אילת השחר/בבא קמא/פז/ב

אילת השחר בבא קמא פז ב

דף פ"ז ע"ב

איתיביה החובל בעבד עברי חייב בכולן חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו. והיינו דהוי ס"ל להמקשן דסברת רב דלא זיכתה לו תורה בחבלה קאי גם על שבת דבחבלו בה מגיע השבת להבת, א"כ ה"נ האדון צריך ליתן לעבדו העברי השבת, ומדאינו חייב ליתן לו השבת הרי דגם בבת מי שחבל בה לא יתן השבת לה אלא לאביה. והנה פשוט דבאהדקיה באינדרונא האב לבתו או האדון לעבדו לא הי' ס"ד דיתן השבת האב לבתו או האדון לעבדו העברי, ומ"מ ס"ד דכיון דלא ניתן להאב זכות לחבול בתו וכן האדון לעבדו העברי לכן יהי' חייב ליתן השבת לפי רב, אע"ג דהתשלומין דשבת הוא אינו בעד החבלה מצד עצמה אלא בעד הביטול מלאכה, ומאי נפק"מ אם אהדקה באינדרונא דאז פשיטא דלא ישלם לה או דחבלו בה אחרים או הוא דיצטרך ליתן לה שבת.

ואולי יש לומר דהנה בחובל דחייב שבת כשומר קישואין או כשומר הפתח, הא משמע דגם אם האיש הזה בין כך לא הי' מסכים להיות שומר קישואים מ"מ משלם לו כשכר שומר קישואין, וכמו נזק דמשלם אע"פ שהאיש הזה לא הי' מוכר עצמו ולא הי' עוסק בשום מלאכה מ"מ חייבתו תורה בזה, אבל באהדקי' באינדרונא לכאורה אינו חייב על אדם בטל רק אם ממש השביתו, ולפי"ז גם בשבת שזה בא מחבלה כיון דאין לו רשות לחבול בבתו אין זה הריוח שייך לו כיון שזה לא תשלום עבור שבת מהמעשי ידים ממש רק כסף שזכה מעלמא מדין מיוחד של חובל, ובחבלה אין זכי' להאדון, וה"נ האדון להשביתו יש לו רשות, אבל להשביתו ע"י חבלה אין לו רשות ושייך חיוב לעבדו וה"נ בבתו לפי סברת המקשן, ומ"מ מסקינן דמודה רב דשבת שלו כיון דסוף סוף זה בעד שמפסידה ממלאכתה ומעשי ידיה שייך רק לאב לכן הוא פטור אם חבל בה ועי"ז צריכה לשבות.

והנה לכאורה סוגית הגמ' דלא כרבא לעיל דף פ"ו לפי הגורסים שם הכל לעבד דשבת קטנה לעבד, וכאן הא לכו"ע מסקינן דשבת שייך לבת בין שחבלו בה אחרים ובין שחבל בה אביה, והיינו ע"כ דשבת דמעשה ידי' דין מעשה ידי' בי', אלא דאפשר לומר דהמקשן דחשב דיש לו דין חבלה שפיר, דמה דחזינן אע"ג דאין לו זכות בחבלה מ"מ זיכתה לו התורה חבלה דמעשה ידים וה"נ בכל הדברים, או אפילו אם נימא דקושייתו היתה רק על שבת שיקח, וע"ז תירצו דרב מודה בשבת דמעשה פירוש דנקרא דיש לו שייכות, וממילא דבת כיון דנקרא דיש לו שייכות אז אע"ג דבחבלה אין לו שייכות מ"מ זיכתה לו תורה מדין שבח נעורים, או כמוש"נ להתוס' דמסברא דהתורה זיכתה לו שבח כזה, אבל בע"ע יתכן שפיר דכיון דלא מצינו אלא שיש לו עבדות דהיינו מעשה ידים, אז נהי דעצם ההשבחה אין נפק"מ בין השביח עבדו ע"י חולי או ע"י דבר אחר ולכן פטור בחבל בעבדו העבד משבת, מ"מ אם חבל בו אחר יתחייב להעבד, דלא מצינו בתורה זכויות להאדון בעבדו רק במעשה ידיו דזהו עיקר דין עבדות שבו אבל זכי' בדבר דאתי מגופו אין בו.

ועי' בקהלות יעקב סי' מ' שתמה על הנתיה"מ בסי' שס"ג דרוצה לומר שהחיוב שבת בעבד כנעני הוא להעבד והאדון מיני' קזכי דאל"כ הו"ל שבת דבהמתו, ותמה עליו דאיך יהי' שבח להעבד דבמציאות לא הפסיד כלום, אבל מסוגיין דחשב דשבת יהי' להבת או להעבד עברי אע"ג דבמציאות לא הפסיד הרי דשייך חיוב בכ"ז אליו.

והנה יש לומר בחידוש הנתיבות דחיוב שבת הוא לעבד והרב מיני' קזכי, דיש חילוק בחבלה לשבת גמור דאהדקי' באינדרונא דאז צריך לשלם רק אם הפסידו ממש בפועל ולזה הוא אינו מחויב כלל דלהעבד לא שייך להתחייב דבין כך מלאכתו לרבו ולרבו הוי שבת דבהמתו, משא"כ שבת דבחבלה דחיובו אף אם במציאות לא הפסידו ולכן שייך חיוב לעבד והרב מיני' קזכי.

תוד"ה א"ל לא זיכתה תורה לאב. ור"י סבר דהואיל ואירע פחיתה זו בנערותה תהא כולה לאב. לא מסתבר דהביאור הוא משום דכעת יש לו בה לתמיד אלא דאח"כ נפקע כחו ממנה כמש"כ בקובץ שעורים ח"ב סי' י"א. וגם מכח שבח נעורים הא כתבו דזה רק לסימנא בעלמא, ומה דבאמת שייך הכל לאב עי' מש"כ בקידושין דף ד' א'.

בא"ד. א"נ הכא במה שהיא נפחתת לקידושין. לכאורה לא מצינו דשמין במה שנפחתת לקידושין דיהי' אז שאלה אם ליתן זה לאב או לבת, דמצינו רק כעבד או כשפחה העומדת לימכר, וכן מצינו דפגם שיימינן כמה רוצה כדי ליתן שפחה בתולה לעבד שיש לרבו קורת רוח ממנו כמבואר בכתובות ל"ט ע"ב [ועי' באור שמח על ב"ק] ולמה לא נשום כמה שע"י שהיא בעולה נפחתה לקידושין ומסתמא זה יותר מלתת לעבדו בתולה, ועי' בשטמ"ק כאן בשם הר"מ מסרקסטה.

וצ"ל דהא דבפגם לא שמין כן היינו משום דשייך שומא כשפחה, א"כ לפי"ז אם השומא של פחיתת הקידושין יתר משומא דליתן לעבדו שרוצה לעשות לו קורת רוח יצטרך לשלם ולא משמע כן וצ"ע.

והא דאמרינן דזה לא יהי' לאב רק מה שנפחתה למכירה, היינו דבמכירה הוא שייך גם בהענין של המכירה דהיינו דמעשה ידי' שלו לכן יזכה מה שהופחתה לגמרי על כל חייה, משא"כ בקידושין דרק בכסף הקידושין זכה לו רחמנא אבל לא שייך לומר שיש לו בזה בעלות ממון, משום דיתכן דהענין שנותנין כסף קידושין כי הוא בעלים, ונהי דעל הקידושין עצמם אמרינן דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין אבל עצם המסירה הזאת אינו ממונו רק מזכותי התורה לקדשה, משא"כ במכירה דהיא שלו לימכר כיון דכל ענין של המכירה דהיינו מעשה ידי' היא שלו.

והנה לשני תירוצי התוס' הא מיהא דרצינו למילף שיהא של אב בלי פסוק אלא מסברא, דכמו דמצינו דבושת ופגם לאב מסברא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין כמבואר בכתובות דף ל"ט ה"נ מספקינן בסברא, ומה דפחת של כל ימי' לפי ר"י שייך לאבי' כיון שאירע בהיותה שייכת לו, צ"ל כמו שהעירו האחרונים דהתורה נתנה לו זכותי בתו לגמרי אלא דאח"כ יש הפקעה, דאל"כ למה צריכין קרא שיוצאת בבגרות מהאדון תיפוק לי' דאין לו בבת על אח"כ, וה"נ כיון שאירע בקטנותה הוא בעלים עליה, וכך מצינו לענין קידושין דיכול לקדשה אע"ג דתהי' מקודשת גם אחרי בגרות, וה"נ הי' יכול למוכרה אלא דיוצאת, אבל לא דאין בו כח למכור יותר.

לא כ"ש בתו. פירוש דהא מבואר בקידושין דף ג' דיש סברא שאבי' יזכה במעשה ידי' כיון דקא מיתזנא מיני', ואע"ג דאינו חייב לזונה מ"מ אורחא דמילתא שזן אותה, א"כ עיקר חיוב מעשה ידי' הוא מחמת מזונות בודאי שלא מסתבר שיזכה באינו זן אותה ויאמר עשה עמי ואיני זנך, משא"כ עבד אין זכייתו מחמת מזונו דהא הוא קנוי לו אלא דמ"מ אין לו רשות לעכב מעשה ידיו כפי מה שצריך למזונו.

ובאשתו דג"כ אמרינן בגמ' דכ"ש מע"ע, היינו ג"כ דאין זכותו באשה זכות עבדות כמו בע"ע ולכן הוי כ"ש.

אבל חבלה דאית להו צערא דגופייהו ומעלמא קאתי להו לא קפיד. לפי"ז יש לעיין באהדקי' באינדרונא אם האב יזכה בהשבת, דלכאורה הא לא מגיע לו גם בחבלה אלא דאם קפיד הי' מתקנים שיהי' לאב, וא"כ באהדקי' באינדרונא דלא הי' צערא דגופא יהי' לאב, אבל יותר נראה דכל התקנה היתה בחבלה אבל באהדרי' הוי ממש כמו מעשה ידיו, ומעשה ידיו של בנו הרי אינם של האב גם בסמוכין על שולחנו.

ועיקר השאלה דהא בשבת דחבלה לא צריכין שהאיש ממש עושה מלאכה, דה"ה איש עשיר דלא ישמור קישואין מ"מ שבתו של שומר קשואין נותנין לו כמש"נ והו"ל כמו נזק, ויתכן דזה רק בחבלה משא"כ באהדקי' באינדרונא אם בין כך אינו איש שעובד יפטר, ולפי"ז שם זה נגד מעשה ידיו ממש ובזה לא תיקנו כמו שלא תיקנו על מעשה ידיו, רק בחבלות הו"ל כריוח הבא ממקום אחר כמציאה וע"ז צריכין לטעמא דצערא דגופא.

והא התם דאית לה צערא דגופא ומעלמא קאתי לה וקא קפיד. צ"ע דהתם הא מצד הדין שבת שייך לאבי' כיון דסמוכה, דמעשה ידי' לאבי' אפילו לא קפיד לא ראו צורך להפקיע, משא"כ בבן גדול דהוצרכו לתקן וכיון דאתי מעלמא ולא קפיד לא תיקנו, אלא דקושית הגמ' דהא בתרייתא דמיירי בסמוכין בבנותיו של אחרים קטנים יעשה להן סגולה ואע"ג דמעשה ידי' לאב מה"ת, וע"כ צ"ל כיון דלא קפיד הפקיעו ממנו וכמש"כ התוס' בד"ה הכא, א"כ הא דבקמייתא חייב לאבי' אם איתא דלא קפיד הי' צריך להיות דידה כמו בבתרייתא, וע"ז מקשינן דחזינן דקא קפיד, ובעצם יש כאן גם סתירה ממה דשם מחויב לאבי' ובבתרייתא לדידה.

תוד"ה וקתני. וא"ת וכו'. בקושייתם יהי' באמת הא דחייב לאבי' בקמייתא בשבת ומצד דינא דאורייתא ולא מטעם קפידא, ובבתרייתא דלעצמה בשאר דברים וכיון דאתי מעלמא אינו מקפיד.

בא"ד. ומנין לו זה. הנה רש"י פירש דמאי שנא כי חבל בהו איהו דמפטר משבת משום דסמוכין וכו' כי חבלי בהו אחריני נמי ליתבו לי', אבל התוס' לא משמע להו כן דמדפריך אי בסמוכין דכל הקושיא הוא רק מדאוקימנא בסמוכין, וע"ז הקשו ומנא לי' דסמוכין גורם דלאבוהון בעי למיתב.

תוד"ה הכא. ושמא אמדו חכמים דעתו של אב ויודעים שמוחל להם משום צערא דגופייהו. יש לעיין דאיך שייך למחול להבת ושייך רק שהחובל יפטר לגמרי כיון דאין הוא רוצה לקבל, ואפשר דאם החיוב להבת והוא ממנה קזכי אע"ג דזה לא בגדר שיעבוד שיהי' שייך מחילה ממש, מ"מ כיון דכשתקבל השבת אינו דורש ממנה תיקנו שיהי' שלה. ואפילו אם החיוב ישר אל האב אע"ג דלא שייך מחילה ממש לבתו מ"מ כיון דמצדו אין קפידא תקנו שיהי' להבת.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א