אילת השחר/בבא קמא/קיג/א

אילת השחר בבא קמא קיג א

דף קי"ג ע"א

מתני' אין פורטין לא מתיבת המוכסין. עי' בשטמ"ק בשם הר' יונתן דאין אסור לפרוט מן המוכסין רק במוכסין ישראלים ושיירות ישראלים, אבל אם שיירות גויים או שהמוכס גוי מותר לפרוט. וצריך טעם דהא אי גזל עכו"ם אסור למה מותר לפרוט כשיש שיירות גויים הא הישראל גזלם, וכן אי שיירות ישראל והמוכס גוי למה מותר לפרוט דהא גזל ישראל ביד הגוי הזה, ואולי משום דבאלו האופנים אין חוששין מה שמגונה, אלא קצ"ע מנ"ל הא.

ואין נוטלין מהן צדקה. משמע דלא רק שאין מבקשין מהם אלא דאסור לקחת מהם צדקה אפילו אם הוא יתן, ואם רבנן אסרו בפירוש לקיחת צדקה א"ש, אבל אם לא היתה תקנה מיוחדת איך מותר שלא ליקח ממנו, הא מעיקר הדין תלינן דאינן גזל שהרי לכן מותר לתת דינר ולקבל עודף מכסף התיבה. משמע מזה דיש רשות לא לקבל צדקה ממה שזה לא כ"כ הגון.

רש"י ד"ה דינא דמלכותא דינא. וזה שקיבל את המכס מן המלך בדבר קצוב כך וכך לשנה אין זה גזלן. לכאורה משמע דתלוי במה שהוא נותן למלך דבר קצוב, וקשה דמאי נפק"מ מה שנותן למלך, העיקר הוא אם הוא לוקח מהאנשים דבר קצוב. ואולי הכונה דקיבל מן המלך לקחת דבר קצוב.

בא"ד. יש לעיין אם ע"י דינא דמלכותא דינא נהי' חיוב להמלך וכעת מוכר המלך להמוכס שיגבה, נמצא דהוי כמוכר מלוה, וצ"ע איך זוכה המוכס מלוה ע"פ. ונצטרך לומר דיש עוד דינא דמלכותא דינא דכה"ג יועיל הקנין, אלא דאז נמצא דקושית הגמ' דבמוכס הוי דינא דמלכותא דינא היא רק לסברא א' בגמ' גיטין דף י' ע"ב דגם לענין קנין מהני דינא דמלכותא דינא, דלאידך סברא שם לא מהני לעשות קנין, או דלמא דלכתחילה הדינא דמלכותא הוא דיתחייב ישר אל המוכס בעד המכס.

תוד"ה אין פורטין. לרבנן דאמרי סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים א"ש ומ"מ קתני דנותן דינר ויחזיר לו השאר הואיל ואין ידוע בבירור שהם של גזל. ובנימוק"י ביאר דתלינן דלפעמים נותן לו משאר מעותיו. וצ"ע דמשמע דרוב הכסף שם מהמכס דהוא גזל ואיך תלינן להקל. ואפילו להקצוה"ח סי' ל"ד דס"ל דלוקח מן הגנב אין איסור דאורייתא דלא תגזול, ג"כ צ"ע דכשיוציאם יזיק כסף של חבירו, וד"ז פליגי לקמן קי"ט אם מותר לקחת מאיש שרוב ממונו מגזל, וכאן גרע אולי יותר דבמקום הזה מיועד לגזילות.

ומש"כ דלמ"ד סתם גזילה הוי יאוש בעלים, דהשתא הו"ל יאוש ושינוי רשות, מ"מ אין פורטין כו' דדבר מגונה הוא, משמע דמעיקר הדין צריך להיות מותר, ומשמע דבאמת אין איסור לא להמוכס ולא להלוקח ממנו, דאם נימא דלהמוכס אסור משום דמבטל בזה מצות השבה מגוף הדבר שגזל, א"כ זה שלוקחו עובר בלפני עור, ואפי' אם נימא דכיון דיכול ליתנו לגויים או אפי' לישראלים שאינן נזהרים ונאמר דבכה"ג אין איסור לפני עור [והמשנל"מ בפ"ד ממלוה נוקט דכה"ג איכא לפני עור], מ"מ הא מסייעו לעשות עבירה, ולכאורה משמע מזה דלהמוכס ג"כ אין איסור ליתן לאחר יאוש. ולפי"ז מש"כ התוס' לעיל דף ס"ז דהיכא דלא קנהו אלא ע"י שהקדיש מקרי מצוה הבאה בעבירה, אין הביאור משום דמה שמקדיש הוי עבירה, דזה אינו כיון דכבר נתייאשו אין איסור במה שעושה שיהי' שינוי רשות או שינוי השם, אלא דכיון דעד אז עדיין צריך להחזיר לבעלים דדין גזל על החפץ, אז בשעת הקדש מקרי בא בעבירה דהיינו שבא הקדש מגזל, שזה המשך העבירה שעבר בשעה שגזל אבל לא שעובר אז ממש עוד עבירה.

וצ"ל לכאורה דהא דחייב בטביחה לאחר יאוש דו"ה למ"ד יאוש לא קני לעיל דף ס"ח, אינו מפני ששנה בחטא דהא אין כבר עכשיו איסור לעשות בו כרצונו ואין להחשיב הטביחה כשונה בחטא, אלא דהעבירה של אז עושה שרשים. אלא דא"א לומר כן דהא לר"נ דס"ל התם דחיובי' בין לפני יאוש בין לאחר יאוש מוקי התם רבא מה דקאמר ר"ע שנשתרש בחטא דהיינו ששנה בחטא, הרי דגם לאחר יאוש מקרי שונה בחטא. ודוחק לומר דכוונתו נשתרש לצדדין, היינו לפני יאוש משום ששנה בחטא ולאחר יאוש משום שעושה שרשים דהיינו אהנו מעשיו. ואולי באמת אסור להמוכס ליתנו לאחר דמבטל בזה מצות השבה, אלא דלא מקרי מסייע ידי עוברי עבירה, משום דבין כך אין בדעתו של המוכס להחזירו לבעלים, דכיון שזה אינו אלא מניעת קיום מצות השבה, וכיון שבין כך אינו עומד להחזיר אינו עובר אפי' משום מסייע ידי עוברי עבירה, דמעשה זה אינו העבירה אלא מה שלא יחזיר ובין כך אינו עומד להחזיר, וצע"ק.

ואפשר דכוונתם גם למ"ד דהוי יאוש בעלים והוי יאוש ושינוי רשות, מ"מ הא דיהי' מותר לולא דהוא מגונה משום שאינו ברור דמה שנותן לו הוא הכסף הגזול, אלא דלמ"ד סתם גזילה הוי יאוש בעלים הי' יותר פשוט שיהי' מותר מה"ט דאינו ברור שזה הכסף הגזול.

בא"ד. לרבנן דאמרי סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים א"ש ומ"מ קתני דנותן דינר ויחזיר לו השאר הואיל ואין ידוע בבירור שהם של גזל. וכבר הערנו לעיל [בסמוך] למה אין איסור מספק שמא זה גזל, אמנם לכאורה עוד צ"ע נהי דלא מתייאש מלקבל חזרה את מה שנתן, אבל ודאי שלא יקבל אותן זוזים שנתן המעורבין עם עוד זוזים, א"כ למה אפשר לקחתן.

עי' בשלטי הגבורים שכתב דהא דאסור לפרוט היינו דוקא משום דנהנה ממה שמחליף, אבל אם יחליף מטבע במטבע בלי שום שינוי דאז אין לו שום הנאה מההחלפה אין איסור, ואין ידוע אם כוונתו רק כאן דנותן לו דינר ומחזיר השאר, הרי דלא נתנו לו דין כגוזל ודאי גמור רק משום דבר מגונה כמש"כ התוס', ואז אסור רק ליהנות וכשאין נהנה לא אסור, או דכוונתו גם בכל מחליף, וצ"ע דהא דנתחלפו לו בגדיו בבית המרחץ דמשמע דאין להכיר שינוי בין בגדיו לבגדים של השני ומ"מ אסור להשתמש, וגם כאן נהי דבעצם ההחלפה אינו נהנה, מ"מ הרי משתמש בהכסף של הנגזל ואז הרי הוא נהנה ולמה יהא מותר.

בא"ד. ברשב"א הקשה להראב"ד [דפירש כהתוס'], חדא כיון דזהו מצות המלך בודאי מתייאשי, ובזה יתכן דס"ל להתוס' דחושב לתבוע לדין, ועוד הק' כיון דנתערבו המעות של כל א' שם וכשירצה המוכס לעשות תשובה הא לא יתן מטבע ההיא שגזל, א"כ הא מתייאשי מלהשיג המטבע שנתנו לו.

ואפשר ליישב שיטת התוס' דהנה בשו"ע חו"מ סי' רצ"ב סעיף י' מבואר דבהפקיד אצל חבירו ונתערבו ואח"כ נגנבו או נאבדו כ"א מפסיד לפי מעותיו, והיינו דהם שותפין, משא"כ בדברים מסויימים כגון טבעות אז יכול הנפקד לומר להמפקיד טבעות שלך נאבדו, ונמצא לפי"ז דאם אינו מתייאש היינו דאינו מתייאש מהכסף המעורב, דהיינו מהשותפות שיש שם בהמעות שנתערבו, אע"ג דכאן אם יאנס חייב המוכס הכל מחמת חיוב אונסין כיון שהוא גזלן, מ"מ כעת יש ממון מעורב שיש בו שותפות.

והנה כל גזלן אינו נפטר מחיוב הדמים ע"י היאוש רק קונה החפץ, וכאן החפץ היא שותפותו בהמעות, וע"ז אם סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים אינו מתייאש על שותפותו בהדמים ואסור ליקח חלק מהדמים דהא מעורב בכולם חלק של הנגזל, אבל אם הי' מתייאש דאז אין לו כבר חלק השותפות אלא דהגזלן נתחייב בהדמים כמו בגוזל חפץ ונתייאש דאז הגזלן כבר יכול למכור החפץ אלא שנתחייב דמים משא"כ לפני היאוש, ה"נ כאן אם לא נתייאש כיון דזה שותפות של הנגזל וכשלוקח אז לוקח משל השותפות, ומה דיתחייב אח"כ הגזלן לשלם הכל היינו משום חיוב אונסין של הגזלן ואין לקחת משותף א' בלי הסכמת השותף השני לפני שיתחלקו השותפין. ואע"ג דאמרינן בפרק איזהו נשך דף ס"ט דזוזי כמאן דפליגי דמי ואי"צ לשאול את השותף השני, ובודאי בהא דסי' רצ"ב הנ"ל יוכל כל שותף לקחת כפי חלקו ולהוציא, והיינו רק בשותפין ממש דאין השותף גנב דהא מה"ט הוא דאמרינן דשאר דברים אינו יכול בלי הסכמת השני דאולי אינו מסכים, משא"כ מעות דאין לו שום נפק"מ לכן יכול ליחלק בלי רשות חבירו, אבל כאן דהמוכס שהוא הגזלן נותן וזה בודאי מקפיד ע"ז דהא כשנותנם יש בו חלק מהמעות השייכים להנגזל ואין דעתו להחזיר, והו"ל נותן דבר של חבירו בלי יאוש דאסור לקחת.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א