אילת השחר/בבא קמא/פו/ב

אילת השחר בבא קמא פו ב

דף פ"ו ע"ב

דמיכלמו לי' ומיכלם. פירש"י כשמזכירין לו בושת ומכלימין אותו בה מצטער. הנה מה דכתב דמזכירין אותו מצטער הוא, משום דאם כשמזכירין אותו מצטער הרי דיש לו היום צער מהבושת שעשו לו אז, דהא אם יאמרו לא' שביישו אותו כשהי' תינוק כשלא הבין לא יהי' לו מזה שום עגמת נפש, וכיון דכשמזכירין אותו מצטער הרי שזה בושת לו מה שעשו לו אז וע"ז חייבין.

ובבייש את הישן דחייב, העירוני דזה ג"כ משום דכשיודע יש לו צער על המעשה בושת שעשו לו אז, וכן בקטיעת היד יש לו בושת ממה שעשו לו אז מעשה קטיעה, אבל ממה שמתבייש ממה שיש לו יד קטועה אינו חייב.

דאתא זיקא כרכינהו למאני' ואתא הוא דלינהו טפי. הנה ברקק והגיע הרוק בבגדו פטור כדאמרינן לקמן דף צ"א, א"כ יש לעיין אם מה דבהרמת בגדיו חייב לשלם הוא משום כיון דעושה מעשה שעי"ז יתגלה גופו, ולפי"ז אף באופן שלא יגע בבגדיו ג"כ יהי' חייב אם ע"י מעשה שלו יתגלה גופו של השני, או דהחיוב הוא משום דכשמגביה בגדיו נוגע בגופו מקרי מעשה בושה בגופו, ולפי"ז אם לא יגע לא יתחייב, ויותר נראה כהסברא הראשונה.

או דלמא משום זילותא הוא. יש לעיין איך ישומו כמה שוה זילותא דידי', דהא אם נשום כמה הי' נותן שלא יזלזלו בו בעודו ישן והוא לא ידע לעולם, הא מה שהי' נותן הוא משום שמרגיש בושת אז על מה שיעשו לו כשיהי' ישן, אבל קטן שלא הרגיש כלל איך ישומו זילותא דידי'.

משום בושת משפחה. ובתוס' בכתובות דף ס"ו ע"א ד"ה עני מבואר דרק בעני בן טובים יש זילותא לכל המשפחה שעליהם מוטל לשומרו, אמנם נראה דלק"מ דכאן הא לא איירינן שלהם יתחייב בושת, דודאי דחיוב הבושת הוא להמבוייש הישן, אלא דמה זה נקרא בושת שהתורה חייבה היינו אם יש בושת להמשפחה, והנה בודאי שאם להמבוייש זה אינו בושת אלא רק להמשפחה אין חיוב בושת, אבל בישן שבעצם יש כאן בזיון להישן אלא דאינו יודע, על זה הוא דאמרינן כיון דלהמשפחה הוי בושת מיהא חייב בושת להישן שמת וירשוהו יורשיו, ושומת הבושת תצטרך להיות להישן כמה כסף הי' לוקח שיביישוהו בלי שידע, דהא החיוב הוא אליו והשומא מוכרחה להיות אליו, או דאפשר דכמה כסף הי' נותנים בני משפחתו להצילו מבושת הזה, וישפיע אם הם עשירים וכדומה לענין בושתו, וכך מסתבר יותר דבקטן ג"כ אמרינן בגמ' דשייך בושת אם משום בושת דבני משפחה, אע"ג דשם לא שייך אחרת וכמש"נ לקמן.

והנה בקטן יש לעיין דנהי דבני משפחתו יש להם בושת, אבל הוא לפי דעתו אינו מתבייש א"כ יש סברא דלא שייך שיתחייבו אליו בושת כלל, ויש סברא לומר דכיון דזה שאינו מתבייש אינו משום דלא איכפת לי' אלא משום דאינו מבין ובעצם יש בושת [והשומא לפי"ז תצטרך להיות דאומדין כמה בני משפחתו הי' נותנים להצילו מבושת דזהו בושתו האמיתי וזה נותנים להקטן], ושייך לחייבו על שביישו אותו.

והנה בגמ' חזינן דאם משום בושת דבני משפחה חייבין בושת אף לקטן דמכלים לי' ואינו נכלם, והרמב"ם פסק בפ"ג מהל' חובל הל' ג' דאין גובין מזה שבייש ישן ומת ואם תפס אין מוציאין ובקטן דלא נכלם פטור לגמרי, ועי' בלח"מ, ואף אנו נוכל לומר לפי דרכו דבאמת יש סברא לחלק, אלא דהגמ' אומרת דבשלמא אם בושת דבני משפחה נוכל לומר דגם בקטן שייך ענין כזה דקטן מיקרי כאילו נעשה בו בושת ושייך חיובים להקטן, ואע"ג דזה שאני מישן מ"מ נוכל לומר כן, אבל אם רק בושת דידי' בעינן הא קטן אין לו בושת, אבל לפי המסקנא דקטן דאינו נכלם פטור נשארת הבעיא, דנהי דבקטן פטור משום דלא שייך לומר דנעשה בו דבר המביישו, דלפי דעתו שאינו מבין הבושה זה באמת אינו בושה בשבילו אע"ג דיש בושה להמשפחה, משא"כ בישן דנעשה בו דבר המביישו דההבחנה היא כמה בושת יש לו הוא ע"י משפחתו.

והנה לפי הטעם דזילותא יהא הספק אפילו אם לא נודע לבני משפחתו אם מצד הדין חייב בושת ואז הי' מחויב לשלם להיורש, ולהרמב"ם בפ"ה הל' ח' דבושת חייב עפ"י עצמו דיש כאן בושת ע"י הודאתו ג"כ הא יש זילותא בזה כשמודה בפני' ב"ד [ולפי הטעם דבושת דבני משפחה ולפי מה שנתבאר נמצא דצריך שנעשה בו בושת וזילותא אלא דהחיוב הוא בצירוף דבני משפחתו נתביישו, והחיוב הוא אליו כמבואר בפשיטות בגמ' כתובות דף ס"ו דאין חייב בושת להקרובים בכל גווני, אמנם אמרו לי שבחידושי הנצי"ב מרומי שדה כתב דבושת משפחה יתנו רק לאביו וצ"ע].

וצ"ע בסוגיא דסנהדרין דף פ"ה במה דמדמה יוצא ליהרג לביישו ישן ומת.

ויש לעיין ללישנא דזילותא ומבואר דלקטן גם יהי' חייב מה"ט איך ישומו, ואפשר דגם בזה שמין כמה בני משפחתו הי' נותנין להצילו מהזילותא, אלא דללישנא דבושת משפחה אם לא יוודע להמשפחה אינו חייב משא"כ לטעמא דזילותא.

רש"י ד"ה ערום בר בושת. בתמיה כיון דאין מקפיד לילך ערום בפני בני אדם מי הוי בר בושת. אבל בבית המרחץ בודאי קשה, ובשטמ"ק בשם הרא"ש הקשה ממרחץ, ונראה דרש"י יסבור דבמרחץ אין בושת כיון שכולם עומדים ערומים דאין טבע האדם להתבייש מבני אדם ערומים, וכן פסק הרמב"ם להלכה דבבית המרחץ או ערום בשוק אין חייבין להם בושת, ולא יקשה על רש"י מהא דתמיד לא מצינו חילוק בפני מי ביישוהו, דהא כתוב הכל לפי המבייש והמתבייש, אבל לא כתוב לפני מי שהי' בשעת הבושת, וכדביארנו בתוס' לעיל עמוד א' ד"ה כאילו דכיון דא"א לדקדק כ"כ, משא"כ במרחץ שהוא מקום שעומדים ערומים ולא מתביישים פטור לגמרי.

תוד"ה ערום. כך מתבייש כשהוא ערום כמו כשהוא לבוש. אע"ג דרש"י פירש דאינו בר בושת א"כ לכה"פ בזה נוכל להודות לרש"י כיון שמזלזל עצמו הוא פחות מכובד מאנשים שאינם הולכים ערומים ברחוב, אבל שיצטרכו לשום בן אדם כזה, נמצא דגם אם כעת יהי' לבוש לא ישנה מדרגתו, וזה הא כבר שנינו דהכל לפי המתבייש, אבל אין חילוק במה שכעת הוא ערום או לבוש.

מה התם סומין לא. ופירש"י דסומא אינו יכול להעיד, ובגליון הש"ס הקשה דהא יכול להעיד כשראה לפני שנסתמא, ורצה לפרש לפימש"כ התוס' בב"ב דף קכ"ט דסומא פסול מגזה"כ, ויש לעיין לכל הפירושים דהא עד זומם שנסתמא אחרי שהעיד הא לא נתמעט, וע"כ דהלימוד הוא כמו אם העיד כשהוא סומא דהוא פטור ה"נ כאן כשבייש כשהוא סומא, וא"כ לרש"י קשה הא לא יצוייר שהעיד כשהוא סומא, ואף לסברת הגרע"א נמי קשה דהא לא נתמעט מעונש אלא דלא יצוייר שיעיד דהוא פסול אבל מנ"ל דאם בייש דפטור, ואולי זה תלוי בהשאלה אם ילפינן אפשר משאי אפשר.

רש"י ד"ה דלא כרבי יהודה. דאם לא ראה שקטע ידו וכו'. עי' בגליון הש"ס, ונראה בסברת רש"י דהנה בהחיוב דעדים זוממין נכלל גם ענין ראייתו וכמבואר בסנהדרין דף ס"ה ע"ב, ועי"ש ברש"י דעיקר חיובם ע"י שמעידין שראו, נמצא דאמירת ראייתם הוא חלק מחיובם, וא"כ אפשר שפיר לומר דכמו עדים זוממין אין חייבים אם כל הזמן שגורם חיובם אינן סומין, כך בבושת לא יתחייבו אם כל זמן שגרם חיובם הם סומין, דכאן עשיית בושת הוא כמו שם מהראי', דהיינו ממתי שאומר שראה עד עדותו בב"ד, וזה לא יהי' בסומא שכל גורמי החיוב יהיו בסומא, וכמו כן בבושת אם כל גרם מעשהו הי' כשהוא סומא יפטר.

תוד"ה מה. דלענין דבר התלוי בראי' ניתנה ג"ש. וכה"ג מצינו לענין גז"ש דמיטב דכתבו התוס' לעיל ו' ע"ב ד"ה שור רעהו ובעוד כמה דוכתי דלא נתקבלה רק לענין אחד, ועי' בשטמ"ק ב"מ דף מ"א ע"ב בשם הרא"ש.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א