רשב"א/גיטין/ג/א

רשב"א גיטין ג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה וכו' מידק דייק ולא אתי לאורעי נפשי'. ק"ל א"כ היכא דאתיוה בי תרי, כ"ש דהוה לן למימר דכיון דיהביה לתרי, מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורעי נפשיה, וכדאמרי' היא חומרא הוא דאי מצרכת תרי לא אתי בעל ומערער ופסיל ליה, אע"ג דאתיוה תרי ולא אמרי בפני נכתב, כיון שנתנו לתרי דליהבו ליה ניהלה, ה"ל כנותנו לה ולא אתי לאורועי נפשיה. וי"ל דעד דאמר שליח [בפ"נ ובפ"נ], בין דאתיוה חד בין דאתיוה תרי בפנינו נכתב, חיישי' דלמא (אמר) לא דייק מעיקרא ולא בקיא בלשמה, אבל השתא דידע בחד דבעי למימר בפני נכתב מידק דייק מעיקרא.

כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה ר' יוחנן ור' חנינא חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה. כלומר ואפילו אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, וכן פרש"י ז"ל, אלא דלישנא דגמרא לא משמע, אלא דאיהו לא אתי לאורועי נפשיה, הא אי אתי ומערער ערעורו ערעור, וכן משמע נמי מדקאמר אתי בעל ומערער ופסיל ליה, והא דאמרינן לקמן (ו, ב) ואי עבדת אהנית דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, דלמא התם במביא מארץ ישראל דוקא, וטעמא דמילתא משום דלא צריך, וכיון דלא הוה צריך ואמר [בפני נכתב] מסקינן ליה דרגא ומהני כיון דקיום שטרות דרבנן. ומיהו שמעינן לה ודאי ממתניתין דתנן המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו, דאלמא מדתני הכא במביא מא"י, ולא תני הכין במביא ממדינת הים, משמע דדוקא במביא מא"י משום שהקלת עליה בתחלתה נקל עליה בסופה שאם בא וערער ערעורו בטל והכין איתא בהדיא בירושלמי (פ"א ה"א) דגרסינן התם אר"י חומר שהחמרת עליו בתחלה שיהא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הקלת עליה בסוף שאם בא וערער ערעורו בטל. ולפיכך נ"ל דהא דקאמר אתי בעל ומערער ופסיל ליה, הכי קאמר אתי ומערער ואמר דפסול הוא ומזויף ויוציא עליו לעז, ונמצאת משיאה בגט שיצא עליו לעז פסול וליכא אלא חד דמוציאו מידי לעז, ופריק דאפילו משום לעז ליכא דלא אתי לאורועי אנפשיה כנ"ל.

הא דאמרינן: ורבא מאי טעמא לא אמר כרבה. תמיה לי מאי קמבעיא להו דהא רבא סבירא ליה דכולהו ספרי דייני מיגמר גמירי, דרבה גופיה הכי ס"ל (לעיל ב, ב), ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא הכא ליכא למיחש אלא דרבנן הוא דאצרוך, והוו להו לרבא לעולם כלרבה לאחר שלמדו. וי"ל משום דידע דמתניתין דייקא ליה הכי, מדלא תקנו לומר בפני נכתב ובפני נחתם לשמה כדמפרש טעמיה ואזיל, הוא דקאמר הכי, כדי לברורי טעמיה ולמימר דמתניתין נמי דייקי' הכין. אי נמי י"ל דהכי קאמר אמאי לא חייש רבא לאותו מיעוט דחייש רבה ומשום חומר דבר שבערווה.

ורבה בדין הוא דליתני הכין אלא אי מפשת ליה דבורא אתי למיגזייה. כלומר, והוה ליה משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין והגט פסול, ואי נמי כיון דכולהו אמרי בפני נכתב לשמה והוא לא קאמר אלא בפני נכתב ולא קאמר לשמה, חיישינן ליה ומימר אמרינן דלא איכתוב בפניו ומשום הכי גזייה. ותמיהא לי וליתקון דלימא הכין כיון דעיקר תקנתא משום לשמה, ואי גייז ליה נישיילינן ואי הדר אמר אין לשמה ניהמניה. ואם נפשך לומר כיון דכולהו אמרי ואיהו לא אמר, אף על גב דכי שיילינן ליה ואמר אין, חיישינן לרמאות דילמא מתוך שאלה זו ילמדו לשקר, הא משמע דלאתי לשקורי ולאסהודי בשיקרא ליכא למיחש, חדא דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, ועוד דתניא לקמן (ה, ב) המביא גט ממדינת הים נתנו ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דר"מ וחכ"א אין הוולד ממזר כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתנו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם, אלמא לא מחזקינן דמסהיד בשיקרא ואע"ג דמעיקרא לא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם וה"נ מאי שנא, ואפילו כשתמצא לומר דהכא כר"מ וכטעמיה דאמר (שם) כל המשנה ממטבע שטבעו [חכמים] בגיטין יוציא והוולד ממזר וכמו שפרש"י כאן, אכתי קשה לי חדא דהא מתניתין לא מיתוקמא ליה לרבה כר"מ כדאיתא בשמעתין בסמוך, ועוד דאפילו כשתמצא לומר [דאיהו] כר"מ ס"ל בהא דהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין, ה"מ כששנה ממטבע שטבעו חכמים ולא תקן דבורו לבסוף ונשאת על ידי גט זה, אבל כשחזר ואמר קודם שתנשא אמאי לא, ואפילו נשאת נמי כיון שתיקן דיבורו לבסוף אמאי פסול, דהא דתניא לקמן (שם) כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננה לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם הא איכא למימר אפילו לר"מ קאי, דלא אמר ר"מ הוולד ממזר אלא כשלא חזר ואמר לה אבל אם חזר ואמר לה לא וכן פי' בתוספ' רבותי' הצרפתים ז"ל ויש ספרים שגורסין שם אלא כיצד יעשה דמשמע לכאורה דקאי אר"מ. ושמא י"ל דהתם איכא למימר דאישתלי ויהיב ולא אמר לה בפני נכתב דבכי האי גוונא עביד דמשתלי, אבל כאן שהתחיל לומר בפני נכתב וגייז ליה לשמה וכולהו לשמה קאמרי, חיישינן דילמא לא ידע ביה ואי שיילינן ליה ואמר אין שקורי מישקר.

הכי גריס רש"י ז"ל ורבא אמר לך אטו הכא כי אמר יודע אני מי לא מהימן. ופירש דה"ק אטו לדידי הואיל וטעמא משום קיומא הוא אי אמר יודע אני בחתימת ידי העדים מי לא מהימן, דמה לי אמר בפני נחתם מה לי יודע אני בחתימתן. ואינו מחוור דהא תנן לקמן בפרק המביא (טו, א)בפני נכתב כלו ובפני נחתם חציו פסול, ואמר רבא עלה אפילו הוא ואחר מעידין על חתימת ידי שני פסול מ"ט אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא וקא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא, ואם איתא דלרבא אפילו חד דאמר ידעתי בגט מהימן, היכי טעי רבא כולי האי, דאילו אמר איהו לחודיה ידעתי מהימן, וכי מצטרף אחרינא בהדיה לא מהימנא, ואע"ג דפרש"י שם דלרבא מיגרע גרע כי איכא אחרינא בהדיה משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא, ואף על גב דגבי גט לא הוה חיישינן לה דהא בלא אחר הוה מתכשר אפומיה דהימנוה רבנן כבי תרי, אלא משום גזרת שטרות הוא שם, והיינו נמי דאתקיף עליה רב אשי ומי איכא מידי דאילו מסיק איהו לכוליה דבוריה כשר והשתא דאיכא חד בהדיה פסול, מ"מ א"א לומר כן דרבא דאמר הכא דאפילו חד אי אמר ידעתי מהימן, לימא התם כי האי סברא דמשום דאיכא אחרינא בהדיה ליפסול, אלא ודאי לכ"ע חד צריך לומר בפני נחתם אבל ידעתי לא מהני, והיינו דקאמר רבא התם דכי אמר בפני נחתם חציו והוא ואחר מעידין על חתימת ידי שני בלשון ידעתי איכא למיחש לאחלופי בקיום שטרות דעלמא, בחד דאמר זה כתב ידי ומצטרף עם אחר מן השוק להעיד על חתם חבירו דנפיק נכי רבעא דממונא אפומיה דחד סהדא, ואתקיף עליה רב אשי דכיון דאילו אסיק הוא דבוריה בההוא לישנא דאסהיד על חציו דהיינו בפני נחתם חציו כשר, אין לפסלו כי מצטרף אחרינא בהדיה ומעידין על חתימת ידי שני דלא גרע משאמר בפני נחתם. וגיר' הספרים שלנו נר' עיקר, וה"ג אטו התם כי אמרי בפנינו מי לא מהימנו, כיון דכי אמרי בפנינו מהימני אתי לאיחלופי, כלומר כיון דהכא והכא כי אמרי בפנינו מהימני אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא. ולאשה ובעל דבר לא חש רבא לאהדורי דמילת' דלא שכיחא היא כדאיתא לקמן (ה, א) ומילתא דלא שכיחא לא מוכח מידי.

מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה ובעי חתימה לשמה. לכאורה משמע דהך סוגיא לא אתי כמסקנ' דאסיקנא (ד, ב) דרבה אית ליה דרבא, דלמסקנא איכא למימר דמתניתין ר"א היא ובפני נחתם משום קיום ובפני נכתב משום לשמה. ומיהו ק' דאם כן לעיל (ב, ב) ה"ל לרבה לומר גבי מאי טעמא לפי שאין בקיאין לשמה ולפי שאין מצויין לקיימו, דבשלמא אי אדכר ברישא מילתי' דרבא, הוה איפשר לומר דרבה לא חש לאדכורי תו טעמא דמצויין לקיימו דאדרבא סמיך, אבל השתא דקבע מילתיה דרבה ברישא ודאי הוה ליה בדרבה לאדכורי תרי טעמי משום לשמה ומשום קיום לפרושי בפני נכתב ובפני נחתם חד משום לשמה וחד משום קיום, ועוד הא רב אשי דבתרא הוא ודאי שפיר הוה ידע מסקנא דשמעתא דרבה אית ליה דרבא, ואמאי דחיק ומוקי למתניתין (ד, א) כרבי יהודה דלית הילכתא כותיה, הוה ליה לאוקומה כרבי אלעזר ולימא לעולם כרבי אלעזר ורבה אית ליה דרבא. ופי' בתוס' דאפי' אמסקנא אתיא שפיר, דלעולם טעמא דכולה מתני' לרבה משום לשמה הוא בע'כ, דאי לא הדרא קושיא לדוכתא ורבה מ"ט לא אמר כרבא, ואצטרכינן לשנויי כדשנינן לעיל ורבה אמר לך א"כ ליתני בפ"נ ותו לא, ורבא בדין הוא דליתני הכי [אלא] דא"כ אתי לאיחלופי בקיום שטרות, ורבה מי דמי התם ידעינן הכא בפנינו, והכא כיון דלרבה בפנינו נחתם דמתני' דוקא ולא מהני ידענו על כרחין דס"ל דטעמא דמתני' משום לשמה הוא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.