חידושי הרי"מ/גיטין/ג/א

חידושי הרי"מ גיטין ג א

דף ג' ע"א

בגמ' כיון דאמר מר בפני כמה כו' מידק דייק כו'. ותמהו המפ' מאי שייך הכא מידק דייק אטו הטעם דאינו נאמן היה משום שאינו מדקדק הא הטעם הי' דעד אחד אינו נאמן כשיכחישנו הבעל ומאי משני מידק דייק ע"ש. ונראה ליישב דבאמת מן הדין לכאורה נאמן אף כשמכחישו הבעל אח"כ למאי דקי"ל (כתובות כ"ב) דעד אומר מת ועד אומר לא מת בזה אחר זה אינו נאמן דכיון דהימנוהו להאי דאמר מת הוה ליה כתרי והאי דאמר לא מת הוי חד ואין דבריו של אחד במקום שנים רק בעד אומר נתגרשה כו' אינו נאמן משום דלא הימנוהו על נתגרשה והוי ג"כ חד ע"ש. וא"כ ממילא הכא דהימנוהו חכמים לענין בפני נכתב אף בנתגרשה ממילא ג"כ הוי לי' תרי ולא מהני מה שהבעל יכחישנו אח"כ [ודוחק לומר דלא הימנוהו רק כשלא יכחישנו דזה דוחק]. והנה הפ"י כתב דלשטת רש"י ז"ל דחששא דלשמה הוא חשש גמור דאיכא דאשכח כתוב כו' ממילא כי אתי בעל מערער פסיל ליה ממש משא"כ לשטת תוס' אינו אלא לעז בעלמא כמ"ש תוס'. והנה המפ' כתבו דאף דהשליח עצמו ג"כ אינו בקי לשמה מ"מ כיון שאומר שנעשה לשמה נאמן או לפירש"י ז"ל ששואלין אותו ואומר לשמה נאמן. ולכאורה קשה לפמ"ש ורשב"א ז"ל ריש חולין שהקשה לוקי מתניתין הכל שוחטין באינו מומחה ואעפ"כ כשאומר אח"כ שלא שהה ולא דרס נאמן דאף שאינו יודע הלכות שחיטה מ"מ נאמן בתורת עדות שלא שהה כו' ותירץ דכיון דאינו יודע הלכות שחיטה הוי מילתא דלא רמיא עליה דאיניש בשעת מעשה ולאו אדעתיה ואינו נאמן אח"כ כיון שלא היה יודע בשעת מעשה לא דקדק ואינו נאמן ע"ש. וא"כ קשה הכא מאי מהני שהשליח אומר עכשיו שנעשה לשמה כיון שגם השליח אינו בקי שצריך לשמה ולא הי' יודע בשעת מעשה והוי מילתא דלא רמי' עלי' ולאו אדעתי' וממילא אינו נאמן גם עכשיו אך ז"א דהתם על שב ואל תעשה לא מהני שאומר שלא שהה ולא דרס דיכול להיות שלא דקדק ובאמת שהה כו' משא"כ הכא שאומר שנעשה לשמה בפירוש מה יכול להיות שלא דקדק, כיון שאומר על קום ועשה. אמנם לשטת רש"י ולדברי הירושלמי דאמר לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין ואיתא שם בהדיא דצ"ל שנכתב ביום ונחתם ביום וגם שלא נכתב במחובר ע"ש א"כ ממילא לענין זה דהוי שב ואל תעשה קשה כנ"ל. אך לדברי רש"י ז"ל לא קשה דבאמת אמרינן רוב בקיאין ולא חיישינן כלל בלא עירעור הבעל רק על לשמה משום דאיכא דאשכח ולענין לשמה שפיר נאמן כנ"ל דהוי קום ועשה ושאר החששות דמחובר ונכתב ביום כו' לא חיישינן כלל בלא ערעור הבעל כיון דסתם ספרי כו':

ולפ"ז מיושב מ"ש לעיל דפריך שפיר האי קולא הוא כו' השתא אתי בעל ומערער כו' ואף דכבר הימנוהו והוי לי' תרי כנ"ל מ"מ אם יבא ויערער יהיה שפיר נאמן לענין מחובר ונכתב ביום כו' דע"ז לא היה נאמן דהוי מילתא דלא רמי' עליה ולא דקדק כו' ויוכל שפיר לערער וע"ז משני שפיר כיון דאמר מר בפני כמה כו' מידק דייק כו' דכיון דכל הטעם דיהי' נאמן הוא משום דלא רמיא עלי' ולא דקדק וע"ז משני שפיר דמידק דייק וממילא אינו נאמן כלל כנ"ל וא"ש. ואף שיהא נאמן אח"כ ללעז בעלמא מ"מ כיון דלא יהא נאמן לפסלו לא אתי לאורועי נפשי' דלשטת רש"י חיישינן דוקא שיבא לפסלו. ולשטת תוס' בל"ז לא קשה כיון דאין רק ערעור שלא כדין כמ"ש הפ"י ע"ש. ואף שבלשון רש"י איתא דמידק דייק ויודע שברצון מגרשה ולא יבא לערער ע"ש הוא משום דלא יוכל לפסול אותו כנ"ל רק אעפ"כ יכול לערער שלא כדין ללעז כמ"ש תוס' וע"ז שפיר מידק דייק שברצון מגרשה ולא יערער כנ"ל וא"ש. ומיושב ג"כ דברי רש"י ז"ל שכתב וסיים ואי נמי עורר אינו נאמן דודאי דק שפיר ע"ש ותמוה שפירש דדייק שברצון מגרשה ולא יערער ואיך שייך דלכך אינו נאמן דודאי דק שפיר הלא ע"ז לא היה המידק דייק שאינו כלל על המעשה רק אי באמת הוא לשמה שלא יערער כנ"ל ולמ"ש א"ש דעל ערעור שלא כדין דייק שברצון מגרשה ואי עורר אינו נאמן דדק שפיר על המעשה כנ"ל וא"ש:

ובל"ז י"ל לדברי רש"י ז"ל גבי נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי כו' דפריך אי דשקיל מחד הא קא ידע כו' ופירש"י ז"ל דהיכא דידע בודאי גם עד אחד נאמן ועיין בס' נתיבות המשפט שפירש לדברי רש"י דעד אחד נאמן היכא דודאי דקדק ע"ש אם כן א"ש הכא דמידק דייק וממילא עד אחד ג"כ נאמן כיון שמדקדק כנ"ל ולכן אינו נאמן אי עורר אח"כ. אך באמת דברי רש"י תמוהים מכל צד ע"ש בכמה מקומות דאין עד אחד נאמן אף היכא שודאי דקדק:

שם מדאורייתא עדים החתומים כו' כמי שנחקרה כו' ורבנן הוא דאצריך והכא משום עגונה אקילו כו' הנה הרמב"ם ז"ל פסק בלא אמר בפני נכתב והגט לפנינו ולא נתקיים דהגט בטל מדאורייתא ע"ש פ"ז מה' גירושין הלכה ב' ותמהו עליו הרב בעל לחם משנה ושאר מפ' הא אמר הכא דלכך הימנוהו בפני נכתב משום דמדאו' לא בעי כלל קיום ומפורש בהדיא דגם הכא בגיטין לא בעי קיום מדאורייתא רק מדרבנן ע"ש:

ונראה ליישב דהנה הרב המגיד הקשה עוד הא קי"ל בכל מקום קיום שטרות דרבנן ומאי חילוק יש בין הכא בגיטין לשאר שטרות ע"ש שתירץ דהכא כיון שהבעל טוען ברי מזויף והיא אינה יודעת מוקמינן לה בחזקת אשת איש ע"ש. ותירוצו דחוק דבאמת קי"ל אף ביורשים שבאים להוציא ג"כ קיום שטרות דרבנן ואף שאינם יודעין ובאים להוציא וחזקת ממון אלים טובא מחזקת אשת איש ואעפ"כ מקילין כל הקולות שבקיום שטרות דרבנן:

ונראה ליישב בפשיטות למ"ש הרשב"א ז"ל אהא שכתבו תוס' ביש ב' עדים ששלחו תו אין צריך לומר בפני נכתב דודאי אינו מזויף שהבעל לא זייפו דאינו חשוד להכשילה ע"ש והקשו דא"כ לא הי' לו לומר רק שלחו לבד ולא בפ"נ וממילא אינו מזויף ותירצו כיון דהטעם דבפני הוא משום דמרע אנפשיה טובא כשנתברר אח"כ שהוא מזויף והוא אמר בפני כמ"ש תוס' גבי ידעתי ע"ש. וא"כ כשאומר שלחו ולא בפני לא יהי' מוחזק שקרן אח"כ כשיתברר הזיוף שיוכל לומר שהבעל זייפו ומסר לו גט מזויף דאף דאנן לא חיישינן להכי מ"מ לא יהי' מוחזק שקרן דאעפ"כ יוכל לומר כן ע"ש. והנה הטעם דמדאורייתא לא בעי קיום משום דלא חציף אינש לזייף. וכתבו הפ' משום כשיתברר אח"כ הזיוף יהי' מוחזק שקרן ע"ש. וא"כ א"ש בפשיטות דהכא גבי שליח אי לא אמר בפני ממילא בעי קיום מדאורייתא דלא שייך לא חציף כו' שיהיה מוחזק שקרן כו' דהכא לא יהי' מוחזק שקרן שיוכל לומר שהבעל זייפו כנ"ל ולכך פסק הרמב"ם ז"ל בלא אמר בפני בעי קיום מדאוריי' כנ"ל:

ולפ"ז מיושב ממילא קושית הלח"מ דהכא באומר בפני נכתב ממילא לא בעי קיום מדאורייתא שייך שפיר לא חציף כנ"ל כיון שאומר בפני נכתב ולא זייפו הבעל ויהי' מוחזק שקרן רק מדרבנן דבעי קיום לא ליהמן אף שאומר בשביל שאינו אלא עד אחד ולכך א"ש דמשום עגונה אקילו בה רבנן ומהני מה שאומר בפ"נ משא"כ באינו אומר בפ"נ בעי שפיר קיום מדאורייתא דלא שייך חציף כנ"ל וא"ש:

עוד יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דהנה הפ' כתבו דלענין זיוף הבעל אי ניחוש שזייפו במכוון ודאי לא שייך לא חציף אינש כו' ולענין זה ודאי הוי בעי קיום מדאורייתא רק דלא חיישינן לזיוף הבעל שאינו חשוד להכשילה כמ"ש תוס'. והנה הירושלמי כתב הטעם דלא חיישינן לזיוף הבעל הוא משום שמתוך שהוא יודע שאם בא וערער ערעורו בטל אף הוא אינו מחתימו בעדים פסולים שכיון שלא יוכל לערער ותנשא בגט פסול אינו חשוד להכשילה משא"כ אם הי' יכול לערער ע"ש ברשב"א ורא"ש ז"ל. וא"כ מיושב קושית הרב המגיד הנ"ל דבעי שפיר קיום מדאורייתא דכיון דבעי קיום מדרבנן דחיישי' לזיוף השליח מדרבנן כיון שלא אמר בפני נכתב א"כ ממילא חיישינן לזיוף הבעל מדאורייתא כיון דיוכל לערער אח"כ שהשליח זייפו ולא תוכל להנשא עכ"פ מדרבנן ממילא יש לחוש שזייפו הבעל דלא שייך מתוך שהוא יודע כו' כיון שיוכל לערער מדרבנן וא"כ ממילא בעי קיום מדאוריי' דלא שייך לא חציף כיון שאינו רוצה לגרשה כלל כנ"ל וא"כ ממילא מיושב קושית הלח"מ דהכא כיון שאומר בפני נכתב ומהני נגד הקיום מדרבנן ממילא לא בעי כלל קיום מדאורייתא דלא חיישינן שזייפו הבעל כיון שלא יוכל לערער שהשליח זייפו דלענין זיוף השליח מהני בפני נכתב שהוא קיום מדרבנן וממילא לא זייפו הבעל ובעי רק קיום מדרבנן ומהני בפני נכתב משא"כ כשאינו אומר בפ"נ בעי שפיר קיום מדאורייתא כנ"ל וא"ש. ולפ"ז מיושב ג"כ קושיא הב' שהקשה הלח"מ מהא דפריך הש"ס לקמן והא בדרבנן עד נעשה דיין ומפורש דלא בעי רק מדרבנן ולדברי הרמב"ם ז"ל הוא דאורייתא ולמ"ש מיושב דכיון שאומר בפני נכתב ומהני נגד זיוף השליח שהוא דרבנן ממילא לא בעי קיום מדאורייתא ושפיר עד נעשה דיין וא"ש:

שם בגמ' לפי כו' ומשום עגונה אקילו בה רבנן כו' וכתב הרא"ש דאינו צריך לקיים כתב השליחות דכי היכא דהימנוהו על בפני נכתב הימנוהו ג"כ על השליחות ששלחו דאל"כ מה הועילו חכמים כו' ע"ש. ולכאורה קשה דממ"נ לפי' ריב"א דכשיש עדים על השליחות אינו צריך לומר בפני דלזיוף הבעל לא חיישינן ע"ש. והקשו מהרמשי"ף ושאר מפ' דא"כ לא יאמר רק שלחו לחוד וליהימן ולמה בעי כלל בפ"נ ותירצו דבמה שאומר שלחו הוי כידעתי דלא מרע נפשיה כמו בפני ולכך צריך לומר בפני ע"ש. וא"כ איך שייך כי היכי דהימנוהו על בפ"נ הימנוהו ג"כ על שלחו הא בפני הימנוהו משום מרע אנפשיה משא"כ שלחו הוי כידעתי ואם סובר דגם שלחו הוי בפני א"כ ליהימן שלחו לחוד ולא בעי כלל בפני כנ"ל. אך זה לא קשה די"ל דהטעם דשלחו הוי כידעתי הוא משום דאף דאנן לא חיישינן לזיוף הבעל שאינו חשוד להכשילה מ"מ אם יתברר אח"כ זיופו יכול לומר אעפ"כ שזייפו הבעל ומסר לו גט מזויף ולא יתברר זיופו ולכך הוי כידעתי דלא מרע אנפשיה כשאומר שלחו ולכך לא מהימן שלחו לחוד דיכול להיות שזייפו השליח ולא מרע אנפשיה כנ"ל משא"כ הכא שאומר באמת בפ"נ ג"כ רק לענין שמא מסרו לפקדון לענין זה שפיר מהימן גם שלחו דלענין זה שפיר הוי בפני דמרע נפשיה כשיתברר אח"כ שמסרו לפקדון משא"כ שלחו לחוד לא מהימן דחיישינן לזיוף השליח כנ"ל. ומה שהקשה אדברי הרא"ש ז"ל למאי דפסק כר"ה א"כ לא מהימן מדאורייתא ששלחו והכא לא הימנוהו רק לענין קיום שטרות דרבנן כבר ישבתי לעיל בתוס' ד"ה לפי שאין בקיאין ע"ש:

תוס' ד"ה אטו כי אמרו ידעתי מי לא מהימן כו' וקושיא דאשה ובעל לא חש לתרץ כו'. ותרוצם דחוק מאד והוא תמוה דרבה הקשה ג' קושיות התם בפני כו' התם אשה ובעל דבר כו' והוא מתרץ לו אחדא אטו הכא ידעתי כו' ולמה לא מתרץ לו אקושיא דאשה ובע"ד כתירוץ תוס' כו':

ונראה ליישב דהנה הפ"י כתב הטעם אפירש"י ז"ל שפירש דשיילינן ליה אי לשמה והוא אומר הן ולא פירש משום דסתמא לשמה וכתב משום דכמו דידעתי לרבה לא מהני משום דלא מרע אנפשיה ואף דהוא עדות גמור בכל הדברים ויפסל לעדות כשיתברר שקרו מ"מ כיון דלא מרע אנפשיה טובא לא מהימן רק בפני כמ"ש תוס' ולכך ג"כ אף שרש"י ז"ל ג"כ סובר דסתמא לשמה מ"מ הוי כידעתי דלא מרע טובא שיוכל לומר לא כיוון לשמה ואף שודאי כיון הוי כידעתי ולא מהימן ולכך צריכין לשאול ע"ש. ולכאורה יש להקשות למאי שכתבו הפ' בהא דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ופסק המהרש"ל ז"ל דאם קבלו עדות שלא בפני בעל דין ולא מהני לא יוכלו אח"כ להעיד אף בפני בעל דין דאמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבוריה כיון שכבר העידו ולא הי' מהני עדותם ואף שעכשיו מהני עבידי לאחזוקי דיבוריה ולא מהני ע"ש. וא"כ לכאורה לפ"ז הכא כיון דסתמא לשמה קא מסהיד ומיד שאמר בפני נכתב אמר שהוא לשמה רק דלא מהני אף שהוא עדות גמור כמו ידעתי כנ"ל. וא"כ מה מהני ששואלין אותו אח"כ ואמר לשמה כיון שכבר אמר ידעתי דלשמה ולא הי' נאמן א"כ ממילא עביד אינש לאחזוקי דיבוריה עכשיו שאומר אין ואינו נאמן וא"כ כיון דסתמא לשמה לא מהני ממילא אף ששואלין אותו ואומר אין. אך זה לא קשה דכל הטעם דסתמא לשמה כתב הר"ן ז"ל משום שכיון שיודע שתקנו לומר בפני נכתב יודע ודאי שיש פסול שיוכל לפסול ואומר בפני שנעשה בכשרות ע"ש. וא"כ זה הוא אי מהני באמת סתמא לשמה משא"כ עכשיו דהתקנה היא שצריכין לשאול אותו אם לשמה דסתמא לא מהני כמו ידעתי כנ"ל א"כ ממילא אינו אומר כלל דסתמא לשמה כיון שצריכין עדיין לשאול אותו ובפני הוא כדי שיוכלו לשאול אותו ולא שייך כלל סתמא לשמה וממילא מהני מה שאומר אח"כ אין דלא שייך עביד אינש כו' כנ"ל דשפיר יכול לומר עדיין שלא הי' לשמה וא"ש:

אמנם לרבא דמשום קיום וכתבו התוס' דלזיוף הבעל לא חיישינן רק לזיוף השליח וכשידעינן דשלחו ודאי אינו מזויף והקשו א"כ מיד כשבא לב"ד ממילא אומר שהוא שליח ולמה צריך אח"כ לומר בפ"נ ותירצו דשלחו לא מהני דהוי ידעתי ע"ש במהרמשי"ף וא"כ קשה כנ"ל הא כיון שבא ואומר מיד שהוא שליח ולא זייפו רק דלא מהני עדותו כמו ידעתי ואינו נאמן א"כ מאי מהני מה שאומר בפני הא שייך שפיר עביד אינש לאחזוקי דיבורי' כיון שכבר אמר שלחו ואינו מזויף ולא הי' נאמן ממילא גם אח"כ אינו נאמן כנ"ל. ואף דלכאורה יש לדחות דהתם גבי שלא בפני בעל דין שייך שפיר דעביד עכשיו לאחזוקי דיבוריה ולומר הדיבור שאמר מקודם דאינו רוצה לשנות עכשיו ממה שאמר מקודם משא"כ הכא שאמר מקודם שלחו וא"כ אף שאומר אחר כך בפני לא שייך עביד אינש כנ"ל דיכול שפיר לומר עדיין שלחו כמו שאמר מקודם ולא ישנה וג"כ לא יהי' מרע נפשיה כנ"ל. אך ז"א למה שהביא המהרש"ל ראי' אהא דעביד אינש כו' מהא דמשחתמו אין מעידין עליו כו' דהוי נוגעין ע"ש ואף דהתם אינו אותו הדיבור רק דאמרינן שרוצה לקיים דבריו הראשונים שיהיו קיימים שלא יתבטלו ע"ש. וא"כ ממילא הכא שאמר שלחו שאינו מזויף ולא הי' נאמן ואומר עכשיו בפני שייך שפיר עביד אינש כו' שיהיה דבריו קיימים שיהי' נאמן על הקיום כנ"ל וקשה עדיין כנ"ל אמאי מהני בפ"נ כנ"ל:

אמנם לא קשה מידי דהטעם דעביד אינש כו' הוא משום דהוי נוגעין ולכך אינם נאמנין ע"ש. והטעם דנוגע הוא משום דהוי כבעל דבר וא"כ הכא לענין בפני נכתב דקי"ל אף אשה עצמה מביאה גיטה ונאמנת בפ"נ וגם שאר פסולין נאמנים ע"ש וגם נוגע כשר לעדות זה א"כ ממילא לא שייך עביד אינש כו' כנ"ל דלא עדיף מנוגע גמור וא"ש. ובזה מיושב ממילא קושית הרשב"א ז"ל שהקשה אהא דאמר רבה התם אשה לא מהימנא כו' והקשה הא אעפ"כ אתי לאחלופי כשיראו שמביא עד א' כשר ומהני ולא יראו כשמביא פסול ויסברו דגם שאר קיום מהני בעד אחד אטו יתרמו שיראו גם הבאת פסולים ע"ש. ולמ"ש מיושב דבאמת בכל שליח שייך עביד אינש לאחזוקי כנ"ל רק דמ"מ מהני משום דגם פסול נאמן א"כ כשיראו גם עד כשר ג"כ לא אתי לאחלופי דבאמת פסול משום עביד אינש כנ"ל ואעפ"י כן מהני וממילא לא אתי לאחלופי כנ"ל ומשני שפיר הכא אשה ובעל דבר מהימן ונאמן השליח רק כמו בעל דבר וממילא לא אתי לאחלופי אף בשליח כשר דג"כ הוא פסול כנ"ל וא"ש:

ולפ"ז ממילא מיושב קושית תוספ' הנ"ל דמשני שפיר אטו היכא כי אמר ידעתי מי לא מהימן וא"כ כיון דידעתי ג"כ מהני ממילא לא שייך עביד אינש לאחזוקי דיבוריה כנ"ל כיון דגם ידעתי נאמן וממילא לא קשה גם קושיא דאשה ובעל דבר דאעפ"כ אתי לאחלופי כשמביא עד כשר כקושית הרשב"א ז"ל ובעד כשר לא הוי נוגע כיון דידעתי מהני והוא כשר גמור ושפיר אתי לאחלופי כנ"ל וא"ש:

ובזה מיושב ג"כ מה דאמר וכיון דידעתי מהימן אתי לאחלופי כנ"ל והוא תמוה הא כל קושית רבה לא הוי רק דידעתי לא מהני ולא אתי לאחלופי והוי ליה לשנויי דסבר ידעתי מהני וממילא אתי לאחלופי ומה לו לסיים וכיון כו' הא על זה קאי ולשיטת תוס' א"ש דקאי אידענו ע"ש משא"כ לשיטת רש"י ז"ל דקאי אידעתי קשה כנ"ל ולמ"ש א"ש דבאמת לא אתי לאחלופי משום אשה ובעל דבר כנ"ל רק משום דידעתי מהני גם זה לא קשה כנ"ל ומסיים שפיר וכיון דידעתי מהימן ממילא אתי לאחלופי כנ"ל ולא שייך גם הא דאשה ובעל דבר כנ"ל ואתי שפיר:

עוד יש ליישב קושית התוס' הנ"ל וניישב ג"כ דברי רש"י ז"ל אשר הם תמוהים מאד שפירש אהא דאמר רבא אטו הכא כי אמר יודע אני כו' הואיל ולדידי' טעמא משום קיום מה לי בפני מה לי יודע אני ותמוה כקושית תוס' דא"כ קשה עדיין רבה מ"ט לא אמר כרבא דמשום קיום וג"כ מהני ידעתי וע"כ דלרבה אף אי הוי טעמא משום קיום לא מהני ידעתי וכן פירש רש"י ז"ל בהדיא ד"ה הכא בפני כו' וא"כ מה זה שפירש הואיל ולדידיה טעמא משום קיום מהני ידעתי הא בזה פליגי דרבה אף אי טעמא משום קיום לא מהני ידעתי:

ונראה דהנה התו' כתבו הטעם דידעתי לא מהני הוא משום דלא מרע אנפשי' כ"כ כמו בפני ע"ש והוא דחוק קצת. ונראה דהנה רש"י ז"ל כתב דרבה סבר כר"מ דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר ולכך אמר אתי למיגזי' וגם הרשב"א ז"ל כתב כן ע"ש והמפ' כתבו דלר"מ דכל המשנה כו' אלמוה חכמים לתקנה דבפני נכתב כדאורייתא ממש וכן איתא להדיא ב"מ פ' הזהב דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ולכך הולד ממזר וכתבו דאף דאמר משום עגונה אקילו ליהימן לחד מ"מ זה הי' התקנה מתחלה שיהי' אחד נאמן אבל לענין שאר דברים אלמוה לאמירת האחד בפני נכתב כדאורייתא ממש ע"ש. והנה הפוסקים כתבו הטעם דנאמנים עידי קיום שאומרים שמכירים חתימת העדים ולא שראו שחתמו ואף דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו דמאי הזמה שייך על מה שמכירים החתימות ותירצו דמשום דקיום שטרות דרבנן לא בעינן יכול להזימה כמו בעד נעשה דיין ע"ש וא"כ ממילא א"ש דהכא לרבה דסבר כר"מ דאלמוה חכמים לתקנת בפ"נ כדאורייתא בגיטין א"כ ממילא לא מהני ידעתי היינו שמכיר החתימות דהוי עדות שא"א יכול להזימו כנ"ל כיון דהוא כדאוריי' כנ"ל ולכך צריך לומר בפני שראה שחתמו ושפיר יכול להזימו כנ"ל דגם בעד אחד היכא שמהני עדותו בעינן יכול להזימו כמ"ש תו' ריש מס' ב"מ ד"ה מה להצד כו' ע"ש וכ"כ הריב"ש בתשובה ע"ש כן י"ל הטעם לרבה דלא מהני ידעתי רק בפני כנ"ל וא"ש דרבא פליג דמהני ידעתי כיון דרבא לא סבר אתי למיגזיי' דס"ל כרבנן דלא אמרינן כל המשנה ולכך לא אמר טעמא דלשמה כמ"ש הפ' וא"כ לא בעינן יכול להזימו כמו בכל קיום שטרות דרבנן ולכך ממילא מהני ידעתי ג"כ. ומיושבים שפיר דברי רש"י ז"ל שפירש דהואיל ולדידיה טעמא משום קיום ולא משום לשמה משום דלא סבר כר"מ דכל המשנה כו' א"כ לא בעינן יכול להזימו א"כ מה לי בפני מה לי יודע אני כנ"ל וא"ש:

והנה המפ' הקשו אמאי דאמר רבה הכא בפני התם יודע אני והקשו הא אעפ"כ אתי לאיחלופי דאיך ידעו ממה שאומר בפני דידעתי לא מהני שמא באמת גם ידעתי מהני רק שאין מכיר החתימות רק שראה שחתמו ולכך אומר בפני כמו בשאר קיום שראו שחתמו וגם ידעתי מהני. ונראה דהנה יש לישב קושית הרשב"א ז"ל הנ"ל אהא דהתם אשה ובע"ד לא מהימן כו' והקשה מ"מ כי מייתי עד כשר אתי לאיחלופי ולא ידעו שגם אשה כשירה כו'. ונראה דהנה לקמן אמרינן בפני כמה נותנו לה חד אמר בפני ב' וח"א בפני ג' ומסיק הטעם דבפני ג' אף דעד נעשה דיין בכל מקום בקיום שטרות דרבנן מ"מ הכא חיישינן דלמא מייתי אשה או פסול דנאמנת ג"כ ואתי למיסמך עלה ע"ש. וא"כ ממילא מיושב קושית הרשב"א הנ"ל דאף שיראו כשמביא עד כשר ידעו ג"כ שאשה נאמנת כיון שיראו בעד כשר דבעי ג"כ ליתן בפני ג' לבד העד ואף דעד נעשה דיין ורק משום זימנין דמייתי אשה, וע"כ דגם אשה כשירה כאן וממילא אף דיראו דמייתי עד כשר ידעו ג"כ שאשה נאמנת ולא אתי לאיחלופי ממילא כנ"ל. אך ז"א דבאמת קי"ל כמאן דאמר בפני שנים וא"כ עדיין קשה קושית הרשב"א הנ"ל דאתי לאיחלופי כנ"ל. אמנם ז"א דכל הטעם דמהני בפני ב' הוא משום דבדרבנן עד נעשה דיין דלא בעינן יכול להזימו כמ"ש תו' שם בכתובות ע"ש וא"כ זה הוא לדידן דקי"ל באמת כרבנן דלא אמרינן כל המשנה כו' ושפיר עד נעשה דיין הכא משא"כ לרבה דסבר כר"מ כו' ובעינן הכא יכול להזימו כמ"ש וממילא אין עד נעשה דיין ובעינן שפיר בפני ג' לרבה וממילא לא אתי לאיחלופי כנ"ל לרבה ולא קשה קושית הרשב"א כנ"ל:

אמנם זה טעות דא"כ קשה עדיין קושית רשב"א ז"ל דלא ידעו דאשה נאמנת ואף דיראו דצריך ליתן לה בפני ג' מ"מ לא ידעו דאשה נאמנת דבל"ז צריך הכא ג' דאין עד נעשה דיין הכא לרבה דאין אנו צריכין לרבה לטעמא דזימנין דמייתי איתתא כו' כנ"ל ועדיין אתי לאיחלופי וקשה כנ"ל:

אך באמת לפמ"ש מיושב שפיר דבאמת התם יודע אני הכא בפני ולא אתי לאחלופי רק דנאמר דעדיין יטעו דגם ידעתי מהני ואתי לאיחלופי כנ"ל וא"כ אם יאמרו דגם ידעתי מהני וא"כ לא בעינן יכול להזימו כנ"ל כיון דמהני ידעתי וממילא עד נעשה דיין וע"כ הא דבעי ג' הוא משום זימנין דמייתי איתתא כו' וידעו ע"כ דאשה ובע"ד נאמנת וודאי לא אתי לאיחלופי וא"כ ממ"נ לא אתי לאיחלופי דבאמת צ"ל בפני ואם ידעו דבפני דוקא א"כ התם יודע אני כו' ולא אתי לאיחלופי ואי יאמרו דגם ידעתי מהני וממילא עד נעשה דיין ע"כ בעי ג' משום דאשה נאמנת ולא אתי לאיחלופי דהתם אשה לא מהימנא כו' ומיושב שפיר קושית הרשב"א ז"ל וגם קושית המפרשי' הנ"ל דיסברו שגם ידעתי מהני ולמ"ש א"ש דאי יסברו כנ"ל ידעו דאשה נאמנת כנ"ל. ולפ"ז מיושב ממילא קושית תו' דלא משני רבא רק אידעתי ולא אאשה ובעל דבר כנ"ל. ולמ"ש א"ש דרבא משני כיון דידעתי נאמן דלא ס"ל כר"מ כנ"ל ולא בעינן יכול להזימו דקיום דרבנן כנ"ל וממילא עד נעשה דיין וסגי באמת ליתן לה בפני שנים כמו דקי"ל וממילא גם אשה ובע"ד לא קשה דמ"מ כי מייתי כשר אתי לאיחלופי כקושית הרשב"א ז"ל דלא ידעו דאשה נאמנת כיון דסגי באמת בפני ב' דבשלמא לרבה דס"ל כר"מ וידעתי לא מהני דבעינן יכול להזימו וממילא בעי עכשיו בפני ג' מדינא דאין עד נעשה דיין א"ש דאף אם הם לא ידעו ויסברו דידעתי מהני וע"כ יהיה הטעם דבפני ג' משום דאשה נאמנת וידעו דאשה נאמנת ולא אתי לאיחלופי כנ"ל משא"כ לרבא דקי"ל כרבנן דר"מ וגם ידעתי מהני וסגי באמת בתרי כנ"ל ושפיר אתי לאיחלופי ולא קשה מאשה ובע"ד כנ"ל כקושית הרשב"א ז"ל כמ"ש וא"ש. ובזה מיושב ג"כ מה שסיים וכיון דידעתי לא מהני כו' ולמ"ש מיושב כמ"ש לעיל. ומיושב ג"כ מה דאמר רבא אטו הכא כי אמר כו' משמע כאילו זה כבר הוזכר מקודם ופשוט הדבר הא בזה פליגי לפירש"י ז"ל ולמ"ש מיושב דכבר אמר מקודם דלא סבר כרבה דאתי למיגזיי' והיינו משום דס"ל כרבנן דלא אמרינן כל המשנה ולכך אמר שפיר אטו הכא דממילא ידעתי מהני כנ"ל וא"ש:

ובזה יש לישב ג"כ לשיטת התו' שפירשו דגם רבא סובר ידעתי בחד לא מהני רק דאמר אטו הכא בתרי דאמרי ידענו לא מהני וכיון דמהני ידענו בתרי אתי לאיחלופי ע"ש והוא תמוה דאיך בשביל דמהני ידענו בתרי אתי לאיחלופי בחד הא בחד רואין דצריך לומר בפני. ולמ"ש מיושב דאמר שפיר אטו תרי דאמרו ידענו לא מהימני הכא וכיון דנאמנים ע"כ אין הטעם דידעתי לא מהני משום דהוי עדות שא"א יכול להזימו דא"כ גם תרי בידענו לא מהני דאינו יכול להזימו וע"כ הטעם משום דלא מרע נפשיה בידעתי בחד כמ"ש תו' וא"כ ממילא אתי לאיחלופי אף בחד כקושית המפ' הנ"ל דיסברו דגם ידעתי מהני ואעפ"כ לא ידעו דאשה נאמנת כיון דבאמת סגי ליתן לה בפני ב' כיון דלא בעינן יכול להזימו דתרי שאמרו ידענו נאמנים ושפיר אתי לאיחלופי בחד כנ"ל דיאמרו גם ידעתי מהני כנ"ל ומיושב ג"כ מה דסיים כיון דידעתי מהני כו' כמובן וא"ש:

עוד י"ל קושית תו' הנ"ל דלא משני אקושיא דאשה ובע"ד לשטת התו' שפירשו דגם רבא סובר ידעתי בחד לא מהני רק בתרי וכתבו הטעם דידעתי לא מהני משום דלא מרע אנפשיה כ"כ ע"ש וכתבו המפ' הטעם דאף דגם בידעתי יוכל להתברר שקרו וכתבו דעיקר הטעם דכשאומר בפני אם יתברר אח"כ שלא חתמו יפסל לעדות ולשבועה שהעיד שקר לפני ב"ד משא"כ באומר ידעתי לא יפסל לעדות לדעת יש פוסקים דיוכל לומר שאעפ"כ מכיר הוא שזה חתימתם ע"ש:

והנה לכאורה לפ"ז לרבה דידעתי לא מהני ע"כ בעי בפני ג' דאף דעד נעשה דיין מ"מ הא קי"ל דאם נתקבל עדותו לפני ב"ד פסול אינו נפסל אף שהעיד שקר כיון דלא מיקרי ב"ד וא"כ אף שאומר בפני נכתב בפני ב' ועד נעשה דיין מ"מ אם יתברר אח"כ ששקר העיד וממילא פסול למפרע ונתקבל עדותו לפני ב"ד פסול שהוא הי' ג"כ דיין וממילא לא יהיה פסול כיון שלא נתקבל עדותו לפני ב"ד כשר וא"כ אף שאומר בפני בפני ב' הוי כאומר ידעתי דלא מרע] אנפשיה כיון שלא יהיה פסול כשיתברר שקרו וממילא צריך ג' [וכעין סברא זו כ' המרדכי בסנהדרין בשם השר מקוצי לענין עד נעשה דיין ע"ש] וא"כ מיושב ג"כ קושית המפ' הנ"ל דלמא יסברו דגם ידעתי מהני ולמ"ש א"ש כמ"ש לעיל דאם יסברו דידעתי מהני א"כ אמאי בעי ג' וע"כ משום זימנין דמייתי איתתא וידעו דאשה נאמנת ולא אתי לאחלופי ולא קשה קושית הרשב"א כנ"ל וע"ז משני שפיר דבאמת ידעו דידעתי לא מהני בחד רק כיון דבתרי מהני אתי לאחלופי כמ"ש תו' וא"כ ממילא לא שייך קושיא דאשה ובע"ד כקושית הרשב"א ז"ל דלא ידעו דאשה נאמנת ואעפ"כ בעי ג' כיון דידעתי לא מהני כמ"ש ובפני ב' הוי כידעתי דלא יפסל כנ"ל ואף דלרבא מכאן ולהבא נפסל מ"מ הכא הוי תרי בחד ופסול למפרע וא"ש. אך ז"א דא"כ מאי פריך לקמן אמאי בעי ג' הא בדרבנן עד נעשה דיין ומאי קושיא הא הכא הוי כידעתי כנ"ל. אך י"ל דרבא משני דידעתי באמת מהני וכפירש"י ז"ל וממילא באמת סגי בתרי ולא ידעו דאשה נאמנת כנ"ל ופריך שפיר למאי דקי"ל כרבא ואין להאריך יותר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף