"ד אלא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, מבואר דלולא זאת אז למ"ד פלג"ד נמי פלגינן נאמנות היינו לגבי המלוה והלוה נאמן לגמרי אע"ג דלגבי הערב אינו נאמן, ולכאורה לפי"ז בהא דפלוני רבעני אין צריך לומר דרבע אחר או לאונסו דאפשר לומר דלגבי פלוני נאמן שרבע אותו לרצונו ולגבי עצמו אינו נאמן, כיון דלסברא זאת גם בנאמנות דעדים פלגינן נאמנותם למ"ד פלג"ד. אלא דאפשר לומר דפלוני רבעני מוכרחים לומר דלא לרצונו, דהנה בעד שמעיד שמת בעלה, מלבד שזה עדות מוגבלת יש עוד טעם לפלגינן נאמנות דהא לא כל שמת נפק"מ לנחלה, דאם אין לו מה להוריש או שאין לו יורשים שהוא גר אינו נוגע לירושה, וכן לא כל מי שמת נוגע להתיר אשה דיתכן דאין לו אשה והוי דומיא דאילעא וטוביה דלא בכל הלואה יש ערב ושייך לומר שאינו דן על הערב ופלגינן נאמנות כיון דדן רק על המלוה, וכן דכשמעיד שמת אין לנו לדון על שני הדברים דמי יימר שנוגע לירושה או שנוגע להתיר אשה, ולכן עלינו לדון על כל דבר בפנ"ע וכה"ג שייך שפיר לפלוג הנאמנות להראשונים האלה אפילו בנאמנות דעדים ממש, משא"כ היכא שבהכרח צריך לדון על שני הדברים, אז לא שייך פלגינן נאמנות, ולכן בפלוני רבעני ע"כ צריך לדון על שניהם אם לא נחלק הדיבור, דהא בדיבורו אומר למי רבע, ואם לא נחלק הדיבור ע"כ עלינו לדון על שניהם ובזה צריך לפלגינן דיבורא, דאז אנו אומרים דאיני דן על הנרבע.
והנה בהא דנאמן לומר דנתגייר בינו לבין עצמו אם לא נפרש כמו שתירצו דנאמן רק מדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הא לא מצינו דין נאמנות מיוחדת דנאמן לפסול עצמו מתקנ"ח או מגזה"כ, וא"כ אי יש לו נאמנות מעיקר הדין למה לא יהא נאמן גם על הבנים, דהא כל היכא דלא מצינו נאמנות על דבר מיוחד מה"ת או מתקנ"ח אז צריך להיות או שנאמן לגמרי או שלגמרי אינו נאמן. וצ"ע דמ"מ גם אם נפלוג דיבורא איך יועיל, וצ"ל דיסברו כתירוץ הראשון שתירץ הרא"ש במכות בהא דאילעא וטוביה קרובים דערב דמשמע דלולא דאמרינן דבטלה מקצת בטלה כולה הוי פלגינן נאמנות דנאמנים על הלוה אע"פ שבהכרח נמצא דגם הערב חייב, ונתבאר דהיכא דאין הכרח לדון על שניהם יחד ממש שייך פלגינן נאמנות דלגבי המלוה אנו אומרים דהי' הלואה דלפי"ז גם הערב חייב כיון שאין מוכרחים לדון כעת על הערב, וה"נ כאן דלגבי עצמו יהי' נאמן לגמרי כיון דבזה אין לנו הכרח לדון על הבנים דמי יימר שיש לו בנים או שיהי' לו בנים, וכה"ג שייך פלגינן נאמנות דזה ג"כ כלול למ"ד פלגינן דיבורא.
והנה בסוגיין כשכתוב עצמך ונכסיי באמת זה שני שטרות, ומצד דיבורו הא כיון דנאמנותו היא מוגבלת רק לגבי שחרור הא לא יקשה כלל איך נפלוג נאמנות, כמו שנתבאר דהיכא דעיקר דין נאמנותו היא מוגבלת לכו"ע מפלגינן ולכן נאמן על עצמו ולא על נכסיו, אבל בכל נכסי יש לדון מחמת פלג"ד, דהא כשאנו זקוקים לקיום כגון היכא דטענינן מזוייף או כשטוען מזוייף בכל האופנים דבלי הקיום אין לגבות, ואפילו דאליבא דאמת מגיע לו נכסים מ"מ ראית שטר אין לו על הנכסים, ונמצא דכמו לגבי עצם הקנין ס"ל לר"מ דלא פלגינן דיבורא דכיון דהקנין הוא על הנכסים א"א להתקיים חלק בלי הכל, ה"נ לגבי דין שטר שבו לראי', א"א שיהי' לו דין שטר לראי' על השחרור בלי הנכסים, ולפי"ז אפילו יתכן דקנה, מ"מ אי לא מהימן לקיים שיהי' דין שטר על הנכסים אין כלל דין שטר, ולר"ש דמתחלק קנין שטר על השחרור ה"נ לגבי דין שטר לראי' שייך להתחלק. ולפי"ז נמצא דמצד דיבורו מה שמתחלק לא הי' איכפת לנו כיון דזה כל נאמנותו רק לגבי השחרור, אבל כיון שזה נוגע לקיום השטר דבלי קיום אין לו דין שטר לראי', א"כ אם לא מחלקינן דיבורא אין לו דין שטר כלל [וכאן אפילו להשיטה שברא"ש דגם בנאמנות דעדים שייך לפלוג דיבורא, הא זה רק אם מצד דיבורם אינו מוכרח לדון על הדבר השני כגון במלוה ולוה דאינו צריך לדון על הערב משום דאינו מוכרח שיש ערב, אבל כאן דמוכרח דיש עוד נידון בנכסים ועליהם אין להאמינו אז לכו"ע לא יועיל וצריך לפלגינן דיבורא, דהיינו לחדש דיבור כאילו לא כתב כל נכסי אלא עבד ונכסים].
ולפי"ז יש לדון במש"כ הגרעק"א דיהי' חלוק בין אמר בפנ"כ דאז זה תלוי בפלג"ד משא"כ בשטר שאינו מקויים דאנו מקבלים אותו לגבי השחרור ולא לגבי הממון, דגם התם זה אותה השאלה דנמצא דדין דשטר שבו אינו לגבי הנכסים ויש בו דין שטר לגבי השחרור [ועי' בתוס' רי"ד דפי' דמיירי בלא אמירת בפנ"כ].
ב] עוד יש לעיין דלפי"ז דנו רק משום דאין תוקף לשטר כולו, וצ"ע מש"כ רש"י דכיון דמהימן אהאי נאמן נמי אהאי דמשמע דאיירינן מנאמנות השליח. וכן צ"ע מש"כ הר"ן דרבא ס"ל בשטר של כל נכסי דעצמו קנה נכסים לא קנה משום דרבא לטעמיה דס"ל בפלוני בא על אשתו דמצטרף עם אחר להורגו, דלפי משנ"ת אין לזה שייכות עם הדין דפלג"ד, דכאן זה שאלה אם מתקיים קנין השטר בלי שיתקיים הכל או אם מתקיים כח ראית השטר בלי שיהי' לו דין ראי' על הכל, אבל לא דמי לפלוני בא על אשתי דהנידון אם יכולים להאמין לו רק על חלק בלי להאמין על הכל.
והי' אפשר לומר דהנה מצינו שני סוגי נאמנות, א' נאמנות שצריך לדון זה בב"ד, והב' נאמנות דאי"צ לזה ב"ד, ובנאמנות שצריך לזה ב"ד מצינו דינים אשר עפ"י הסברא הפשוטה לא היינו אומרים כן כגון הדין דנמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטילה, דמצד הסברא למה זה יקלקל נאמנות הכשרים, וכן עוד דינים שנאמרו בקבלת עדים בב"ד דצריך להיות ביום, ואם ראו בלילה אינם יכולים לדון בלי שיהי' הגדת עדות אע"ג דלא חסר בנאמנות ובידיעת הדבר, ואם זה הי' סתם לדעת ולהאמין מאי נפק"מ, ויש לומר דלגבי עדות שב"ד צריכים לדון ע"ז אמרינן דאם העדים העידו כפי התנאים שהתורה קבעה אז יכולים ב"ד לפסוק, ולכן שייך בזה לומר דלמ"ד לא פלג"ד א"א לדון על חלק בלי שידונו על הכל, כמו אם לא הי' השאלה סתם בהנאמנות אלא אם יש דין לדון על נאמנות כזה, דלמ"ד דבכותב כל נכסי ושייר קרקע פלג"ד דיכול לחול חלק א' מהכל נכסי בלי הכל, ה"נ כאן יכול ב"ד לדון על דין עדות על חלק אע"פ שלא ידונו על הכל, וכן ביאר בשערי יושר (שער ז' פ"א) דעדים פועלים כח לב"ד שיוכלו לפסוק דין עפ"י דבריהם.
והנה הגרעק"א כאן ותשו' קכ"ד דן אם גזלן דאורייתא שהעיד על אשה שמת בעלה עם עוד אנשים אי אמרינן בזה נמצא א' מהם קאו"פ עדותן בטלה, דזה שייך בסתם עדות דפסולים אינם כשרים לה אבל בעדות אשה דגם פסולים הכשירו ורק רשע דאורייתא דשקרן הוא פסול, אבל ודאי לא נימא דהם נעשים בזה שקרנים, ונתקשה במה שכתב הר"ן לדון דאם הביא גט שכתוב בו גם נכסים והשליח הוא קרוב דנימא בטלה מקצתה בטלה כולה, אלא דמסיק דאינו אלא גילוי מילתא לכן גם קרוב כשר, אבל איך ס"ד לפסול דהא אפילו אם נימא דיהי' בזה פסול דבטלה מקצתה בטלה כולה, מ"מ הא כל פסול הכשירו באמירתו בפ"נ לגבי כשרות הגט, ובתשו' סי' קכ"ה הביא מה שכ' הנתיה"מ לחלק דרק בעדות שצריך להעיד בב"ד כגון קיום אמרינן דבטלה מקצתה בטלה כולה, אבל בעדות אשה שמת בעלה לא יתקלקל עדות הכשרים בשביל הפסולים, והסכים אתו הגרעק"א, ובפשיטות לענין דין נמצא א' קרוב או פסול זה מסתבר מאד דמה דלא בעי ב"ד אין בזה צירוף ולא שייך לומר דנמצא א' פסול שיפסול, אבל לענין בטלה מקצתה בטלה כולה, יש לעיין קצת באם ברור החילוק כ"כ וצ"ע. אלא דכיון דביסוד הדין דבטלה מקצתה בטלה כולה נלמד מהא דנמצא א' קרוב או פסול עדותן בטלה לכן גם לענין זה צריך דוקא ב"ד. ולהנ"ל יש להוסיף ביאור דגזה"כ הוא באם נתקבלה עדות כדין התורה חל על ב"ד לדון וזה דוקא כפי הגדרים, אבל עצם הנאמנות הא לא נשתנה אם הי' עוד פסול, וכן מה שלא נדון על חלק מה שאמר בלי שנדון על הכל, הוא דין דהעדות פועלת רק אם פועלת הכל מה שאמרו, וזה רק בב"ד דהעדות עושה דין על ב"ד שיפסקו, אבל היכא דאי"צ ב"ד ועצם הנאמנות גרידא מועילה לא שייך בטלה מקצתה בטלה כולה. אלא דצ"ע להסברא הזאת למה בסנהדרין וביבמות דדנו מדין פלג"ד לא הביאו מפלוגתא דר"מ ור"ש כיון דזה אותו ענין פלג"ד.
לכן אפשר לומר דבשליח שהביא גט שכתוב בו כל נכסי יש לדון מחמת ב' ענינים, או מחמת דהשטר שאינו מקויים ואין לו דין ראית שטר ושייך ע"ז לומר דאינו שטר כלל, כיון דאף אם אליבא דאמת מגיע לו הנכסים מ"מ ראית השטר הא אין לו, והב' מצד נאמנות השליח, ולפי"ז רבא דס"ל עצמו קנה נכסים לא קנה הוא זקוק לשני חידושים, א' דפלגינן דיבורא מצד נאמנות השליח, והב' דשייך דין שטר אם לא פועל בכולו, והגמ' כאן דנה מחמת פלוגתא דר"מ ור"ש אם אפשר שיועיל שטר לא על כל מה שכתוב בו, אבל עדיין צריך לומר דס"ל פלג"ד לענין נאמנות השליח, וע"ז לא פריך לי' מהברייתא, דבברייתא מיירי רק אם יכול לחול חלק בלי שיחול על הכל.
ואע"ג דנתבאר לעיל דהיכא דאין לו נאמנות על יותר כגון בעד אשה שמת בעלה או בעד סוטה אין כאן פלגינן כיון דאינו נאמן יותר, זה שייך רק בלי שיצרף לזה עוד דבר, כגון התם דעצם המיתה גורמת שני הדינים דאם יש לו אשה נוגע להתירה לינשא, ואם יש לו נחלה ויורשים נוגע להם להירושה, אבל היכא דחוץ מזה הוסיף דבר שאין זה מההכרח לגבי מה שנוגע להדבר שנאמן, כגון כאן דכדי להשתחרר ל"צ שיקנה כל הנכסים, אלא דכאן נצטייר אופן דאמר כל נכסי ובזה לא מצינו דהי' תקנ"ח להאמין רק על השחרור, ואז אנו צריכים לפלגינן דיבורא כדי להאמין לו על השחרור.
והנה כתב הר"ן דמשמע דגם קרוב שהביא גט אשה וכתוב בו מתנת נכסים יהא נאמן על הגט אע"פ שאינו נאמן על הנכסים, והוקשה לו דהא בקרוב אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וחילק דכאן אינו אלא גילוי מילתא בעלמא ולכן יהי' גם קרוב נאמן ולא נימא בטלה מקצתה בטלה כולה. והקשה דמהירושלמי משמע דתולה זה כמו בכותב נכסיו לשני בנ"א וקרובים לא' דלר' יוחנן פסולים גם לגבי השני, ולהלכה פסק הרי"ף כר' יוחנן וא"כ ה"נ למה נאמן, יעויי"ש שנדחק דכונת הירושלמי דאם בשני אנשים והם קרובים מ"מ עדותם שבשטר מהני להרחוקים כ"ש כאן, אבל אפילו אם שם לא מהני אפילו להרחוקים מ"מ כאן יועיל, וברעק"א הקשה דמנ"ל להר"ן לחדש דמהני בקרוב ולהקשות מהירושלמי ולדחוק דהא יכול להיות דאיה"נ דקרוב לא יועיל.
והנה דברי הר"ן צ"ב, חדא במה דמשמע מדבריו דעל מה דנאמן כאן העבד לא הוי קשה לי' דהוא בעל דבר ובזה לא אמרינן בטלה מקצתה בטלה כולה וקשה לו רק מקרוב, ובאמת בירושלמי הא תולה גם מה דעבד שהביא גט וכתוב בו כל נכסי אם נאמן או לא דתליא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל, ומשמע דלר"י כמו דאינו נאמן בכותב לשני בנ"א והם קרובים לאחד דאינם נאמנים אפילו להרחוק ה"נ בעבד שהביא גיטו דאינו נאמן כלל, וכן בנמוק"י סופ"ק דמכות מבואר להדיא דיש שפסקו דאין נאמן עבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסי משום דפסקינן כר' יוחנן, ואלה דפסקו כרבא כאן פוסקים כריש לקיש שגם בשטר לשני בנ"א נאמן על הרחוק אע"פ שאינם נאמנים על הקרוב. ואין לומר דהר"ן יפרש דהתם מיירי בקרוב של האדון דאז שייך לדמות לקרובים לא' ממקבלי המתנה. וגם בכלל צ"ע דאם באחר שאינו קרוב הביא גט לא הוי קשה לי' אע"ג דגם האיש ההוא אינו בעל דבר ובכ"ז אינו נאמן על הנכסים ולא הוי קשה לי' דנימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, א"כ גם כשהוא קרוב למה יתבטל, דבשלמא אם מה שאינו נאמן הוא מחמת דין קרוב אמרינן עדות שבטלה, אבל אם בלי שהי' קרוב לא הי' נאמן ובכ"ז הי' נאמן על הגט, למה יגרע מה שהוא גם קרוב, וכמו בפלוני בא על אשתי דודאי יהי' נאמן אפילו אם היא גם קרובתו מלבד שהיא אשתו, דכיון דהוי בעל דבר, מאי נפק"מ אם יש עוד טעם שלא יהי' נאמן להעיד על אשתו, וה"נ כאן כיון דבין כך אינו נאמן ובכ"ז כשר להעיד על הגט מה איכפת לן מה דהוא גם קרוב.
והנה הא דמשמע בסוגיין דבעצמך ונכסי לכו"ע נאמן על עצמו ולא על הנכסים, ע"כ הביאור דהא אם הי' אומר דראה רק איך שכתבו את העצמך דאז אע"ג דאם העדים חתמו הא ע"כ חתמו גם על הנכסים, מ"מ מסתבר דיהא נאמן כיון דהוא אינו מעיד רק על עצמו, א"כ גם כשאומר סתם דהשטר אמת אינו מוכרח לדבר מהנכסים ולכן נאמן.
וכיון דביארנו דאע"ג דהיכא דיש נאמנות לדבר א' לא נקרא פלגינן נאמנות ולכן בעד שמעיד שמת בעלה ואינו נאמן לנחלה לא מקרי פלגינן נאמנות, מ"מ היכא דמעיד על עוד דבר שזה כבר לא מעצם הדבר שהאמינו על זה צריך לפלג"ד, ולכן כשמעיד על כל נכסי דזה חוץ ממה שמעיד על הגט שחרור הוא מעיד בהכרח גם על הנכסים דהא מקיים הדיבור של כל נכסי וצריך לבוא ולדון משום פלג"ד. והנה בהא דבעצמך ונכסי לכו"ע פלג"ד משום דעל הנכסים אין דנין כלל, דעיקר ענין פלג"ד הא הוא זה, וכן בפלוני בא על אשתי אמרינן דע"ז שאומר דבא על אשתו אין אנו דנים, וזה דחלוק בעל דבר מפסול אחר, דבעל דבר לא שומעים כלל מה שאומר, אבל קרוב דהוא עד שומעים לכן בטלה כולה, וזה שייך בשני דיבורים, אבל בכל נכסי דבהכרח אנו דנים גם על נכסיו כדי שהוא ישוחרר אז מוכרחים לחדש דגם הדיבור השני אע"פ שדנין עליו ואינו נאמן בזה מ"מ מהני לגבי עצמו, ולכן הוי ס"ל דלפי"ז כאן גם בקרוב שהביא גט וכתוב בו מתנת נכסים יועיל, כיון דחזינן דהכא מהני גם פלגינן אע"פ שיש חלק בהכרח שאני דן עליו [והוצרך לנקוט גט אשה וקרוב דעבד לא יצוייר קרוב רק קרוב של האדון], וא"כ גם קרוב יועיל כאן, לכן הוצרך לחדש הר"ן דמהני כיון דהוי גילוי מילתא בעלמא, והוקשה לו מהירושלמי דרוצה לפסול אם מועיל קיום זה שהביא ואמר בפנ"כ כשיש ערעור ותלי זה בפלוגתא כמו בעדים קרובים לזה ורחוקים לזה, הרי דלא מחלק הירושלמי בין פלג"ד דכאן. ובאמת כשנדייק מלשון הר"ן משמע דקושיתו היא לא רק על מה שחידש דקרוב שהביא גט אשה נאמן על הגט אע"פ שאינו נאמן על המתנה, אלא על כל הדין דכל נכסי דמהני דלפי הירושלמי משמע דלר' יוחנן אינו נאמן, והיינו כמו שנתבאר דנהי דמצד מה דחל חלק מהשטר בלי החלק השני לא איכפת לן דהלכה בזה כר"מ, מ"מ מצד הנאמנות של השליח למה יועיל דכה"ג צריך להיות דלא נוכל לחלק ונימא בטל מקצתו בטל כולו.
והנה תירץ הר"ן דכאן דהוי גילוי מילתא יועיל ולא נימא בטל כולו, והירושלמי רוצה רק לומר דלר"ל דמהני בכותב נכסיו לשני בני אדם כ"ש כאן, אבל באמת אפילו אם שם לא מהני, כאן דהוי גילוי מילתא בעלמא יועיל, צ"ע דא"כ לפי"ז אין זה שייך כלל לפלגינן דיבורא דהא כאן הוי גילוי מילתא ולמה כתב דרבא לשיטתו בפלוני בא על אשתי דנאמן על הבועל, דהא אחרי דנתחדש לו דכאן הוי גילוי מילתא בעלמא אין זה קשור עם מה דרבא ס"ל פלג"ד בפלוני בא על אשתי, דהא אם זה הי' כמו שם הי' צריך להיות כאן בטל כולו אלא דהוי גילוי מילתא בעלמא א"כ למה זה תלוי בלשיטתי', וכן הקשה באבן האזל (פי"ד מהלכות עדות), והביא דמהרמב"ן משמע דבאמת אחרי שחילק דכאן כל השאלה אם דנין על חלק בלי שידונו על הכל, אבל אין זה כמו תמיד כיון דהוי גילוי מילתא בעלמא אי"ז שייכות לפלג"ד של פלוני רבעני.
והנראה בשיטת הר"ן דיש כאן שני ענינים, דהנה נראה דענין המחלוקת אי פלג"ד או לא אינו תלוי בדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ובסוגיא דסנהדרין וביבמות מאן דלא ס"ל פלג"ד לא נזכר בגמ' דזה מחמת דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, אלא דזה סתם סברא דאין לחלק הדיבור כיון שזה חלק מהעדות שמעידין על הרובע, ויש סברא דא"א להאמינו על חלק דא"כ אנו מסופקין שאינו אומר אמת בדיבור השני וזה א"א, ומאן דס"ל פלג"ד ס"ל דמ"מ כיון דאינו פסול כל זמן שלא הוכח ששיקר אני יכול לדון על הרובע בלי שנזדקק לדון עליו, וחוץ מזה יש אופן דהתם לכו"ע לא פלג"ד מחמת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ומה שהר"ן חידש הוא דענין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לא נאמר בעדות שהיא גילוי מילתא בעלמא, אבל עדיין יש לדון מצד פלגינן, דלמ"ד לא פלגינן דיבורא גם כאן א"א להאמין לו כיון דעל הדבר השני הוא ספק שקרן, דמ"ד לא פלגינן דיבורא אין זה משום עדות שבטלה [ולכן גם בב"ב דף קל"ד ס"ל למ"ד לא פלג"ד אע"ג דשם לא שייך עדות שבטלה]. ונמצא דלהר"ן גם במסקנא אנו צריכים לומר דרבא לשיטתו דס"ל פלג"ד, אלא דהי' מקום לומר דכיון דבהכרח אני דן על הנכסים ואיני מאמינו א"כ יש סברא לומר בטלה מקצתה בטלה כולה, כמו דמשמע בירושלמי דמדמה עבד שהביא גיטו לשטר מתנה לשני אנשים והעדים קרובים לאחד דאמרינן בטלה מקצתו, ע"ז חידש דיתכן דהוי גילוי מילתא בעלמא, נמצא דדינא דרבא אינו סתירה עם ר' יוחנן דדין עדות שבטלה לא נימא כאן, אבל עדיין צריך לומר פלג"ד דאל"כ אין אנו מאמינין לו והוא ספק משקר דאז אין כלום בעדותו גם על השחרור, ע"ז אמרינן דלשיטתו דפלג"ד.
והנה בסוגיין פליג אביי על רבא ולא משמע דטעמא דאביי דס"ל כר"מ דלא פלגינן דיבורא בשייר קרקע כל שהוא, דא"כ איך הוי ס"ל מעיקרא דנאמן גם על הנכסים דהא כה"ג ודאי דלא חל כלל כמו דס"ל לר"מ, וע"כ דזהו משום דפליג בעיקר דינו לגבי דין פלג"ד של נאמנות השליח ולא מצד דלא יכול לחול חלק בלי שיחול על הכל.
ולפי"ז מה שכתב הגרעק"א דמה דנקט רש"י דמיירי שהביא גיטו ואמר בפנ"כ משום דבל"ז לא שייך פלג"ד, אם כוונתו למה דמדמה זה לפלוגתא דר"מ ור"ש, צ"ע דהא כאן הסוגיא דמדמה זה להא דר"מ ור"ש בשייר קרקע כל שהוא לא דנה מחמת פלג"ד של הנאמנות, אלא אי חל קצת, אלא די"ל כדבריו, והיינו בזה דאביי חולק עם רבא הוא מצד הפלג"ד מחמת נאמנות ולכן פירש"י דמיירי בשליח.
כל נכסיי קנויין לך מהו. מסתבר דאם לא ירצה העבד לקנות את השטר הזה, אע"ג דבשטר שחרור מהני בע"כ, מ"מ הכא דכל מה שנשתחרר הוא ע"י הדיבור דכל נכסי, וכיון דלגבי הנכסים הא ודאי לא יקנה אם אינו רוצה לזכות ממילא לא יקנה גם את עצמו, ואפשר דזה יהי' תלוי בפלוגתא דפלג"ד דלהלן, ואם נימא דאינו קונה כה"ג כלל, ע"כ הא דמשתחרר כאן מיירי דוקא ברוצה לזכות.
ולהנ"ל יש לעיין על מה דחידש הקצוה"ח (סי' ר') דהלכה דגיטו וידו באין כא' נאמר דוקא היכא דלא בעי לזכיית השטר, כמו בעבד ואשה דמהני שחרור בע"כ דבעי רק נתינה ליד ולכך סגי בגיטו וידו באין כא', אבל היכא דבעי לזכות בשטר כגון בשטר מתנה לא מהני גיטו וידו באין כא', ולפי"ז כאן דבעי שירצה לזכות, כיון דהוא ביחד עם הנכסים ובלי זה לא יזכה אף בעצמו, א"כ נצטרך לומר דבשטר שכל נכסי לא יועיל להשתחרר רק אם נתנו ע"י אחרים, ורש"י הא ביאר דמיירי בעבד שהביא גיטו וצ"ל בפנ"כ, והיינו ע"כ כדאוקמינן בסופ"ב, והתם מבואר דהגירושין יהיו ע"י שיתנו לידה ממש ולא ע"י שלוחה דאז יש חשש חצירה הבאה לאחר מכאן, ולכאורה גם בעבד מיירי בהתנה שהוא יעשה שליח לתת לו, דאל"כ אין העבד נעשה שליח לקבל מיד אדונו, וא"כ באופן זה הא לא אמרינן גיטו וידו באין כאחד ואיך ישתחרר, אמנם לפי מה שחידש באבני מילואים (סי' קל"ט ס"ק י"ב) דבעבד לא אמרינן דפסול טלי שחרורך מעג"ק, אולי נוכל ליישב דמיירי שמשתחרר ע"י קבלת אחרים, וכל מה דלא מהני באשה כה"ג הוא משום דיהא חסרון בנתינה וזה לא שייך בעבד, אבל לפי מה שהביא שם בשם הריטב"א קידושין דף כ"ג דגם בשחרור פסול טגמעג"ק צ"ע, אמנם לפימשנ"ת בדברינו דף י"ג דע"י אחרים לכו"ע לא יפסל טגמעג"ק, אפשר ליישב דמיירי ע"י אחרים. ועי' לקמן דף מ"ב בכותב נכסיו לשני עבדיו, ומשמע קצת מרש"י שם דמשום דבעינן שיהי' בב"א לשניהם לכך הוא דצריך להעמיד ע"י אחרים, אבל לולי זאת משמע דהי' מהני כשנותנה לעצמם, אע"ג דהשחרור הוא ע"י הדיבור של כל נכסי לכם, אבל אין הכרח לזה.
וצע"ק בגיטין כ"א דבעי דוקא לאביי דומיא דידה דאיתא בין מדעתה בין בעל כרחה, ומסתמא גם בעבד דכותה, ובכל נכסי הא איתא רק מדעתו, הרי דגם ביד מצינו אופן דאיתא רק מדעת, ואיך קאמר אביי דביד איתא תמיד בין מדעתה בין בע"כ, ואין לחלק דהא דבעי איתא בע"כ הוא מצד הממון ולא מחמת גוף העבד, ולכך שפיר זה נקרא איתא בין מדעתה בין בע"כ, דא"כ גם בכתב שטר מתנה על החצר הא ג"כ מצד עצם הגט איתא גם בע"כ אלא מחמת החצר הוא דבעינן דעתה ומ"מ ס"ל לאביי דבשביל זה לא תתגרש, אמנם לפימש"כ בדברינו במקו"א, וכמדומני שכ"כ גם באמרי משה סי' כ"א, דעיקר הפירוש דנתן גט בתוך חצירו וכתב שטר מתנה דמתגרשת, וכן בהא דתיחוד ותפתח משום דנתינת חצר הוי נתינת יד, וכמו דמקרי נתינת גט לתוך היד ה"נ יד בשביל הגט, אפשר דלכן ס"ל לאביי סברא דלא מהני יד להגט כמו גט להיד מחמת דאינו דומה כיון דליתא בע"כ, אבל בכל נכסי דהחלק של קניית עצמו הוי שפיר איתי' בע"כ, לא איכפת לן מה שמחמת סיבה צדדית ליתא בע"כ. (מהדו"ק)
שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. ופירש"י דמדנחית לשיורא שייר נמי עבד. לא מבואר למה נימא כן בפרט אם אומר בפירוש דמשייר קרקע פלונית איך נוכל לחשוש דכונתו על עוד דבר. אמנם לפימש"כ הרשב"א דרק בכל נכסי יוצא לחירות, דכשכותב להעבד נכסי אין דרך לקרוא לו נכסי ורק מחמת כל נכסי, א"כ כשכותב חוץ הרי הוציא מכל נכסי ונשאר כאומר נכסי דאז יש לומר דכשכותב להעבד אין דרך לקרוא לו בכלל נכסי [והזכירו לי שכ"כ בתורת גיטין].
שם. שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. ופירש"י דמדנחת לשיורא אולי שייר גם את העבד, ור"ש ס"ל דרק באומר חוץ מאחד מריבוא אנו מסופקין אולי כונתו על העבד, והנה בהו"א דעדיין לא ידעינן דזה מגזה"כ דלאו כרות גיטא לכאורה הוי לכל היותר בגדר ספק, וא"כ יהי' ספק משוחרר ויהי' אסור בשפחה, או דכיון דהוי ספק אז לא הוי כלל שחרור אע"פ שלא ידענו החידוש דלאו כרות גיטא, דבמסקנא נתחדש דאפילו ספק שאינו בגדר ספק ממש ג"כ לא הוי כרות גיטא וכמו שיבואר לקמן, אבל ספק ממש דהי' בשטר שחרור ידענו גם כעת דלא הוי כלל משוחרר ומותר בשפחה.
שם. שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין וכו'. מבואר פלוגתא אם יכול לחול חלק בלי שיחול הכל, ובהג"ה בשו"ע חו"מ סי' ר"ג הובא מהמרדכי ג' שיטות במקנה בקנין סודר ומטבע ומטלטלין, דיש דס"ל דחל גם על המטבע, ויש דס"ל דלא חל כלל, ויש דס"ל דחל על המטלטלין ולא על המטבע. ויש לעיין דלכאורה הא כיון דמסקינן דהלכה כר"מ איך יתכן דלא יקנה כלל ומי גרע מכאן, ובשלמא אלה דס"ל דקונה הכל ע"כ יחלק דהתם שייך לקנות, דמטבע זה דבר הנקנה רק המעשה קנין גרוע ולזה מהני ביחד עם קנין על מה שמועיל, אבל מי שסובר דאינו קונה כלל למה יגרע מכאן דלא יכול להועיל הקנין על הנכסים ומ"מ מהני על העבד [ואמרו לי לעיין בפי' תוס' הרי"ד להרידב"ז על הירושלמי כאן].
רש"י ד"ה כל נכסיי מהו. הלכך אי מהימן אהאי מהימן אהאי. יש לעיין בכל פעם דאינו נאמן על הכל ואפילו בע"א דאינו נאמן בממון רק לגבי שבועה, וא"כ הא יש ספק דמשקר ואם משקר הרי הוא פסול כבר אז לעדות, כמבואר בתוס' ב"ק דף ל' ע"ב, וב"מ ע"ב א', וא"כ איך נכשירנו לגבי לחייב שבועה לר' חסדא דס"ל דשתי כתי עדים המכחישות זא"ז דכל כת היא פסולה מספק ולא נעמידנה אחזקת כשרות א"כ איך נכשירנו לשבועה, ובשלמא לרב הונא דס"ל דאין נפסלין מספק דנעמיד כל כת אחזקת כשרות, וכאן נוכל להעמיד ג"כ אחזקת כשרות, כמש"כ התוס' בב"ב (דף ל"ב ב') דבאומרים אנוסים היינו אז לגבי כשרותם הוי תרי ותרי, ומ"מ לגבי הלואה היו צריכים להיות נאמנים, אלא דהתוס' העמידו שם דאומרים קטנים ופסולים משנולדו דלא שייך להעמידם אחזקת כשרות, אבל לר' חסדא קשה, דלדידי' לא מעמידין אחזקת כשרות אם עי"ז יהי' תרתי דסתרי וה"נ כאן איכא תרתי דסתרי, ולהרא"ש לעיל שהבאנו דבריו דף י' דכתב דע"א אינו משום חשש משקר אלא גזירת מלך, א"כ באמת יש לנו לומר דאומר אמת אלא דגזה"כ שלא לדון עפי"ז רק לגבי שבועה, אבל משמע דאיכא דפליגי ע"ז וס"ל דחיישינן דמשקר, ולדידהו צע"ק.
תוד"ה הדר אמר אביי. הנה מדבריהם דאביי ס"ל דיש לדון למי להאמין יותר אי למי שאומר בפנ"כ שזה יועיל ליתן לו נאמנות על הכל או להיפך להאמין להמערער ולכן הכריע דיד בעל השטר על התחתונה. וצ"ע מה היתה סברתו הקודמת דיהי' נאמן דמאי חזית דאזלת בתר אמירתו בפנ"כ נימא להיפך. והנה באופן דלא נאמן כגון עד שמעיד באשה שמת בעלה שאינו נאמן להוריד היורשים בנחלתו, הא אין זה מפני שאנו אומרים שהוא משקר אלא כיון דאין לו נאמנות להעיד הוי כאילו לא העיד, וממילא כ"ז שלא נתברר שמת אין היורשים יורדים לנחלה. והנה בטוען מזוייף יש ג"כ להסתפק אם אז הוא מדין נאמנות שהבעל נאמן ממש שהוא מזוייף או דהוא עושה רק שאין מספיק נאמנות להשטר לגבות בלי קיום, אבל לא מפני שממש נאמן שזה מזוייף, וזה ברור דאמירת בפנ"כ נותן להשליח דין נאמנות ממש, וא"כ אם זה שטוען מזוייף אינו מדין נאמנות אלא דטענתו גורמת שבשטר כזה לא יגבו בלי קיום, נמצא דמה דאמר בפנ"כ יש לזה דין נאמנות ולהשני אין דין מיוחד שנאמן שזה מזוייף אלא שזה עושה דלהשטר לא יהי' ערך בלי קיום, אבל לא שאנו מאמינים לו ממש, ולפי"ז הי' סברא דכיון דיש לו נאמנות ממש על השחרור ממילא יש לו נאמנות גם על הנכסים כיון דאין נאמנות נגדית אלא חוסר נאמנות להשטר, ובמסקנא אפשר לומר בב' אופנים או דחזר בו וס"ל דכמו דיש נאמנות בפנ"כ כן יש נאמנות שזה מזוייף, וא"כ יש נאמנות נגד נאמנות, וכיון דלא פלגינן דיבורא אז יד בעל השטר על התחתונה, או דאפשר דנשאר בסברתו הקודמת דמה דטוען מזוייף אינו נותן לו ממש נאמנות אלא שזה מגרע כח השטר שאינו גובה בלי קיום, ומ"מ ס"ל דגם כה"ג יד בעל השטר על התחתונה דחוסר בכח השטר עושה דלא יהי' נאמן גם על השחרור.
והנה יש לעיין לאביי דיד בעל השטר על התחתונה אם הוי גדר ספק ממש ואם זיכו לו כסף לא יזכה בזה האדון, ויהי' תלוי במש"כ הקצוה"ח (סי' פ"ח סק"ט) דהאדון נקרא מוחזק, ובריטב"א לקמן דף מ' מבואר דאינו כן, וכן ברבינו יונה ב"ב דף נ"א ב', ובביאור הגר"א (יו"ד סי' רס"ז ס"ק קנ"א וס"ק קנ"ג) דס"ל דגם בספק מקרי העבד תפוס, עי' תמורה דף ח' ב', וכאן לכאורה משמע דשייך הכל להאדון.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |