תפארת יעקב/גיטין/ג/א

תפארת יעקב גיטין ג א

דף ג' ע"א

בגמרא משום עיגונא אקילו בה רבנן הקשה הרשב"א ז"ל כיון דאתינן להכי למה לי סתם ספרי ורוב בקיאין הא ביבמות גבי עדות אשה שמת בעלה מסקינן דמשום עיגון בלבד ע"א נאמן בדבר שבערוה ואיתחזק איסור, ותירץ חדא דהתם מתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה אתינן עלה רק על מה דמקשה לא ליחמור ולא ליקול מסיק משום עיגון אבל הכא דאי אתי בעל ומערער עלי' בסופה לא משגיחין בי' אינו בדין להקל בתחילתה משום עיגון בלבד:

ולפי"ז יש לדקדק בס"ד דמקשה הכא האי קולא חומרא הוא ואי אתי בעל ומערער ס"ד דמשגחינן בי' א"כ הכא נמי שייך מתוך חומר דייקא א"כ מאי פריך האי קולא חומרא הוא הא לא הוי חומרא דמתוך חומר דייקא שנכתב לשמה באמת ואי נימא דמ"מ יערער הבעל בשקר א"כ למה לי' להרשב"א לומר דלא משגיחין בי' אפילו משגיחין בי' בסוף לא שייך הכא להקל בתחילתו דהתם מתוך חומר דייקא אבל כאן לא יועיל הדיוק שלה שלא יערער, וע"כ דס"ל להרשב"א דהכא נמי דייקא קודם שתנשא ותברר שנכתב לשמה מתוך חומר שיגיע לה בערעור הבעל א"כ ממילא קולא הוא ולא חומרא וצ"ל דס"ל להרשב"א דמ"מ הוי חומרא שאין זה דבר ברור גמור שתידוק כ"כ עד שלא ישאר שום מקום חומרא דהא חזינן התם דלא סגי לן הך סברא דמתוך חומר בלבד להקל בה דהא פריך עלה לא ליחמור ולא ליקול ואי הוי דבר ברור גמור מאי פריך הא מן הדין להאמינו ואי דהקושיא דמ"מ החומרא בסופה אינה מן הדין ולמה הפקיעו הדין להחמיר כדי להקל בה א"כ לא הוי לי' לומר משום עיגונא הקילו רק החמירו דהא הקולא מן הדין הוא וע"כ דרק משום עיגון סמכו על הך סברא דדייקא אבל לולא דרצו להקל בעיגון לא היו סומכין על סברא זו דפעמים לא דייקא, וכן מבואר בתוס' יבמות שם דאין זה עדות גמור הך סברא דדייקא רק מדרבנן הוא משום עיגונא. והשתא שפיר הקשו הכא האי קולא חומרא הוא כיון דכל סברא דדייקא אינו דבר ברור רק להקל בעיגון ובאמת אינו קולא רק חומרא כיון דמן הדין יש לחוש שלא תידוק:

ובהכי ניחא מה שתירץ עוד הרשב"א לחלק בין עיגון דהכא להתם כמו שחילקו התוס' כאן בד"ה האי והיינו דלא ניחא לי' לומר דהתם בצירוף סברא דמתוך חומר אתינן עלה דגריס התם אלא משום עיגונא וכתב דבהכי ניחא דלא מקשה התם האי קולא וכו' כמו הכא וקשה הא לתירוץ דהתם ודאי לא קשיא הך קושיא כיון דבצירוף סברא דמתוך חומר אתינן עלה לא שייך חומרא ולפי הנ"ל ניחא דכיון דסברא זו אינו מן הדין רק משום קולא דעיגונא שייך שפיר למיפרך התם ג"כ דאל"כ לא הוי מקשה הכא ג"כ כנ"ל:

ומעתה בין תבין כי דברי התוס' בד"ה האי קולא ברורים וסרה תלונת בעל גליון הש"ס כי בין לתירוץ ראשון של הרשב"א בין לתירוץ שני עולים דברי התוס' יפה דלתירוץ שני פשיטא דשייך להקשות התם כמו הכא ממש דהתם נמי לאו משום מתוך חומר אתינן עלה כלל ולתירוץ ראשון ג"כ ע"כ שייך להקשות התם ג"כ כמו דמקשה הכא דהכא נמי שייך מתוך חומר לס"ד כמבואר ברשב"א להדיא אך בלא"ה דברי התוס' ברורים כמו שאבאר בס"ד:

שם חד אתי בעל מערער ופסיל לי'. הקושיות בזה רבו בתוס' ומפרשים, ומלבד זה אינו מובן כלל מה שאמרו מעיקרא מידק דייק ופרש"י ויודע שברצון מגרשה דאטו בתוונא דליבא יתיב ומעיקרא רצה לגרש ונמלך ומשנת השולח גט והגיע בשליח תוכיח:

לכן נראה לי דכך הכוונה דרבה ורבא חיישי באמת רבה שמא לא נכתב לשמה כמו שפירש"י ורבא חושש לזיוף כיון שאינו מצוי לקיימו לא יתברר זיופו ואינו חושש לזייף ואהא פריך מאחר שראו חכמים שיש לחוש בדבר איזה קולא היא זו שהקילו בע"א דהא בעלמא חוששין לע"א שהוא משקר ואף כאן שמא באמת משקר ויברר הבעל שלא נכתב לשמה או שהוא מזויף ונמצא קולא חומרא ואי הוי מצריכין תרי דוקא אי אפשר עוד לברר ולפסול הגט והיינו דמשני מעיקרא מידק דייק השליח דירא דיברר הבעל שקרו ואינו הולך בשליחותו עד שיודע בבירור שנכתב לשמה באמת שלא יוכל לברר שאינו כן. ובזה נסתלקו כל הקושיות בפשיטות. שוב מצאתי בתשובת מהרי"ק שורש ע"ד וז"ל ופיר"ח האי קולא חומרא היא דאי אתי בעל ומערער ואמר לא לשמה כתבתיו ומייתי סהדי בהאי ופסיל לי' לגט ואלו לשנים היו מעידין מתחילה בפנינו נכתב ונחתם לא הי' יכול לפסלו והרי זה מבואר כמו שכתבתי וזה ברור. ועמ"ש בפרש"י בד"ה חד ובתוס' בד"ה חד:

שם ליבעי תרי. קשיא לי בשלמא לרבה שייך להקשות יליבעי תרי דאיהו ממציא חשש לשמה מה דאנן לא חיישינן לזה לכך מקשה לרבה שאתה חושש לאין בקיאין ליבעי תרי אבל לרבא האיך שייך להקשות ליבעי תרי ולדידן מי ניחא אטו ס"ל באמת דבעינן תרי לקיימו חוץ השליח או שיקיימנו שליח ועוד אחד אדרבא משמע דלרבה לא חיישינן כלל משום קיום דהא במדינה למדינה בא"י אין צריך כלל לדידי' וכן המביא גט בא"י אצ"ל כלל בפ"נ ולית לן טעמא רק כדר"ל דלא חיישינן לזיוף ומאי מקשה לרבא טפי מלרבה ועוד דע"כ ידע טעמא דעיגון דהא בעלמא טוענין מזויף וכאן בא"י לא ואי דבאמת לא טענינן מזויף שלא בפניו א"כ הכא נמי שלא בפניו הוא, ואי נימא דהקושיא דס"ד לרבה באמת אי מערער בעי קיום תרי כמו בא"י רק שלא בפניו אין טוענין מזויף אבל לרבא דמצריך לומר משום ערעור הבעל שהוא מזויף ש"מ דאפי' בפניו סגי לי' בחד קשיא לי' ליבעי תרי וא"כ מאי פריך חד אתי בעל מערער ופסיל לי' הא ידע דלא פסיל לי' ורש"י פי' להדיא דהוי חד לבהדי חד ועוד אי כך היתה הקושיא יהא מוכח מכאן להדיא דבטוען מזויף ג"כ הקיום דרבנן דאל"כ מה משני על זה כדר"ל הא עיקר הקושיא על ערעור בעל היתה, וליכא למימר שאני הכא דכבר האמינוהו מעיקרא הא לא האמינוהו מעיקרא כלל דהא בא"י לא בעי קיום כלל וכל נאמנותו מתחלה לסלק ערעור הבעל:

לכן נראה ברור דעיקר הקושיא הכא דטעמו של רבא כיון שאין מצוין לקיימו ראוי לנו לחוש לזיוף טפי מעלמא כמו שכתבתי מקודם ומכח חשש דידן השתא אנו מצריכין לקיימו והיינו דפריך בפשיטות ולרבא ליבעי תרי והיינו ממש כמו דפריך לרבה ליבעי תרי והיינו מאחר שאתה חושש לאין בקיאין אבל לרבא אין קושיא דלא חשש כלל לזה, כמו כן מקשה לרבא ליבעי תרי מאחר שאתה חושש לזיוף אבל לרבה ליכא קושיא דלדידי' ח"ל וא"י שוין בזה ואינו חושש לזיוף כלל ומשני משום עיגונא הקילו ופריך שפיר אתי בעל מערער ופסיל לי' דאז יהא הקיום מדינא ומשני דלא חיישינן לזה או שלא יועיל כיון שכבר האמינוהו. ועמ"ש בפירש"י בד"ה חד ובתוס' בד"ה חד מענין זה:

שם כדר"ל וכו'. אף דר"ל לא מיירי כלל לענין קיום ואדרבא אם אינו מקוים יכולין לחזור ולהגיד. מ"מ מייתי שפיר דאי ס"ד דבעי קיום מדאורייתא ממילא לא הוי כמי שנחקרה כלל והי' יכול לחזור ולהגיד או דהוי מפי כתבם כיון שלא נגמר אז הדבר אבל אי מדאורייתא לא בעי קיום שפיר הוי כמי שנחקרה בב"ד:

מכאן הקשו על הרמב"ם דס"ל שטר דרבנן דהוי מפי כתבם והכא מוכח להיפך דאפילו קיום לא בעי מדאורייתא ובספרי ת"י סי' ך"ח כתבתי ליישב דבריו ורואה אני דבלא"ה לק"מ דודאי יש לומר שאין דנין עדות לראי' מתוך כתב רק צריך שיעידו עדים מפיהם גוף המעשה אבל תוקף השטר ודאי הוא מדאורייתא ויש לומר דאפילו קיום לא בעי דכל שנתברר העדות בעל פה אין לחוש דפרעו וזה השטר מזויף הוא אבל כל כמה שאין לנו שום עדות בעל פה זולת השטר הוי מפי כתבם ולא מהני רק מדרבנן, ואפשר דמהאי טעמא תקנו באמת קיום דלא שבקת חיי אבל מדאורייתא דהי' צריך עדות על המעשה בעל פה לא שייך לא שבקת חיי ואין להאריך:

שם חד אתי בעל מערער ופסיל לי'. כבר כתבתי דהעיקר הוא דהכוונה הכא דיערער בעדים ויגלה שקרו. ואי קשיא בא"י ג"כ למה הקילו משום עיגון הא חומרא הוא דיברר שהוא מזויף הא ליתא דבא"י אין זו חומרא דיכולה לקיימו קודם שתנשא דמצוי הוא לקיימו אבל בח"ל אי סגי בחד הרי בהכרח תנשא בלי קיום והוא יבא ויערער. ועוד דבא"י דמצוי הוא לקיים אין לחוש כלל לזיוף כמו בח"ל דהא מהאי טעמא מצריך רבא בפני נחתם משום דאין מצוין לקיימו והזיוף מצוי טפי כמ"ש לעיל:

שם ורבא מ"ט לא אמר כרבה. נראה לי דעיקר הקושיא הכא לפי שאמרו לעיל דאיכא בינייהו בין רבה לרבא באתי' בי תרי ובאותה מדינה וממדינה למדינה בא"י דכל אחד מקיל ומחמיר והיינו דמקשה הכא בין לרבה בין לרבא דבהכרח שיש לכל אחד מהם טעם והכרח לדחות דברי שכנגדו דאל"כ אף שנראה לו טעמו האיך יוכל להקל ולא יחוש לטעם שכנגדו ולפי זה לפי המסקנא דרבה אית לי' דרבא ובטלה הך נפקותא דלעיל ואין לנו מדברי רבה רק להחמיר בלבד שוב אין לנו להקשות למה לא אמר כרבא ובטלה הך מחלוקת דפליגי בידענו אי מהני דכל זה מחמת קושיא למה לא אמר כרבא ולפי המסקנא לק"מ ומיושב קושית תוס' במקצת מקומות ויתבאר כל אחד במקומו בס"ד. שוב ראיתי להרמב"ן ז"ל במלחמות ריש פ"ב במתק לשונו כמ"ש ע"ש וברור:

שם אתי למיגזייא. לכאורה קשה ליתקנו שלא יאמר כלל רק נשיילי' אי נכתב ונחתם לשמה והוא יאמר הן דבלא"ה צריך לשאלו כמו שפירש"י, ונראה לי דהך סברא דמידק דייק לא מהני רק אם השליח ידע או שיצטרך לומר בפני ב' או ג' ואז מדקדק כמו שאמרו מעיקרא דייק אבל אם נשאל אנחנו והוא יאמר הן אין ראי' דדק דאולי לא ידע כלל שישאלו אותו רק עכשיו אומר דחושב דנכתב לשמה אבל לא דיקדק אז שנוכל לסמוך על זה שלא יועיל ערעור הבעל, לכך הוכרחו לתקן שיאמר בעצמו וכיון שבא ואמר נוכל לסמוך דודאי דק מעיקרא דלא אתי לארועי נפשי':

שם ורבה מי דמי. לפי פשטות הסוגיא יראה דקושית הש"ס אכתי רבה מ"ט לא אמר כרבא ובפני נכתב משום איחלופי אבל קשה מאד לפי' זה למה לעיל כששאלו רבא מ"ט לא אמר כרבה ומשני דלא אמר לשמה וקאמר טעמא לרבה דאתי למיגזייא לא חזרו להקשות לרבא אכתי יאמר כרבה ולשמה לא קאמר דמיגז גייז וע"כ דמשמע לי' בפשיטות דרבא לית לי' הך חששא דגייז ומ"ש כאן שחזרו להקשות שנית לרבה דלימא בפני נכתב לאיחלופי איהו לא חייש לאיחלופי כלל ולא ס"ל דתקנו בפני נכתב משום איחלופי:

ולדעתי ברור דהקושיא למה לי' לרבה לומר נכתב ונחתם תרווייהו משום לשמה ולאוקמא מתניתין כמ"ד כתיבה וחתימה לשמה בעינן דהא פריך באמת בתר הכי מאן האי תנא דס"ל כך לימא בפני נכתב משום לשמה ובפני נחתם משום קיום וע"כ דמשום קיום לא הוי מתקני שיועיל בפני נחתם דאתי לאיחלופי א"כ השתא נמי דמשום לשמה הוא תקשי באמת איזה היכר יש דאינו משום קיום דלא ליתי לאיחלופי ואי משום בפני נכתב א"כ יאמר כרבא לגמרי ובפני נכתב לאיחלופי והיינו דמשני לרבה לא חיישינן לאיחלופי כיון דמשום לשמה הוא לא מהני ידענו והתם ידעינן אבל אי יאמר משום קיום ויועיל ידענו אתי לאיחלופי והא לא ס"ל דבפני נכתב מהני דלא ליתי לאיחלופי כיון דידענו מהני ע"כ אתי לאיחלופי דהא ע"כ משום קיום הוא וכ"ש לדידי' דבפני נכתב משום לשמה הוא ודאי אי בפני נחתם משום קיום אתי לאיחלופי ולא מהני בפני נכתב שבא משום לשמה דלא ליתי לאיחלופי בפני נחתם משום קיום והשתא ממילא לא קשיא כלל דלימא בפני נכתב לאיחלופי כמו שלא הקשו לעיל לרבא דלימא משום דגייז כמו כן לא קשיא לרבה דלימא בפני נכתב לאיחלופי, ונראה לי דגם רש"י ז"ל ע"כ נתכוון לזה כמו שאבאר בפירש"י. ועמ"ש בתוס' בד"ה הכא בפני ובד"ה אטו הכא:

בפירש"י בד"ה חד אתי בעל מערער ופסיל לי' דאוקי חד לבהדי חד. מבואר מדבריו דבס"ד הוי ס"ל דבאמת מועיל ערעור הבעל לפסול הגט. וקשה הא תנן בסיפא ואם יש עליו עוררין משמע דברישא לא מהני עוררין דליכא למימר דקאי גם ארישא דהא לרבה קיימינן ולא מהני לדידי' קיום חותמיו רק שתברר שנכתב לשמה כמו דלא מהני אתי' בי תרי ומקוים והוי לי' לאשמעינן דלא מהני הך עדות לסלק ערעור הבעל רק חשש דידן שלא בפניו ואם יש עליו עוררין תברר שנכתב לשמה ע"י עדים ועוד דתינח לרבה אבל לרבא ע"כ לא מהני עוררין אפי' בס"ד דאל"כ מה מהני בפ"נ ובפ"נ ומ"ש ח"ל מא"י שאין צריך לומר כלל [ומהאי טעמא כתבו התוס' דמהני שיסבור שלא יאמינוהו אבל זה לא שייך רק אי נימא דלא הוי רק לעז אבל לפירש"י דס"ד דמדינא מיפסל לא שייך לתקן להטעותו, ועוד אבאר בתוס' קושיא חזקה לפי' זה] ובודאי לא פליגי רבה ורבא בהא דלא קאמר לעיל נ"מ בהא ועוד כיון דהאי לישנא גופה קאמר בסמוך לרבא היאך נפרש דברי רבה בע"א:

לכן נראה לי ברור דודאי מודה רש"י דמשום לשמה לא מהני ערעור הבעל כלל אפי' בס"ד דאין סברא שיהא ח"ל אחר שאמר גרע מא"י ולא אמר דמהני קיום חותמיו עכ"פ ולא נשתנה דין ח"ל מא"י רק שיאמר ובזה כבר יצאנו מידי חשש לשמה כיון דסתם ספרי בקיאין ואינו רק חשש בעלמא ומיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן אפי' לר"מ רק משום חומר א"א חששו והחמירו שיאמר ולכך סגי להו בע"א וממילא אין לנו שום חשש כמו בא"י דאפילו יבא ויאמר שלא נכתב לשמה פשיטא דאין משגיחין בו כשיתקיים בחותמיו, תדע דלרבא למסקנא לא מהני ערעור הבעל אפי' לענין קיום ש"מ דס"ל דח"ל אחר שאמר עדיף טפי מא"י ולא אמר והיאך נימא לרבה דס"ד דח"ל אחר שאמר יהא גרע מא"י. ומה שפירש"י דאוקי חד לבהדי חד היינו כיון שיערער שלא צוה לכתבו ואינו יודע מגט זה כלל ממילא תצטרך לקיימו דממילא נכלל בדבריו שהוא מזויף ולס"ד לא העדיפו כחו במאמרו בפ"נ לענין ערעור יותר מא"י אבל למסקנא מועיל עדותו בפ"נ ובפ"נ לענין קיום ג"כ כיון דלא אתי לארועי נפשי' ואומר אמת שנכתב ונחתם לשמה א"כ אינו מזויף ג"כ רק לענין לשמה אפילו בס"ד לא הוי חיישינן כל שאמר דלא גרע מא"י עכ"פ] והשתא לס"ד הך ואם יש עליו עוררין קאי נמי ארישא דבתרווייהו בעי קיום חותמיו ובהכי סגי דלא חיישינן ללשמה טפי מא"י דאחר שאמר חזר דינו כא"י כנ"ל ומה שהקשינו דהיאך יפרש בדברי רבא לקמן דע"כ דלא מהני עוררין דאל"כ מה מהני בפ"נ מ"ש ח"ל מא"י שאין צ"ל כלל לק"מ דס"ל לרש"י כמש"ל בגמרא דרבה ורבא תרווייהו לאו לסלק ערעור הבעל באו רק אנן הוא דחיישינן לרבה ללשמה שאינן בקיאין ולרבא כיון שאין מצוי לקיימו יש לחוש טפי לזיוף מבעלמא אבל למסקנא לתרווייהו מהני אמירתו לסלק ערעור הבעל ג"כ ועדיף מא"י מכח סברא דמידק דייק:

ובהכי ניחא מה שיש לדקדק דהכא משמע דעיקר האמונה לרבה ג"כ מכח דלא אתי לאורועי נפשי' וזהו סברא חזקה עד שראוי להאמין שלא יועיל ערעור הבעל והשתא תיקשי בהנך חמש נשים דספ"ב דפליגי ר"י ואביי אי נאמנת בח"ל וס"ל לאביי כיון דאי אתי בעל ומערער לא משגיחינן לא מתכוונת לקלקל וקשה הא עיקר הטעם הכא דלא משגיחינן דלא אתיא לאורועי נפשה א"כ במה נפשך אי שייך בהני חמש נשים ג"כ הך סברא דלא אתיא לאורועי נפשה א"כ מהאי טעמא גופא תהא נאמנת דהא מ"מ לא אתי' לאורועי נפשה ואי דבהו לא שייך הך סברא דחשידי להעיד שקר אף שיתברר שקרם א"כ היאך אנו תולין האמונה משום דלא משגחינן הא גופא קשי' כיון שאנו חושדין אותן למה לא יועיל ערעור הבעל הא הכא הי' מועיל לולא סברא דלא אתי לאורועי נפשי'. ולפי הנ"ל ניחא דכבר בארנו דהתם לענין לשמה קיימינן כמו שהוכחתי לעיל, ולענין לשמה בלא"ה לא מהני ערעור הבעל בלי הך סברא דמידק דייק ולא אתי לאורועי נפשי' דכל שאמרה בפ"נ כבר יצאנו מידי חשש לשמה ועל זה אנו דנין דהיא משקרת לקלקל וכיון דלא מהני ערעור בעל לא שייך קלקול:

שם אתי למיגזייא וכו' הולד ממזר. נראה מדברי הרב ז"ל דפוסק כר"מ אף דרבנן פליגי עלי' לקמן אבל אין פירושו מוכרח דאפי' לרבנן חיישינן דגייז דלא פליגי רבנן רק דאין הולד ממזר אבל מודים דתצא כמבואר בתוס' לקמן ומ"מ אין ללמוד מפרש"י דס"ל כר"מ רק ס"ל דרבה כר"מ ס"ל וזה שלא שאלו לרבא כמו ששאלו לקמן לרבה דיאמר לאיחלופי כן הוי להו לשאול בכאן דרבא יחוש דגייז משום דרבא כרבנן ס"ל הלכך אנן דקי"ל כרבא קי"ל נמי כרבנן:

בד"ה אטו הכא וכו' הואיל ולדידי' טעמא משום קיומא הוא וכו' מבואר מדבריו דס"ל דהא דקאמר דידענו מהני לרבא היינו משום דלדידי' טעמא משום קיומא היא. וקשה הא אנן בהא שקלינן וטרינן דלמא כרבא משום קיום וע"כ דהך מחלוקת דידענו לאו בהא תליא ואפי' יסבור רבה כרבא לא יודה דידענו מהני, ואמת דאי נימא דלא כפרש"י רק שיש לרבה טעם אחר דידענו לא מהני כמ"ש התוס' קשה טפי דהוי לי' לומר בפשיטות דלכך לא אמר כרבא משום דלרבא מועיל ע"כ ידענו והוא יש לו הכרח דלא מהני:

לכן נראה לי דרש"י ז"ל מפרש כמ"ש לעיל בגמרא שלא נתכוונו בכאן להקשות שיאמר כרבא רק לרבה גופא תיקשי למה לא נחוש לאיחלופי ואיזה היכר יש לו דע"כ דחייש ג"כ לאיחלופי דאל"כ יפרש בפני נכתב לשמה ובפני נחתם משום קיום ובפני נכתב לאיחלופי לא ס"ל לרבה דא"כ יאמר כרבא וא"כ איזה היכר יש לו דלא ליתי לאיחלופי ואהא משני דהיכר שלו דיודע אני לא מהני דלגבי לשמה ודאי לא מהני והיינו דקאמר דלרבא כיון דמשום קיום הוא מה לי יודע אני מה לי בפני ושפיר איצטריך בפני נכתב דלא ליתי לאיחלופי ועיין מ"ש בתוס' בד"ה אטו הכא דנראה גם כן דהיו מפרשים שיטת רש"י כמ"ש:

ובהכי ניחא לי מה שיש לתמוה על פירש"י דהיאך פשיטא לי' דמשום קיום מועיל ידעתי דהא לרבה לא מהני ידעתי רק בפני ומ"ש דלרבא מהני, ואי משום דמרע אנפשי' טובא כמ"ש התוס' א"כ לרבא נמי ומ"ש דבלשמה צריך שיעיד שראה ובקיום יודע אני דבתרווייהו שייך הך סברא שכתבו התוס'. ולפי הנ"ל ניחא דרבה השתא לפי טעמו דלשמה קאמר דלא חייש לאיחלופי דנימא לקיום קאתי דמי דמי התם בקיום ידעינן היינו דמכירין החתימות הכא בפני ואי אמר יודע אני החתימות לא מהני ש"מ דלאו לקיומא קאתי ורבא דס"ל באמת לקיומא קאתי בודאי מהני ידעתי דמה לי בפני מה לי יודע אני, אבל לענין לשמה אי יאמר יודע אני בבירור שנכתב לשמה ג"כ סגי בכך ואי יאמר כן פשיטא דליכא משום איחלופי ודוק:

בתוס' בד"ה האי קולא חומרא הוא וכו' מותרת לחזור דבריהם אינם מובנים לכאורה דלמה להו לומר דבתרי יבוא בעלה, בפשיטות הוי להו לומר דבתרי באמת מת ולא יבוא אבל בחד שמא משקר ויבוא. אמנם דברי התוס' ברורים דודאי כיון שאנו סומכין על סברא דדייקא ע"כ שאנו סומכין שהדיוק שלה יהא בירור גמור הראוי לסמוך עליו מן הדין מדאורייתא כבי תרי דאל"כ מה בכך דדייקא אי הי' אותו הבירור לפנינו אכתי לא היתה מותרת מדאורייתא ועדיין אנו צריכין לסברא דדייקא והיאך נסמוך אנחנו עכשיו על סברא דדייקא וע"כ דהך סברא דדייקא היא דמדייקת ואינה נשאת עד שיהא לה בירור הראוי לסמוך עליו מן הדין הלכך אף שאין לנו עכשיו בירור סומכין עלי' שהיא לא תנשא בלי בירור גמור שמת, א"כ ממילא לא הוי חומרא מחשש שיבוא דכמו שלא יבוא בתרי כן לא יבוא בחד, לזה כתבו דהחומרא הוא דבתרי ג"כ יש מציאות שיבוא כדאמרינן התם ואם יתירו ב"ד על ידי תרי מותרת לחזור אבל אי יתירו ע"י חד אף שהיא לא תנשא רק ע"י בירור גמור דדייקא מ"מ אי בא אסורה לחזור א"כ קולא אין לה דס"ס היא לא תנשא בלי בירור גמור וחומרא יש לה דאי היתה צריכה לפנינו בירור גמור ובא מותרת לחזור ועכשיו תצא מזה ומזה ועל זה תירצו דמ"מ קולא הוא כשלא ראה רק אחד או שנים ואינן יכולין לבא לכאן אבל היא בעצמה תידוק בחד ע"י סי' שם או כשראו ב' ע"י עדים וזה ברור. וסרה קושית בעל גליון הש"ס מלבד מה שכתבתי לעיל דלק"מ על פי דברי הרשב"א בחידושיו אבל מה שכתבתי כאן ברור בכוונת התוס'. ואני תמה בעיקר קושיתו שהקשה דכיון דדייקא ומנסבא לא יבוא והוא תמוה דפשיטא דטפי לא דייקא מבי תרי וכיון דבבי תרי כתבו התוס' שמא יבוא כ"ש שיש לחוש שיבוא אפילו דייקא והי' לו להקשות בעיקר דברי התוס' למה ניחוש בבי תרי שיבוא, ולפי הנ"ל לק"מ:

בד"ה חד יש לפרש וכו', דרוב פעמים לא יוציא וכו'. דבריהם תמוהין מאד דאי ס"ד דעיקר בפני נכתב כדי שיסבור שלא יאמינוהו א"כ מאי קושי' דליבעי תרי וכמו כן בהך קושיא לרבה נהי דמעיקרא פריך שפיר ליבעי תרי דאכתי לא ידע דטעמא משום לעז עד לבסוף כמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה ליבעי אבל בתר הכי דמשני סתם ספרי ורוב בקיאין אי אין לנו באמת שום חשש אפי' יערער רק לעז ואנו מצריכין לומר שלא יוציא ואי מפיק לי' מיפסל א"כ איזה קולא הקלנו בה עד שיאמר ורבנן הוא דאצריך ומשום עיגונא הקילו הא לא הקילו רק החמירו, והוא תמוה לכאורה. ועוד למה להו לתוס' לומר דבס"ד לא יפסל מן הדין לרבא דהא בא"י נפסל מן הדין בעוררין וה"ה בח"ל לס"ד ובפני נכתב מהני שיסבור שלא יאמינוהו, ועוד יש לדקדק בתוס' ויתבאר בתוך דברנו:

לכן ברור דכל דברי התוס' סובבים לרבה דלרבא לק"מ, חדא דבהא אין צורך לומר משום לעז אלא מדינא מיפסל כמו בא"י ועוד דלרבא יש לומר דבפני נכתב מועיל לסלק חשש דידן דכמו דלרבה ס"ד מעיקרא דהוי חשש גמור כמו שכתבו התוס' בד"ה ליבעי, כמו כן לרבא לפי שאין מצויין לקיימו יש לחוש טפי לזיוף שאינו ירא שיתברר זיופו ומהני בפני נכתב לסלק חשש דידן, רק לרבה קשי' להו נהי דמעיקרא הוי ס"ד דהוי חשש גמור אבל בתר דמסיק סתם ספרי ורוב בקיאין ע"כ דידע דאינו רק לעז כמו שהכריחו לעיל בד"ה לפי, ואהא קשי' להו מאי קאמר חד אתי מערער ופסיל לי' כיון דאינו רק לעז מהיכי תיתי שיפסל, ועל זה כתבו שיש לפרש דפסיל לי' ממש דאף דליכא רק לעז יפסל ומ"מ צריך לטעם משום עיגון דלולא העיגון היינו מצריכין תרי עכשיו דשמא יבוא ויערער אחר הנישואין ולא יועיל מה שהגט יפסל לסלק הלעז רק משום עיגון סמכו דאפי' באחד לא יבוא שיסבור שלא יאמינוהו ומה שכתבו ולמאי דס"ד וכו' קאי נמי ארישא, וקשה לכאורה כיון דלרבה קאי מאי מהני קיום חותמיו. משום דלא באו התוס' כאן ליישב דלא נקט ברישא עוררין דזהו קושית ר"י בסמוך רק שבאו לומר דהשתא דלא מהני אמירת השליח נגד ערעור הבעל א"כ ממילא הך ואם יש עליו עוררין קאי נמי ארישא דס"ס כשטוען מזויף חזר דין ח"ל כא"י ובעי קיום חותמיו לרבה ג"כ דבעוררין מודה דלא עדיף מא"י אבל למסקנא אפי' לרבה מהני אמירת השליח גם לענין קיום כמו דמהני לענין לשמה והיינו דקשי' לי' לר"י בתר הכי נהי דהך ואם יש עליו עוררין קאי גם ארישא אבל אמאי לא קתני ברישא עוררין לענין לשמה כמו דקתני בסיפא לענין קיום ובהא לא מהני קיום חותמיו רק שתברר שנכתב לשמה:

בא"ד ונראה לפרש כו' אבל הגט כשר. פי' זה תמוה מאד דמאי קושי' האי קולא חומרא דמאיזה צד פשיטא להו דהוי חומרא אצלה מה שיש לחוש שיערער והגט לא יפסל כלל ויהא נוח לה יותר שלא נאמין העד רק להצריך תרי. דפשיטא שיש לומר כיון שאפילו יערער לא יפסל הגט אין זה חומרא מה שנאמין ע"א כיון שלא בא ועירער ובודאי לא יבוא כיון שלא יאומן ומעיקרא כתבו דכיון שיסבור שלא יאמינוהו לא יבוא כ"ש אי אינו נאמן באמת בודאי לא יבוא ולמה יוציא לעז בחנם ואי יבוא לא יהא רק לעז ולא תשאר עגונה ולמה לה תרי דוקא, וכל זה הוכרחו לומר לפי דרכם דלרבה אינו חשש כלל רק לעז. אבל לפי מה שפירש"י לעיל דבאמת יש לחוש לשלא לשמה בח"ל לק"מ בלא"ה דעיקר התקנה לסלק חשש דידן אבל אי מערער לס"ד לא עדיף מא"י ומדינא מיפסל כמו שפירש"י אך ה"מ בלי קיום אבל אי יתקיים בחותמיו פשיטא דמהני לרבה ג"כ דחשש לשמה נסתלק בעדות העד וחזר דין ח"ל כא"י ונהי דס"ד דלא עדיף מא"י אבל לא גרע מא"י. והשתא לק"מ קושית ר"י כיון דברישא מהני קיום חותמיו ג"כ לרבה כמו לרבא שפיר קאי עוררין דסיפא ארישא ג"כ ועוררין דלשמה ליכא אפי' לרבה כנ"ל:

ובעיקר פי' הסוגיא כבר כתבתי דבס"ד ידע ג"כ דלא מהני עוררין ברישא רק הקושי' כיון דחיישינן בעלמא לע"א דמשקר הוי חומרא דשמא יברר בעדים שהוא משקר והשתא לק"מ וכן מצאתי בפי' ר"ח כמ"ש לעיל:

בד"ה אתי לאיחלופי טפי מחציו ראשון. לפי מה שכתבתי לעיל דאפילו לרבא דס"ל משום לקיימו מ"מ מודה דמשום איחלופי צריך באמת להעיד על לשמה ממש כמו לרבה דהאיך יאמר בפני נכתב וכי לא ידעינן שנכתב והרי אנו רואין כתב כתוב לפנינו ובהכרח דמכח איחלופי צריך באמת לראות שנכתב לשמה ולהעיד על זה והיינו דלא קאמר נ"מ לעיל בין רבה לרבא שאינו יודע אם נכתב לשמה א"כ לק"מ קושית התוס' דשפיר מהני חציו ראשון טפי מחציו אחרון לרבא כמו לרבה:

בד"ה הכא בפני אבל ידעתי וכו'. הרב מהרש"א תמה על מהרש"ל דגריס ידעתי בכל דברי התוס' וכתב דעיקר הגירסא ידענו בכל דבריהם. והוא תמוה דהיאך ס"ד דשנים שיאמרו ידענו ניחוש להו דלא דייקו והך סברא דמידק דייק לא הוזכר רק בחד דאין מן הדין להאמינו רק מחמת סברא דדייק ולא מרע אנפשי' אבל תרי מ"ש מכל עדים דעלמא, והעיקר הוא דמעיקרא גרסי' ידעתי ומוא"ת ואילך הכל ידענו כמו שאבאר:

איברא קשה מאד אם נתכוונו התוס' לידעתי החתימות א"כ מה דעתם לרבא אם מודה רבא לסברא זו דידעתי לא מהני הרי אכתי לא אסיק אדעתייהו דרבא יודה בידעתי בחד כמ"ש בדיבור שאחר זה ואי רבא חולק בסברא זו א"כ מאי קשיא להו בתר הכי דלימא כרבא ויועיל דהא רבה ס"ל דאינו מועיל ואי נפשך לומר דקושיתם דידענו עכ"פ למה לא יועיל לרבה זה אינו תלוי בלשמה וקיום כיון דבהא לא שייך דלא מרע אנפשי' ואי כוונתם ידענו החתימות למה לא יועיל ע"כ משום לשמה א"כ ידעתי פשיטא דלא מהני מהאי טעמא ולמה להו לומר משום דלא מרע אנפשי' הוי להו לומר דידעתי אינו מועיל משום דבעי לשמה ולהקשות ע"ז דלימא כרבא ויועיל וצ"ע לכאורה:

לכן ברור דהתוס' מפרשים הך קושיא ורבה מי דמי אין הכוונה להקשות שיאמר כרבא דעל זה לא תירצו כלום דהא לרבא פשיטא לן דידעתי או ידענו מועיל כדקאמר בפשיטות בתר הכי אטו הכא כי אמרי ידעינן וכו' רק הכוונה להקשות דלרבה כיון דלא ס"ל בפני נכתב לאיחלופי תיקשי לדידי' הא אתי לאיחלופי דיחשבו דלקיומא קאתי ומשני דלרבה גופא ליכא למיחוש לאיחלופי דבקיום אומר ידעתי והכא בפני דוקא והנה אפשר לפרש דהכוונה התם ידעתי החתימות הכא לא מהני ידעתי החתימות דהא בעי לשמה רק התוס' דקדקו ממה שאמרו התם ידעינן הכא בפני והוי לי' לומר התם מעיד על החתימות הכא על לשמה דוקא ומדקאמר התם ידעינן הכא בפני משמע דהכא באמת בפני דוקא ואפילו יאמר ידעתי שנכתב לשמה לא מהני והיינו משום דמרע אנפשיה כשאומר בפני טפי מידעתי שנכתב לשמה, אמנם אי גם לרבא משום קיום שייך ג"כ הך סברא ולא מהני לדידיה ידעתי החתימות כמו דלא מהני לרבה ידעתי שנכתב לשמה זה תלוי בדבור שאחר זה לפירש"י לקמן מהני לרבא ולפי' רבינו משולם לא מהני ואינו ענין לכאן דלא באו לומר רק לרבה מכח לשמה לא מהני ידעתי שנכתב לשמה דהך מי דמי לרבה בלבד קאי כנ"ל. ועל זה הקשו עוד דמ"מ למה לא מהני ידענו החתימות לרבה כמו לרבא ותפסו ידענו דהוא אליבא דכ"ע, ולפירש"י לקמן הקושיא גם על ידעתי החתימות דמהני ג"כ לרבא דבהא לא שייך מרע אנפשיה אבל עכ"פ ידענו מהני לכ"ע לרבא וע"כ דלכך לרבה לא מהני משום דבעי לשמה א"כ אכתי תיקשי לימא רבה כרבא ויועיל ידענו ובפני נכתב לאיחלופי ודוק. ובזה יתיישבו דברי התוס' בדיבור שאחר זה כמו שאבאר בסמוך:

אמנם עיקר דברי התוס' נראה לפע"ד דלק"מ מתרי טעמא חדא לפי מה שכתבתי בש"ס דעיקר הקושיא דרבה יחוש לטעמו של רבא ג"כ אבל לא שיאמר משום קיום בלבד דוקא כי חושש באמת לטעמו ג"כ א"כ אין קושיא שיאמר כרבא ויועיל ידענו דע"כ לא מהני ידענו משום לשמה שאין לו הוכחה לדחות טעם לשמה. ועוד דבלא"ה לא רצו להקשות כלל דרבה יאמר כרבא דבפני נכתב לאיחלופי כמו דרבא אינו רוצה לומר דחיישינן דגייז רק הקושיא דבהכרח גם לרבה חיישינן לאיחלופי דאל"כ מה לו לאוקמא כמ"ד דבעי כתיבה וחתימה לשמה נימא בפני נכתב לשמה ובפני נחתם לקיום וע"כ דחייש לאיחלופי א"כ השתא נמי ניחוש ומשני דהשתא משום לשמה ליכא למיחש לאיחלופי דידענו לא מהני ותירוץ התוס' תמוה לפע"ד דא"כ לימא דלכך לא אמר כרבא משום דיש לו הכרח דידענו לא מהני וע"כ משום לשמה דאל"כ למה לא מהני ידענו וליכא למימר דלכך לא מהני ידענו משום איחלופי א"כ השתא נמי למה לו לומר בפני נכתב לרבא לא יועיל ידענו משום איחלופי ודוק:

בד"ה אטו הכא כי אמרי ידעינן וכו' ידעתי איכא בינייהו וכו'. לכאורה תמוה דהא ע"כ דהך פלוגתא בידעתי לא תליא בפלוגתא זו אי משום לשמה או קיום דאי בהא תליא נימא כרבא ויועיל, וע"כ דאפי' יסבור כרבא ג"כ לא יועיל לדידי' ידעתי א"כ היאך שייך לומר דבהא איכא בינייהו דאין ענין זה לזה. ומזה ראי' למה שכתבתי לעיל דלכ"ע מה שחילקו לרבה בין בפני לידעתי היינו לפי טעמו משום לשמה ולא בא לומר דאפי' משום קיום לא יועיל ידעתי דהך ורבה מי דמי חוזר להקשות לרבה גופה למה לא יחוש לאיחלופי דיחשבו דלקיומא אתי ולרבה מחלקינן בין בפני לידעתי, וזה שפירש"י הואיל ולדידיה טעמא משום קיומא הוא, אבל לרבה באמת לא מהני ידעתי משום דבעי לשמה, ושפיר כתבו התוס' דהוי לי' לומר איכא בינייהו ידעתי שנכתב ונחתם לשמה. וזה שלא הקשו לשיטתם ג"כ לימא ידענו איכא בינייהו משום דהא לאו בהא תליא דבלא"ה ע"כ לרבה לא מהני ידענו דאל"כ יאמר משום קיום ויועיל ידענו כמו שהכריחו לעיל אבל לפרש"י קשיא להו דנ"מ כשיאמר ידעתי שנכתב לשמה לא מהני לרבה ולרבא מהני כיון דיודע שנכתב ונחתם לשמה הרי מקוים הוא ג"כ אבל ידענו שנכתב לשמה פשיטא דמהני לכ"ע דאין צריך בתרי לסברא דלא מרע אנפשי' ואין לומר רק ידענו החתימות וזה בלא"ה ע"כ לרבה לא מהני אפי' יסבור משום קיום כמו שהכריחו לעיל:

בא"ד ונראה דלא מהני ידעתי אפי' לרבא וכו'. על דרך זה יש לומר בפשיטות דפלוגתייהו בהא גופה דרבה סובר כיון דידעתי עכ"פ לא מהני שוב לא אתי לאיחלופי ורבא סובר כיון דידענו מהני אתי לאיחלופי ויש לומר דמודה רבה דידענו מהני ואין צורך לומר דמשמע לי' ממתניתין דפ"ב דידענו לא מהני ומזה ראי' דלא קאי התוס' לעיל לפי' רבינו משולם כמ"ש לעיל:

בד"ה מאן האי תנא וא"ת למאי דמסקינן וכו'. בפשיטות הוי להו להקשות אפילו לס"ד מ"מ אכתי רבה מ"ט לא קאמר כרבא עכ"פ דבפני נחתם משום קיום ומה צורך לו לומר דהכל משום לשמה הא כל קושיתו בפני נכתב למה לי ולא מוכח רק כתיבה לשמה ולקושיא זו אין תירוצם עולה יפה כלל רק על דרך זה כפי מה שכתבו לעיל דרבה היה לו הכרח דידענו לא מהני א"כ מוכרח דבעינן לשמה דאל"כ למה לא מהני ידענו, אבל כבר כתבתי דיש לתמוה בזה דלמה לו כל השקלא וטריא לימא דלכך מפרש רבה משום לשמה דיש לו הכרח דלא מהני ידענו. ובעיקר קושיתם לפי מה שפירשתי דזהו עיקר הקושיא בש"ס דלרבה תיקשי הא יש לחוש לאיחלופי ומשני דכיון דמשום לשמה הוא לא מהני ידענו א"כ לא אתי לאיחלופי, א"כ מהאי טעמא לא קאמר בפני נחתם רק משום קיום בלבד א"כ מועיל ידענו ואתי לאיחלופי ולא מהני מה שאומר בפני נכתב משום לשמה דלא ליתי לאיחלופי כיון דידענו החתימות מהני וע"כ דגם חתימה מכח לשמה הוא ולא מהני ידענו ולא אתי לאיחלופי ועוד נראה לפי מה שכתב הרא"ש דכל שהאמינוהו בפני נכתב כו' האמינוהו ג"כ שהוא שליח הבעל א"כ אי ס"ד דאין לחוש ללשמה רק בכתיבה בלבד א"כ אם אומר בפני נכתב הרי נאמן שהוא שליח הבעל ושוב ליכא למיחש לזיוף כמ"ש התוס' לעיל באתי' בי תרי דלא חשיד לקלקלה אבל לרבא דהכל משום קיום ובפני נכתב רק לאיחלופי א"כ האמונה על בפני נחתם הוא דבפני נכתב אין צורך להאמינו כלל א"כ כשאומר בפני נחתם הוא שהאמינוהו שהוא שליח הבעל:

בא"ד לפי המסקנא תיקשי וכו' כבר כתבתי דהך קושיא ורבה מ"ט לא אמר כרבא לא שייך רק בס"ד דרבה מקיל בטעמו בממדינה למדינה בא"י אבל לפי המסקנא דרבה אינו מקיל רק מחמיר ולא נ"מ רק באתי' בי תרי ובאותה מדינה א"כ לא קשיא כלל דלא אמר כרבא א"כ אין מוכרח דידענו לא מהני לרבה כמו לרבא. וכבר כתבתי דבלא"ה לק"מ:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף