חידושי הרי"מ/בבא קמא/פח/א

חידושי הרי"מ בבא קמא פח א

דף פ"ח ע"א

א"מ זוממי עבד כו' רש"י קי"ל דעבד כישראל כו' לוקה וגולה ע"י עבד כו'. זה שפיר לראב"י דמפרש התם בהוזם אבל הגמרא דחי שם דא"כ דכותיה גבי עבד כו' בר עדות הוא. א"כ לא הוזכר כלל דנהרגין זוממי עבד. וי"ל דרש"י ס"ל דלא דחי הש"ס רק מלפרש דמתני' מיירי רק בהעיד והוזם דא"כ דכותיה בעבד כו'. ומסיק דמיירי בהכה כו' היינו ג"כ אבל מ"מ כיון דתני סתמא גולה ולוקה כו' נכלל גם העיד והוזם ג"כ. או דש"ס כאן פריך לראב"י דאינו חושש לקושית הש"ס דכותיה בעבד דסיפא לאו דומיא דרישא דישראל גולה ולוקה ע"י כו"ע מיירי העיד והוזם ורישא דעבד וכ' ע"י ישראל בלטי' כו'. עוד נראה דראב"י סבר דהא קשה מה פריך דכותה כו' עבד בר עדות. הא אמר שבועות ל"ב הכל מודים בעד סוטה כו' בעד מיתה לכתובה כו' דחייב כיון דהימניה כו' חייב ק"ש. וא"כ גם עבד דנאמן לאחר קינוי וסתירה ומיתה לכתובה וכן קיבלו עלי'. וכיון דנאמן י"ל דחייב מלקות. אך ז"א מב' טעמים. א'. דוקא ע"א כשר דנאמן חייב ק"ש. לא פסול אף שנאמן. ועוד דגבי הזמה אפשר דגם ע"א שנאמן לא מחייב כדמשמע ריש ב"מ ע"א שאינו בתורת הזמה כו'. ועוד דעכ"פ מלקות לא משכחת בעדות עבד דכל הני שנאמן רק שמועיל לממון אבל לא מחייב מלקות. ומלקות בהזמה דוקא שהעיד שחייב מלקות. וזהו שדייק רש"י שם מכות ח' שהעיד בו שחייב מלקות כו' ע"ש. אמנם לא תענה משמע מהפ' דעובר ע"א ופסול היכא שמועיל עדותו דעד שקר היינו עדות המועיל. רק לדידן משום לא תענה לחוד לא לקי דהוי לאו שאין בו מעשה כדאמר פ"ק דמכות רק מקרא דוהי' אם בן כו' וזה מתורת עדים זוממין ע"ש. ודחי שפיר דכותי' בעבד. וא"כ י"ל דר"א ב"י מוקי הך ברייתא כר"י דלאו שאב"מ לוקין ולקי משום לא תענה לחוד ע"ש ד' ע"ב א"כ שפיר משכחת דכותיה בעבד שהעיד בסוטה ומיתה כו' היכא שאין כתובה ולקי משום לא תענה. או באסור לחוד כנ"ל. ומיושב כאן דתמוה לרש"י ז"ל מנ"ל דאתי' הך ברייתא דגולה ולוקה כר"י דפריך אלא מעתה לר"י כו'. ולמ"ש א"ש דפריך לראב"י דהתם דע"כ מוקי לה כר"י כנ"ל. וברישא ישראל ע"י עבד משמע דגם בהעיד שחייב מלקות והוזם כיון דבר עדות לגמרי כנ"ל. גם י"ל לרש"י ז"ל ס"ל דהא תוס' סנהדרין פ"ה תמהו למה הכאה שאינו ש"פ ילקה הא הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתה ב"ד דבספרי וירושלמי מפיק מלא יוסיף אזהרה למכה אביו כו' ע"ש. וס"ל דמפורש בירושלמי הך דארבעים יכנו לא יוסיף כו' מה מי שמצווה מ' יכנו כו' וא"כ רק לאו דלא יוסיף יליף מינה מכה אביו כו'. אבל פן יוסיף עוד לאו נשאר למכה שאין ש"פ כנ"ל דלא ניתן כו' ולקי וא"כ בלאו זה כ' ונקלה אחיך כו'. א"כ דוקא לדידן אבל לר"י דלאו אחיו עבד א"כ לא לקי הכהו לעבד כלל דלא יוסיף ניתן לאזהרת מב"ד ופן יוסיף כו' לאו אחיך הוא א"כ ע"כ קאי רישא דישראל ע"י עבד בהעיד והוזם כנ"ל. עוד נראה עיקר דכונת רש"י מהא דעבד גולה ולוקה ע"י ישראל וע"כ בעדים והוי עשאאי"ל כמ"ש תוס':

תוס' זוממי עבד כו' וכיון דהם כו' גם העבד אינו נהרג דהוי עשאאי"ל כנ"ל. ותמוה למ"ש תוס' ריש מכות וכמה דוכתי דבב"ג דלא קאי עליה כאשר זמם לא צריך יכול להזימו א"כ כיון דאימעט עדי עבד מקרא דכאשר כו' לאחיו א"כ א"צ שיהיה עשאאי"ל. וגם שינוי' דגמ' משום ובערת הרע כו' תמוה. כיון שאין כאן עדות מה שייך ובערת הא בסנהדרין ע"ח אמר טרפה שהרג שלא בפני ב"ד פטור דהוי עשאאי"ל בפני ב"ד חייב משום ובערת הרע כו' ע"ש אבל בעדים כיון דלא עדות הוא ליכא ובערת כו' ע"ש. וכבר נתחבטו בפי' גמרא זו הג' בס' נב"י ס' ע"ד והג' החכם הספרדי. ואם נפרש מ"מ חייבה תורה אף דלאו אחיו מה שייך זה לובערת כיון דמעטי' קרא דוקא לאחיו חיוב בהזמה ע"ש שבנ"ב ס' ע"ד הנ"ל פי' דלמא באמת אין זוממי עבד נהרגין רק הקושיא מעבד דקרא כ' נקם ינקם כו' אך א"ל בפני ב"ד וזו שתי' הגמ' ובערת כו' ע"ש. ובמחילה מכ"ת נתחלף לו בין העבד לרב דקרא דנקם ינקם ברב שהרג לעבדו לא בעבד לרב ושפיר עשאי"ל הוא. ופשיט דקושית הש"ס מעובדא דעבדא דינאי סנהדרין פ"ק י"ט דקטל נפשא כו' והועד כו' בעדים ומ"מ היה חייב מיתה ומוכח דגם שלא בפני ב"ד נהרג שהיה בפני סנהדרין ולא יחלוק ר"י בזה. ובזה נדחה מ"ש שם בסוף ראיה בתורה דבממון לא בעי עשאאי"ל מדלא פריך זוממי עבד לא ישלמו וגם העבד לא ישלם ובמשנה נשתחרר כו' וכ'. שק' עצומה. ולק"מ מנ"ל דמתני' ר"י הוא. ועוד במעידין עליו אחר שנשתחרר. ועוד הא לא רצה לחייבו רק על אחר שנשתחרר דאחיו הוא. ועוד למה לי בהודה העבד מעצמו הא כל ה' דברים ממון לא קנס. ובפי' הש"ס דובערת י"ל דרבא לטעמיה דס"ל סנהדרין ע"ח שעדי טרפה שהוזמו נהרגין אף שאינם בזוממי זוממים ופירש"י דחידוש הוא וא"צ י"ל ורמ"ה פי' משום ובערת הרע כו' ע"ש פירושו דמשום דבעדים זוממין כ' ובערת הרע ע"ש וכן י"ל כאן בעדים זוממין אף שאינו לאחיו מ"מ שייך ובערת הרע יותר משאר עבירות ומ"מ הכל דוחק. ונראה לע"ד בעזה"י דהא גבי בת כהן דרשינן ג"כ לאחיו מלא לאחותו דאינם בשריפה רק בחנק כמבואר בסנהדרין וריש מכות. ומ"מ קי"ל דדוקא כשיש בעדותן גם לאחיו אימעוט ולא לאחותו משא"כ כשהעידה עליה שחללה שבת הן בסקילה דלא אימעוט מלאחיו רק כשיש לאחיו ולאחותו ע"ש בזה נידון לאחיו ע"ש. וא"כ למה פריך כאן דזוממי עבד לא יהרוגו משום כאשר כו' לאחיו ואף דעבד ישראל הוא כאשה מ"מ לא מיקרי לאחיו והא כשאפשר לקיים לאחיו לא אימעט כלל שיפטרו מש"ה כמו לאחותו מהך קרא גופיה דאימעט ג"כ מלאחיו כנ"ל. אולם לע"ד קושית הש"ס דהא בעבדא דינאי מלכא כו' שלחו ליה שיבוא כו' והועד כו' יבא בעל השור כו' ופירש"י ז"ל דהא יש בדין זה לפסוק עליו מיתה ג"כ הפסד ממונו דבעליו דעבדו כחמורו ע"ש. וא"כ שפיר יש בעדותן לחייבו מיתה ג"כ הפסד ממון לאחיו דהיינו בעליו דנקרא אחיו וא"כ כיון שיש שני חיובים בעדותן ממון לאחיו ומיתה לעבד שאינו אחיו שוב שפיר קרא כאשר זמם לאחיו שיהיו המוזמין נידונין במה שרצו לחייב לאחיו לא בהחיוב שרצו לחייב לאינו אחיו. וממש כמו בבת כהן. ומדויק דפריך זוממי כו' לא יהרוגו כו' רק משלמין ממון לבעליו כנ"ל. וע"ז משני שפיר כ' ובערת הרע בעדים זוממין. והיינו דבשלמא בת כהן ובועלה שפיר גם שידונו בחנק כבועל. יקוים ובערת וחשיב כאשר זמם בין מיתה קלה לחמורה כנ"ל אבל חיוב ממון נגד מיתה לא חשיב כלל קיום כאשר זמם דכ' ובערת והם רצו לחייב מיתה וישלמו והוי כאלו לא היה שום חיוב לאחיו רק למי שאינו אחיו וחייבין מיתה מכאשר זמם כמו בת כהן שאין לקיים בבועל כנ"ל וכמ"ש תוס' בעדי טריפה דמה דמקיים הזמה במלקות לא חשיב לענין מיתה כלל שמקיים וכמו אלו לא היה שום חיוב ע"ש ופשוט וברור לע"ד בעזה"י:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף