אילת השחר/בבא קמא/קיב/ב

אילת השחר בבא קמא קיב ב

דף קי"ב ע"ב

תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה של חבירו ואמר שלי הוא. היינו דכיון דאומר שזה שלו, אז כדי להוציא ממנו אינו יכול סתם איש אחר, דלאו כל כמיני' להוציא ממי שטוען ברי אא"כ מביא ראי' שהי' שלו, דאז ברי של התינוק לא מהני, ואם אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין הרי אינו יכול לדחות התינוק שטוען ברי, דהא אין לאיש זר למנוע למי שיורד בשדה וטוען ברי שזה שלו.

כגון דנקט דיסקא. ופירש"י אגרת מב"ד הגדול ששלחו לב"ד של כאן לכופו. צ"ב איך יכולין לכתוב לכופו, דא"כ ע"כ ששמעו כבר הטענות וגביית עדות והחליטו שצריך לכופו, וצ"ל דלא נגרוס לכופו והכונה לדונו.

והנה הרא"ש פירש דמה דקאמר מצי אמר לב"ד הגדול קאתינא, היינו דיכול לומר איני רוצה שתקבלו עדות עד שאבוא לדין, וביאר בפלפולא חריפתא אות צ' דכיון דיכול לומר דילך לב"ד הגדול כ"ש דיכול לומר שאינו רוצה שתקבלו עדים עד שאבוא לדין לפניכם, ולכאורה מי דמי דהא מה דיכול לטעון דנלך לב"ד הגדול היינו כיון דהם הכי חכמים גדולים ממילא הם יפסקו את הדין יותר לאמיתו, אבל סתם אני רוצה להיות נוכח למה יוכל לטעון, ואם משום דטוען דיכול לסתור דבריהם, א"כ וכי לעולם לא יבוא, וע"כ צ"ל דיטעון דיש לו סיבה כעת דאינו יכול לבוא, א"כ מאי ראי' דנאמן לומר שיש לו סיבה מהא דיכול לטעון ב"ד הגדול אזילנא, דזה ודאי שהם חכמים יותר גדולים בלי ספק.

ולתירוץ הגמ' דנקט דיסקא יש לפרש משום זה אינו יכול לומר לב"ד הגדול אזילנא, אבל זה מ"מ יוכל לומר דאינו רוצה שישמעו העדים לפני שיבוא לב"ד, דכיון דהיכא דאין דיסקא יכול לטעון לב"ד הגדול אזלינן, ולמדנו מזה דכ"ש דיכול לומר דאינו רוצה דישמעו עדים לפני שאבוא, ממילא תמיד לא יוכל לקבל עדים שלא בפניו.

ואי אמר נקיטו לי זימנא וכו' אבל אמטלטלי לא דלמא שמיט ואכיל להו מלוה למטלטלי וכי אתי לוה ומייתי סהדי ומרע לי' לשטרא לא משכח מידי למיגבה. העירוני דהא אפילו אם ימצא עדים יהי' תרי ותרי וצריך להשאר ביד המלוה, ולהפוסקים דמהני תפיסה בספק ממון בודאי הוא כן, וכן להרא"ש דס"ל דבספק וטוען התופס ברי לא מפקינן מיני', ואפי' להסוברין דלא מהני תפיסה אפילו כשטוען ברי, מ"מ כאן הא תפוס לפני שנולד הספק דהיינו לפני שהביא עדים לקלקל את קיום העדים, דודאי לא מסתבר דמה דטעין דיש לו עדים זה עושה לספק כ"ז שלא באו להעיד ולמה לא יועיל התפיסה, ודוחק לומר דמיירי דקיימו שראו איך שביום פלוני חתמו העדים כמבואר בחו"מ סי' מ"ו דזה א' מדרכי הקיום ואז שייך להזימם.

אבל אמטלטלי לא דלמא שמיט ואכיל מלוה למטלטלי וכו' ואי אית לי מקרקעי למלוה כתבינן. היינו דאם יאכל המלוה המטלטלין יגבו מקרקעותיו, וצ"ע דכמו דיש חשש שיאכל המטלטלין ה"נ ימכור הקרקע, וכיון דזה חייב המלוה כדי מלוה על פה לא יוכלו לגבות הקרקע מהלקוחות, ואולי הגמ' נקט שמא תכסיף ואותו הדבר הי' אפשר לומר שמא ימכור הקרקע.

תלתין קמאי וכו' בתראי נמי לא וכו' דאמר לוקח אפי' קא טרח בזוזי. ברא"ש הביא שיטת בעל העיטור דכל זה רק כשגובין מהלוה אבל ממשעבדי בתלתין יומא סגי, וכ"כ רב האי, ותמה הרא"ש דהשתא למיגבא מיני' חיישינן לפסידא דידי' כ"ש שיש לנו לחוש לפסידא ללקוחות. ואפשר דהנה בב"מ דף ט"ז ע"ב מובא דיש מאן דס"ל דאי אית לי' ללוקח לא מצי מסלק בזוזי, ותוס' כתבו שם דהיינו רמי בר חמא בכתובות דף צ"א, ולהלכה דמסקינן דיכול לסלק יש לעיין דלכאורה הא עליו אין תביעה כלל אלא דהקרקע משועבד, א"כ הא דיכול לסלק הוא מדין תקנה או מעיקר הדין, ואם זה מדין תקנ"ח בודאי א"ש דיש לחלק דלוה דעיקר חיובו הוא זוזי וכ"ז שרוצה לשלם אין להמלוה זכות בקרקעותיו לכן ממתינין כולי האי, אבל לוקח דמעיקר הדין יש לו תביעה על הקרקע, דיו אם יש לו כסף דיכול לסלק, אבל להמתין כ"כ הרבה משום זה אי"צ, אלא אפילו אם זה מעיקר הדין, מ"מ אפשר כיון דתביעתו היא על הקרקע, לא מקרי פסידא דילי' אם גובין הקרקע המשועבד ולא ממתינים על שיוכל לסלקו בדבר אחר.

האי שלוחא דרבנן מהימנינן לי' כבי תרי [ופירש"י משום דלא משקר בבי דינא] וה"מ לשמתא אבל לפתיחא כיון דממונא קא מחסר ליה וכו'. ויש לעי' אם כיון דאינו נוגע אלא לשמתא הו"ל כאיסורין, למה צריך נאמנות מיוחדת לשליח בי"ד ולמה לא יהי' נאמן כל אדם, ואם כיון דעונשין אותו בשמתא וע"ז באה כל העדות הו"ל כמעיד על עונשין וכמו במעיד על שאר עונשין וצריך עדים, א"כ למה סגי באמת להאמין שליח ב"ד בזה כיון דלגבי שאר עונשין אינו נאמן, והי' נראה דלא בעי עדות גמורה משום דעצם העדות אינה מחייבת עונש, אלא דלפי ראות עיני חכמים לפי הענין יענישוהו כדי שיבוא, ומ"מ בעי תרי כדמשמע בגיטין דף י"ט ע"ב דלומר מה שכתוב בשטר סגי דוקא ר"נ וספרא דיינא דאית להו אימתא מיני' או תרי אחריני, אע"פ שלא בעי עדות גמורה, דאי בעי עדות גמורה לא הי' מהני ר"נ וספרי דדייני, וגם תרי בעלמא משמע ג"כ דלא יהי' עליהם דין קבלת עדות גמורה, וה"נ כאן דהוי כגילוי מילתא מ"מ בעי דוקא שליח דבי דינא דאז יש לנו להחזיק דמסתמא לא משקר בבי דינא.

אבל לפתיחא כיון דממונא קא מחסר לי' דקא בעי ליה למיתב לי' זוזא לספרא לא. הנה כשיש עדות גמורה דכותבין פתיחא מה התועלת בזה, וכי בזה שכותבין הוי הנידוי יותר חמור וזה יגרום יותר שיקבל את הדין, ואם זה לא מועיל יותר למה כותבין זה, ובנמוק"י הביא בשם ר' פלטוי גאון דשולחין להקהלות שלא יצרפוהו למנין ולא לזימון ולא למול בנו ולהוציא בנו מבית הספר ואשתו מבהכנ"ס ולקבור מתו, ויש לעיין אם גם בלי זה כן הדין רק שלא ידעו והפתיחא היא להודיעם, או רק באופן שכותבין חל עליו כל הדינים האלו.

ומה שכתב דאין מלין בנו צ"ע, נהי דמותר לנו לעכבו מלקיים מצותו, מ"מ הא כשאין האב מל מוטל עלינו למולו, ואיך מותר לנו לא לקיים מה שאנו מחויבים, ובפרט לקבור מתו כיון דאין הוא קוברו הרי הוא מת מצוה, ואיך מותר לנו לבזות את המת מצוה ע"י שאנו מנדים את קרובו, וביש"ש תמה על שמוציאין בנו מבית הספר ואשתו מבית הכנסת, אבל למול בנו ולקבור מתו לא קשה לו וצ"ע.

יהבינן זימנא אפומא דאיתתא ואפומא דשיבבי, ולא אמרן אלא דליתי' במתא אבל איתי' במתא לא. ומבואר דסמכינן דודאי עשו שליחותם. ויש לעיין להני דפוסקין להלכה [עי' תוס' עירובין דף ל"ב ע"א] דבדאורייתא לא סמכינן אחזקה דשליח עושה שליחותו, והא אונאת דברים הוא איסור דאורייתא ואין לך אונאת דברים גדולה יותר משמתא, ובתוס' במו"ק דף י"ד ע"ב בד"ה מהו שינהוג משמע דיש בו איסור מקלל מה"ת, ומהרמב"ם משמע דמקלל בלי שם ובלי כינוי אינו אסור מה"ת, ואם נימא דיש בו איסור מה"ת יקשה עוד משום איסור מקלל, דאיך אפשר לסמוך דשליח עושה שליחותו ובודאי מסרו לו ההזמנה דבי דינא ומכיון שלא בא יוכלו לעשות שמתא.

ובדרישה סי' י"א הקשה למ"ד לא אמרינן בדאורייתא שליח עושה שליחותו, א"כ איך סמכינן ע"ז נאמר קולא לנתבע, ותירץ דלגבי לקרוע השטר פתיחא לא נסמוך, היינו דהוקשה לו כיון דנוגע לגבי לחסרו ממון איך יהי' נאמן, וע"ז תירץ דלזה לא יהי' נאמן, אבל על עצם הנידוי לא הוקשה לו, וצריך טעם למה, ובתומים שם סק"ט ביאר דאומרים לשכנים שב"ד ציוו למסור להנתבע שמזמינים אותו, ובודאי לא יסרבו השכנים וימסרו, וצ"ל דלפי"ז מחייבין ב"ד לכל א' להיות שלוחם ואם אינו רוצה להיות שלוחם הוא נקרא מסרב, ועוד צ"ע דא"כ איך תולין דבודאי מסרו השכנים והנתבע לא ציית לב"ד ואינו בא לב"ד, נאמר להיפך דהשליח לא שמע לקול ב"ד ולא מסר להנתבע כלל, דאילו מסרו לו ההזמנה לא הי' הנתבע מסרב, והי' בא לב"ד. ויש לומר דלגבי שליח איכא תרתי, א' דחזקה שליח עושה שליחותו, וגם דמסתמא לא יעבור על מה שב"ד ביקשוהו, משא"כ להנתבע, או די"ל דהנתבע חשוד להשתמט מפני שלא רוצה לשלם, משא"כ זה שביקשוהו למסור ההזמנה בב"ד, ומ"מ צע"ק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א