תפארת יעקב/גיטין/ח/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תפארת יעקב TriangleArrow-Left.png גיטין TriangleArrow-Left.png ח TriangleArrow-Left.png ב

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי
צורת הדף


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהמידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' שיעורים על עמוד זה באתר "קול הלשון"
לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רמב"ן
רשב"א
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
בית מאיר
חתם סופר
רש"ש
תפארת יעקב
חידושי הרי"מ
גליוני הש"ס
אילת השחר
שיח השדה

שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


דף ח' ע"ב

בגמרא בשידה תיבה ומגדל וכו' על גושה גזרו על אוירא לא גזרו. מפירש"י מוכח דפלוגתא דרבי וריב"י באוהל זרוק אי שמי' אוהל אבל בנזיר דנ"ד מוכיח הש"ס מברייתא דריב"י סובר גם כן לא שמי' אוהל ומסיק דפליגי אי גזרו בלא שכיח וכ"ע על אוירא גזרו ע"ש, והנה מדלא קאמר דכ"ע על גושה ופליגי בלא שכיח, משמע בהדיא דאי נימא על גושה אפי' בלא שכיח גזרו, ולפי זה תיקשי נהי דמשום אוירא לא גזרו בלא שכיח ס"ס טמא משום גושה כיון דאוהל זרוק לא שמי' אוהל הוי כעומד על הקרקע כמו שפי' רש"י שם, ולפי זה צריך לומר דלמסקנא דהתם במונחת פליגי כמו שכתבו התוס' שם בס"ד ולא הוי אוהל זרוק כלל ומ"מ משום אוירא טמא דפתוחין מלמעלה כמו שפירש"י שם בס"ד, ולפי זה אין צורך לומר דפליגי הכא באוהל זרוק ומיירי גם כן במונחת ופתוחין מלמעלה, ומשום אויר טמא רק בסורי' לא גזרו על אויר אבל משום גושה טהור דמונחת וריב"י ס"ל דאפי' בח"ל לא גזרו על אויר במקום דלא שכיח כגון בשידה תיבה ומגדל, ולפי זה הך גושה דהכא מתפרש שפיר כמו גושה דנזיר הנ"ל ואפי' באוהל מטמא רק שאני הכא דהוי חציצה כיון דמונחת:

ואפשר לומר דמה שפירש"י דהוי אוהל זרוק כוונתו דדוקא לגבי גושה מהני מונחת אבל לא באויר דנייד אפי' מונחת הוי כזרוק, אך ממה שפירש לקמן דגושה אינו מטמא באוהל משמע דמפרש בפשיטות וזהו היפך סוגיא דנזיר הנ"ל, ועמ"ש בתוס' בד"ה בשידה ובד"ה אלא:

בפירש"י בד"ה רבי מטמא וכו' ואשמועינן האי תנא וכו'. ר"ל ליישב מה שכתבו התוס' בד"ה בשידה דמלשון זה משמע דכריב"י ודאי אתיא, לזה פירש דתנא אשמועינן דאפי' רבי וכו' ודוק:

בתוס' בד"ה בשידה דהא ע"כ וכו' לאו דוקא וכו' שמי' אוהל וכו'. כבר הוכחתי, דמהך סוגיא דהתם מוכח להדיא דהך שידה במונחת מיירי דלית בה משום אוהל זרוק כלל, דאל"כ מה צורך לאוקמא פלוגתייהו מכח אויר כיון דע"כ גם בגושה צריך לומר לא שכיח דאל"כ טמא מכח הגוש כיון דאוהל זרוק אינו אוהל וע"כ דמיירי במונחת, רק באויר טמא מכח שהן פתוחות מלמעלה כמו שפירש"י בנזיר או דלגבי אויר לא מהני מונחת כמ"ש לעיל ועכ"פ הך שידה דהכא דוקא דבקרון גם בסוריא לא מהני מכח גושה כיון דמאהיל על הגוש ורק בשידה המונחת ליכא משום גוש רק אויר. ולפי' התוס' קשה כמו דבסוריא טהור אפי' בקרון משום דאפילו בגושה לא גזרו על מאהיל על הגוש, א"כ נוקמא התם פלוגתייהו דלכ"ע אויר עצמו לא רק בגושה נחלקו אי גזרו בלא שכיח משום מאהיל על הגוש:

בד"ה אלא והא דמבעי' לן וכו'. לפי פירושם דלעיל הוצרכו לזה, דהכא ע"כ גושה הכוונה גוש בלבד לא מאהיל על הגוש והתם הכוונה גושה דמאהיל על הגוש דאי גוש לבד אפי' בקרון הוי טהור למ"ד משום גושה, אבל לפי מה שכתבתי לעיל אין צורך לזה כלל דהכא נמי גושה אפי' מאהיל על הגוש כמו התם, ומ"מ בסוריא טהור בשידה דמיירי במונחת דהוי אוהל רק בח"ל משום אויר בלבד כמסקנא דנזיר דלרבי אפי' לא שכיח גזרו באויר ומיירי דפתוחות מלמעלה דלגבי אויר לא הוי אוהל:

בד"ה דגזרו וכו' דמשום אויר עצמו גזרו וכו'. לפי המסקנא דנזיר כתבו כן דמסיק דמשום אויר עצמו גזרו, אבל מ"מ צ"ל דגם בס"ד לא מצי למיפשט מהכא דאיכא למימר דמשום אויר לא גזרו רק משום גושה ומאהיל על הגוש וה"מ בח"ל גופה אבל עפר הבא מח"ל לארץ אפי' משום מאהיל על הגוש לא גזרו רק גוש בלבד דבח"ל ראוי לגזור במאהיל דשמא יש מת שלם שהעמים הקדמונים בימי הבית לא היו מקפידים לקבור מתיהם במקום מיוחד, וזה כל עיקר טעם הגזירה הזאת כמבואר), אבל עפר הבא לארץ דאין לחוש רק לעצם כשעורה והא אינו מטמא באוהל רק התוס' כתבו האמת ודוק:

בד"ה אע"ג כדמוכח פרק הדר. אין ראי' זו מוכרחת, דשאני מכשירין שהי' אפשר לעשותן מערב ולא עשאן לא התירו בשבת אפי' שבות אבל שבות שלא הי' באפשר לעשות מבערב אפשר דהתירו בשבת לדבר מצוה:

בא"ד דע"י ישראל הי' אסור להרבות בשביל קטן וכו' כוונתם דכל היכי דאסור בישראל עצמו אין לחלק בין דבר מצוה לרשות במלאכת שבת ולא מהני רק פיקוח נפש, ומ"מ יש לדחות דאין הכונה להרבות רק כיון דאמרה צריכה אני מחממין לה, וממילא מלין התינוק דאז נוכל לחממו בחמין שהוחמו לאמו דגם הוא מסוכן כמו האם וכל שלא נחמם לו אח"כ מותר למולו, ודוק היטב:

בגמרא עבד שהביא גיטו וכו', פירש"י ממה"י וצריך לומר בפ"נ כאשה המביאה גיטה וכו' ולא נתבררו לי דברי הרב ז"ל דלמה לו לפרש לענין בפ"נ הא בפשיטות אפי' בא"י שאין צריך לומר בפ"נ או בשיחרור שכבר נשתחרר במקומו שפיר שייך האי דינא דעצמו קנה ונכסים לא קנה:

ונראה לי שסובר הרב ז"ל כדעת הפוסקים דלא טענינן מזויף שלא בפניו כלל, וגט ושיחרור הוצרכו לומר בפ"נ לסלק ערעור הבעל והאדון, הלכך הך דהכא ע"כ ביש עליו עוררין אח"כ מיירי, דבלי עוררין לא טענינן מזויף שלא בפניו אפי' לממון א"כ כשלא אמר בפ"נ אף עצמו לא קנה וצריך קיום וע"כ דאמר בפ"נ ולגבי עצמו לא מהני ערעור, אבל לממון כיון דבהא לא תקנו בפ"נ מהני ערעור וצריך קיום דוקא:

ועוד יש לומר דס"ל להרב ז"ל דעבד לגבי עצמו כממון דמי דמפקיעין אותו מיד רבו הלכך דוקא היכי דאומר בפ"נ מהני מתקנת חכמים אבל היכי שאינו אומר בפ"נ כלל צריך קיום וטענינן מזויף שלא בפניו אפי' לגבי עצמו ולא דמי לאשה דלגבי גט לא טענינן מזויף בא"י או כשכבר נתגרשה במקומה במדה"י כמו שפירש"י ספ"ב דעבד שאני דכממון דמי וטענינן מזויף שלא בפניו:

איברא יש לתמוה על דברי הרב ז"ל אי לענין בפ"נ מיירי הכא למה לה להברייתא לצייר דין זה בעבד שהביא גיטו דלא משכחת רק באומר לא תשתחרר עד מקום פלוני ושם יעשה שליח לקבלה והוא מילתא דלא שכיחא כמו שאמרו להדיא לעיל והא אשה דלא שכיחא ע"ש פירש"י ולמה לא נקטה בשליח שהביא גט שחרור וכתוב בו כך דעצמו קנה ונכסים לא:

לכן נראה לי דהך דהכא בגט שכבר נשתחרר מיירי, וכמו דאשה המביאה גיטה שכבר נתגרשה אינה צריכה שתאמר בפ"נ ומגורשת כל כמה דליכא מערער כמו כן עבד שנשתחרר במקומו אינו צריך כלום וקאמר בפשיטות עצמו קנה ונכסים לא קנה דטוענין לגבי נכסים מזויף שלא בפניו כמו בכל שטר של ממון:

ולפי' זה נראה לי לומר להיפך דאי בא גט שיחרור לשחרר כאן ע"י בפ"נ או בא"י שאין צ"ל בפני נכתב רק שהוא שליח הולכה אין מוסרין הגט לעבד לחצאין ולא אמרו פלגינן דיבורי' רק כשכבר הוא משוחרר דאי אפשר להפקיע שיחרורו משום שאנו מצריכין קיום על הנכסים אבל למסרו עכשיו לשחררו במה שאין אנו מאמינים שיחרור זה לגבי נכסים הכתובין בו אין מוסרין לו עד שיקיימנו ואין ב"ד עושין דבר הסותר עצמו למסור לו שחרור כזה מה שאנו מחזיקין אותו למזויף ומהאי טעמא נקט לה בעבד שהביא גיטו שכבר נשתחרר בשעה שבא לידו כמו שאמרו לקמן ספ"ב אשה מכי מטי' גיטא לידה איגרשא לה, וברייתא לא מיירי כלל בהנך אוקימתא דמוקמינן התם דלמה לה כל הטורח הזה הא מצי לומר בשליח דעלמא, וע"כ כמו שכתבתי:

אמנם בין לפירש"י בין לפי מה שכתבתי קשיא לי מ"ש דנקט הברייתא הך דינא בגט שיחרור למה לא נקטה בגט אשה דהא הר"ן חקר בקרוב שהביא גט אשה וכתוב בו מתנת נכסים אי אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אלמא דהך דינא שייך נמי בגט אשה, ומ"ש דנקט לה בשיחרור:

לכן הי' נראה לי דאף שאמרו לקמן אשה מכי מטי' גיטא לידה איגרשא ואינה צריכה לומר בפ"נ כלל היינו דוקא בגט אשה דמדינא לא טענינן מזויף שלא בפניו רק בממון לא באיסורין, כמ"ש הרמב"ם ז"ל ספ"ז מהלכות גירושין הלכך אף שהי' מהראוי לתקן שתאמר בפ"נ דוקא כדי לסלק ערעור הבעל, מ"מ לא תקנו חכמים רק כשעדיין אינה מגורשת שלא תתגרש עד שתאמר, אבל זו שכבר נתגרשה ומן הדין אין טוענין מזויף באיסור שלא בפניו לא תקנו חכמים בפ"נ להפקיע הגירושין אם לא תאמר, וכל זה דוקא באשה אבל עבד כממון דמי, ומן הדין ראוי לטעון מזויף שלא בפניו ואינו משוחרר כלל עד שיקיים גיטו רק משום עיגון דידי' תקנו דסגי כשיאמר בפ"נ, ולפי"ז עבד שכבר נשתחרר דינו כאשה שבאה להתגרש פה וצריך שיאמר בפ"נ, והשתא הכא בעבד שכבר נשתחרר מיירי ומ"מ צריך שיאמר בפ"נ, ולכך לא נקט באשה דבאשה פשיטא כיון דאינה צריכה לומר ומגורשת הוא, היאך ס"ד בשביל שכתוב בו מתנת נכסים לא תהא מגורשת רק בעבד דעדיין אינו משוחרר עד שיאמר בפ"נ, ס"ד כיון שאינו נאמן בפ"נ לנכסים אינו נאמן ג"כ לשיחרורו קמש"ל דאפ"ה פלגינן דיבורי:

ובזה יש לי מקום נכון ליישב קושית התוס' לקמן בד"ה שוו למוליך ולמביא שהקשו איזה עיגון יש בעבד לא ליתבי' ולא יאסר בבת חורין ולפי הנ"ל ניחא דבאמת יש לומר דעיקר תקנה בעבד כשכבר נשתחרר שם היא דאז איכא עיגון גדול דאסור בשפחה דהא בעצמו אמר דנשתחרר ומ"מ אנן טענינן מזויף ואי לא נאמין לו יאסר בשפחה ובת חורין ועמ"ש עוד בתו' לקמן:

הן אמת דמבואר ברמב"ם פ"ו מהל' עבדים דעבד דמי לאשה לענין זה ג"כ דכל שנשתחרר במקומו א"צ כלום, ואף דבפ"ז מהלכות גירושון נתן טעם באשה שאינו דומה איסור לממון, סובר הרב ז"ל דעבד נמי איסור היא אבל באמת מדקחשיב ג' דרכים ששוו גיטי נשים ולא חשיב הך ש"מ דרק לענין אמירת בפ"נ שוין אבל לא לענין זה אי כבר נשתחרר שיהא נאמן בלא כלום ורחוק לומר דזהו בכלל מוליך ומביא וגדולה מזו ס"ל להראב"ד להיפוך דבתרווייהו אפילו בפ"נ לא מהני רק צריך קיום בלי ערעור כלל ועכ"פ נראה לי שיש לחלק בוודאי בין אשה לעבד דעבד כממון דמי וטענינן מזויף שלא בפניו ואפילו נשתחרר שם וצריך שיאמר בפ"נ כמו שכתבתי ולפי מה שכתבתי דעיקר התקנה בעבד שכבר נשתחרר דאז איכא עיגון משא"כ בגט שהובא לפנינו ליתן עכשיו ליכא עיגון כלל א"כ אתי שפיר טפי דלא נקט בשליח שהביא גט שיחרור דכה"ג עצמו נמי לא קנה רק בעבד שהביא גיטו דאיכא עיגון דאסור בתרוייהו קנה עצמו ודוק:

ודע דלפירש"י צריך לומר דגם הנכסים לא הקנה לו שם רק שיעשה שליח הולכה ויקבלנו ממנו ואז יזכה גם בנכסים ויכול העבד להיות שליח כה"ג לעשות שליח הולכה וגם על נכסים, ולפי זה מוכח דעת הרא"ש ריש מכילתין שאין צריך כתב שליחות, דאי יש בידו כתב שליחות ממילא הי' ראוי להאמינו על הכל ודוק השה בתוס' בד"ה הדר פי' לאו משום קושיא דרבא וכו'. ולפעד"נ דודאי הך קושיא דרבא הראשונה קשיא טפי מקושיא בתרא דבסברא ראשונה הוי ס"ל לאביי כיון שע"כ דינו להיות ב"ח א"כ ע"כ קנה נכסים כיון דבדיבור אחד הם א"כ כשאתה משחררו אתה תופס הדיבור לאמת וממילא יש לו נכסים שאם אי אתה נותן לו נכסים ממילא אינו משוחרר כיון דעצמו מכלל נכסי הוא, ואהא מקשה רבא היאך ס"ד ליתן לו נכסים שלא כדין מה שאינו מגיע לו כלל כדי להחזיק שיחרורו ובזה גם אביי מודה לו לכך ביקש לומר להיפך הואיל ואי אפשר ליתן לו נכסים שלו ממילא אינו משוחרר כיון שאין שיחרורו בא רק מכח לשון כל נכסיי והוא בכלל וכיון שאין לו נכסים אין לו עצמו ורבא לא ניחא לי' גם בזה רק שאין ראוי שיפסיד שיחרורו בשביל מה שאין נותנים לו נכסים ופלגינן דיבורי' ודוק:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף