אילת השחר/בבא קמא/פז/א

אילת השחר בבא קמא פז א

דף פ"ז ע"א

רש"י ד"ה נתגרשה האשה ונשתחרר העבד. וקנו נכסים. הנה ודאי האי נכסים לאו דוקא קרקע דהא הכל חייב ליתן למי שהזיקו גם כסף וגם שו"כ, ומה רצה רש"י להוסיף במש"כ וקנו נכסים. ואפשר דהנה התוס' בכתובות דף ס"ג הביאו בשם ר' אליהו דאדם חייב להשכיר עצמו בשביל מזונות אשתו. ומבואר בשטמ"ק בשם הריטב"א דפשיטא דאין ב"ד מכריחין לאדם להשכיר עצמו לשלם שאר חובות. וא"כ גם כאן אחרי שנתגרשה או שנשתחרר ב"ד לא יכופו להשכיר עצמה לשלם ההיזק, ורק אם קנו נכסים דהיינו שיש לגבות רק מכל מה שיש להם.

תוד"ה בעבד. ע"כ נראה שיש לחלק בין אחרים חובלין בו בין להרב עצמו חובל בו שכבר זכה בכל. וצריך טעם דהא סוף סוף למה לא יזכה האדון בחבלה דאחריני, ונראה דהנה הא בחבל בו אחר מצד עצמו שייך חיובים להעבד, אלא דמחמת מה שקנה עבד קנה רבו צריך הרב לזכות, והביאור הוא דגם בשבת נעשה החיוב להעבד, דלגבי האדון הא הו"ל כשבת דבהמתו וכמבואר בנתיבות סי' שס"ג, ואע"ג דלהעבד הא במציאות לא הפסיד, מ"מ אין החיוב בשבת משום הפסד במציאות, וכמו נזק דשיימינן לי' כעבד כנעני וכל השומות הן כמה הי' שוה להימכר, ואע"ג דבמציאות א"א למכור עצמו לעבד כנעני, או באשה שאינה יכולה למכור עצמה כלל, או בזה"ז, מ"מ לא נצרך הפסד במציאות אלא דענין זה התורה חשבה להפסד מה דאדם כיוצא בזה הי' שייך בו דמים, וה"נ בשבת כיון שאדם כזה הי' מרויח אע"ג דבנידון דידן הוא לא הי' יכול להרויח בגלל שייכותו לאדון, מ"מ שייך בו שפיר שבת, וכך מצינו להספרים המובאים בתוס' לעיל פ"ו ע"א ד"ה רבא דבעבד עברי שייך שבת לעצמו והרב אוכל פירות, וכן הוא שיטת הרמב"ם, והרי"ף והתוס' דפליגי היינו דצריך להיות של הרב, אבל לא קשה להו דאיך שייך אליו כלל שבת דהא לא הפסיד כיון דקנוי לרבו, וכן מצינו לקמן בבת דהמקשן סבר דשבתה לעצמה אע"ג דמעשה ידי' לאבי', וכל הני דפליגי היינו משום דס"ל דלאב, וכן האדון זוכה בשבת שזה תשלום מעשה ידי' מטעם המבואר לקמן, אבל ששייך חיוב להבת או להעבד עברי בודאי כו"ע מודו, משום דשבת דמי בזה לנזק דאינו אלא אם אדם כיוצא בו הי' מרויח נקרא שבת ומתחייב שפיר.

והנה כל החיובים אפילו ריפוי אינו אלא חיוב ממון, ובעצם הא שייך חיוב להעבד דהא הוא בן אדם ושייך חיובי ממון אליו, ונהי דגם החיובים קנויים להאדון, ומסתברא דהעבד לא יוכל למחול דע"י שיש דין להאדון בעבדו ממילא זוכה שא"א להעבד להפקיעו, מ"מ החיובים הוא ע"י שיש דין חיוב להעבד אלא דזה קנוי להאדון, משא"כ בריפוי דאם יזכה האדון בזה הרי זה לא יהי' ריפוי, ממילא א"א לזכות בהממון הזה וכאילו החיוב הזה הוא מותנה ע"מ שאין לרבו רשות בו, ולזה מבואר ג"כ ההו"א בגיטין דף י"ב ב' דהריוח של התרי יומי יהי' להעבד, כיון דעיקר חיוב הריפוי הו"ל כאילו הוא דין ע"מ שאין לרבו רשות בו, ואפילו למ"ד דע"מ דאין לרבו רשות בו לא מהני, מ"מ הכא ע"כ הוא חיובו כך דבל"ז הרי זה לא ריפוי, אלא דאפ"ה קמ"ל דהריוח שלא נשאר כבר לרפאות הו"ל כסף דשייך זכי' לאדון בו.

ונראה דגם זה יהי' שייך להאדון מתחילה דהיינו שיש בו גם זכות הריוח דריפוי ולא נקרא שזוכה עכשיו כיון שהעבד אוחז כסף, אבל בחבל בו איהו דלא שייך בו כלל חיובי ממון לעבדו דהוא ממונו לכן יפטר מריפוי לגמרי כמבואר בתוס' בגיטין דף י"ב ע"ב, ולפי"ז נראה דילקה משום בל יוסיף אפילו בהכאה שיש בה שו"פ דהא אינו מחויב כלל, ועי' בקצוה"ח סי' תכ"ד דכתב דפטור ממלקות דרבו מיני' קא זכי, וכן משמע בב"י ר"ס ת"כ, אבל הב"ח באמת כתב דחייב מלקות אף ביש בו שו"פ כיון דאינו חייב ממון, ואפילו אם לא נסבור כפירושו ברמב"ם ובטור הא מיהא חזינן מהרמב"ם דבעבד שלו אין חילוק בין שו"פ לפחות משו"פ, והיינו או דתמיד פטור ממלקות או דתמיד חייב.

אמנם יתכן דאפילו לפי"ז מ"מ אי אין רשות לומר להעבד עשה עמי ואיני זנך יצטרך לשלם להעבד שבת כנגד המזונות, דכאן הא יש להעבד זכות מזונות דרבו ושפיר שייך חיובי ממון לענין זה, והמהרש"א כתב דיפטר גם מזה.

והנה נראה דאם עבד כנעני יפצע עצמו לא יצטרך לשלם שבת לאדונו לכשיהי' לו כסף, דכאן הא א"א לומר דנתחייב לעצמו שבת וממילא א"א שיזכה בזה רבו, ובב"מ דף י"ב משמע דאם יבטל מלאכתו העבד עברי צריך לשלם לרבו, נראה דאינו דין שבת אלא דהו"ל כברח דמבואר בקידושין דף ט"ז דצריך להשלים ולכן צריך לשלם, ויש להסתפק אם זה שביארנו דחיוב שבת אינו בעד הפסד ממשי, אם כ"ז הוא גם באהדקי' באינדרונא דאולי שם חייב רק על שבת ממש, ולפי"ז אפילו אם יגזול עבד ואהדקי' באינדרונא ג"כ יהי' פטור משבת, והנתיבות סי' שס"ג ס"ק ב' נקט בפשיטות דיתחייב [וע"ע משנ"ת לקמן דף פ"ז ע"ב ד"ה איתיביה החובל בע"ע]. (מהדו"ק)

מי אמרינן כיון דאקני לי' רחמנא שבח נעורים לאב חבלה נמי דאבוה הוי מ"ט דהא אפחתה מכספה. יש לעיין אם השאלה היא רק בזמן שהי' אפשר למוכרה, וכיון דאחרי שאין היובל נוהג אין דין עבד עברי ואמה העבריה נוהג ממילא בזה אין שאלה דודאי אינו לאביה, אבל יותר נראה דכיון דבעצם הזכיות יש לו בה מצד דינו לא נגרע זכותו מחמת שבמציאות אין בידו למוכרה.

דהא אפחתה מכספה וכו' לא מצי חביל. הנה לפירש"י הבעיא היא אם כיון דיכול למוכרה הו"ל בגדר שבח נעורים שריבתה תורה, או דילמא כיון דאין לו זכות בעצם החבלה ממילא לא נתרבה כשבח נעורים, אבל לפי התוס' דכל הספק הוא בלי הדין דשבח נעורים אלא מסברא דכיון דאפחתה מכספה יש סברא להתחייב להאב, וע"כ הפירוש הוא דיתחייב כל הנזק של כל ימי' וכדפירשו לקמן בד"ה א"ל, ונצטרך לומר דכעת נקרא כאילו קנוי' לגמרי על כל החיים דאל"כ למה יזכה בכל הנזק, א"כ מה הסברא לומר כיון דאי בעי חביל לא מצי חביל לא קניי' רחמנא, דהא בעבד כנעני אע"ג דאין לו רשות לחבול בו מ"מ שייך הכל להאדון, וצ"ל דגוף העבד כנעני הוא לגמרי שלו בודאי לא שייך לחלק אם אין לו רשות בעצם החבלה, משא"כ בבת דבעצם גופה הא אין לו שום קנין אלא דיכול למוכרה וע"ז הוא דמספקינן דהא אין לו דינים בעצם גופה גם בהחבלה דגופה אין לו רשות, ורק בביאה דיש לו בה שייכות למוסרה למנוול ומוכה שחין והוי זכות בעצם הדבר שממנו בא הכסף משא"כ בחבלה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א