אילת השחר/בבא קמא/סב/א

אילת השחר בבא קמא סב א

דף ס"ב ע"א

נטירותא דכספא קבילי עלי נטירותא דדהבא לא קבילי עלי. בקצוה"ח סי' רצ"א סק"ד הוכיח דהשומר תמיד מקבל אחריות אפי' אם שוה יותר ממה שחושב, וכמו ביוקרא דאם נתייקר אפילו בעשרה בדמים ה"נ אם זה כעת שוה הרבה יותר, ובאופן של המרדכי ששאל סייף והי' דמיו יקרים ישלם כסייף יקר, והא דיכולה לומר נטירותא דדהבא לא קבילית עלי היינו משום דהוא פשע בזה שאומר לה שהוא כסף, וכן בחיפן שעורין. וצ"ע דגם לפי"מ דפשע ואמר לה שזה כסף והכסף הוקר בעשרה בדמיו הא בודאי יתחייב לשלם כהיוקר, וע"כ צ"ל דהחילוק הוא דמה שיתייקר נכנס אדעתא דהכי לשלם כפי שיהי' שוה בשעת הפשיעה, אבל על מה שאמר שכעת הוא שוה פחות אז אמרינן דלא קיבל עליו על יותר, א"כ ה"נ בסייף סתם כיון דאין דרך להיות שוה כל כך לא קיבל עליו על יותר מסתם סייף. (מהדו"ק)

שם. נטירותא דדהבא לא קבילי עלי. יש לעי' לשיטת התוס' לקמן דף ס"ג ע"א דאין נשבעין על דבר שאינו מסויים כגון חצי אגוז וכדו', אם כאן יצטרך להשבע אם יטעון טענת אונס על החפץ, דכיון דבאמת הוא חפץ כזה אבל החיוב שמירה שבו אינו על חפץ כזה אלא כאילו חפץ אחר השוה פחות, אם נחשיבנו כאינו מסוים, דנהי דבתורת חפץ ההוא הוא מסויים אבל הא אינו באמת חפץ כזה ונמצא דהחיוב שבועה על חלק שבתוך החפץ הזה שקיבל והוי כאינו מסויים, אבל מהא דחזינן דלא הוי קבלת שמירה בטעות לומר דזהב בכלל לא הייתי מקבל אלא דחייב בשיווי דכסף על השמירה דזהב, הרי דחיוב השמירה הוא בזהב אלא דאינו חייב תשלומין אלא עבור כסף ושפיר הוי דבר מסויים דהא כל הזהב צריך לשמור.

והנה בשבת דף צ"ג ע"ב מייתי הגמ' ראי' מהא דשותפין שטבחו חייבין דו"ה, הרי דלא בעינן שיעור טביחה לזה ושיעור טביחה לזה, והקשו בתוס' שם למה לא פשט מהא דשותפין שגנבו דחייבין, ותירצו דבגניבה לגבי כפל לא בעי שיעור דתשלומי כפל נוהג בכל דבר ובכל שהוא, והגרעק"א בגליון הש"ס שם ציין להקשות מהא דתוס' דף ס"ג הנ"ל דבעי דוקא דבר מסויים לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז.

ובקובץ שעורים ב"ק אות ו' רצה לתרץ דדוקא אם הדבר אינו מסויים הוא דנתמעט אבל אם הדבר שלם אלא דהוא יש לו רק חלק בזה שפיר מקרי דבר מסויים, ובאילה"ש שבועות דף מ"ג הערנו בזה. ובענינינו אף אם ננקוט כסברת הגרעק"א דזה דגונב חצי אינו דבר מסויים, מ"מ כאן הוי דבר מסויים דהוי שומר על כל החפץ אלא דכאילו אינו שוה אלא דמי כסף, וגם אם נימא דלא כהגרעק"א אלא דזהו דהחפץ הוי מסויים סגי, אע"ג דהגניבה בחלק שבו, מ"מ איכא נפק"מ בסברתנו באם מסר שורו לשמור באופן דאמר לו שזה חפץ אחר דשוה פחות מדמי שור ויטען טענת גנב, דאם אינו שומר על כל השור נמצא דדין טט"ג אינו אלא כמו חפץ ההוא, אבל לפימשנ"ת הוא גנב על כל החפץ כמו שהוא באמת, ויצטרך לשלם כפל כנגד שיווי השור, ולקמן בר"פ מרובה נתבאר דדין טט"ג חייב באם הוא שומר אפילו אין לו חיוב תשלומין דשומר, וכן אם לא נימא כמו שביארנו אז אם יטבחנו לא יהי' חייב דאין כאן וטבחו כלו באיסורא, דהא על חלק ממנו אינו גנב ולא יהא חייב כלל דו"ה אפי' בדמי החפץ שקיבל לשמור, אבל לפימשנ"ת הוי שומר על כל החפץ וממילא הוא גנב על כל החפץ ושפיר הוי וטבחו כולו באיסורא, דמה שאינו חייב בדמי השור היינו משום דהו"ל כאילו יש לו לשמור שור זול, אבל על כל השור יש לו דין גנב שטבח.

וכמש"כ יש לדייק קצת מהגרעק"א חו"מ סי' רצ"א סעיף ד' דכתב דבטוען נגנב ורוצה לשלם דמי כספא לא יצטרך להשבע שבועה דר' הונא שאינה ברשותו משום שמא עיניו נתן בה, דכנגד שיווי הכסף הא לא חייב להשבע שאינה ברשותו, כיון דבדינר דהיינו מעות לא שייך עיניו נתן בה, ואילו כנגד השאר הא כיון דפטור נמצא דחשדינן לי' שלוקחם לעצמו וע"ז לא תיקנו שבועה שאינה ברשותו, דזה נתקן רק משום דעיניו נתן בה וחשוד לחמוד ולשלם משום דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו, אבל לגבי חשד דרוצה לגזול לא תיקנו, וכמו דמצינו דלגבי עבדים ושטרות נמי לא ישבע שאינה ברשותו, והיינו כיון דפטור כשטוען שאינה ברשותו מהתשלומין נמצא דצריך לחשדו שמא רוצה לגזול וע"ז לא תיקנו.

ולכאורה הי' אפשר לומר מטעם אחר, דבעצם הא לא חייבין שום שבועה בתביעת ספק, ורק בשומרין חידשה תורה שבועה על ספק ורבנן תיקנו גם כשרוצה לשלם ישבע מספק, אבל כל זה בשומר, וכן תיקנו שבועה לאפוטרופוס לחד מ"ד, או שבועת השותפין דמורה בה היתר כיון שהי' מסור בידו להשתמש, אבל לגבי ההפרש בין כסף לזהב דע"ז אין לו דין שומר כלל לא מצינו דיתקנו שבועה על הספק למי שאינו שומר ואין לו שום שייכות להיותר משיווי הדינר כסף. אבל לפימשנ"ת דהוי שפיר דין שומר על הכל, ולגבי שבועה שאינה ברשותי שייך לחייבו על הכל מדין שומר, א"ש דהוצרך הגרעק"א לסברתו.

עשו תקנת נגזל במסור וכו'. וכן בבעיא השני' מי מנחא מרגניתא בכספתא וכו'. עי' ברא"ש שפסק דמספיקא לא מפקינן ממונא, והטור ריש סי' שפ"ח הביא שיטת הרמב"ם דאם תפס אין מוציאין ממנו אלא נשבע ומחזיק, ושהרא"ש חולק וס"ל דכיון דהוי ספיקא דדינא לא מהני בו תפיסה. והק' בתפארת שמואל על הרא"ש כאן וכן בדרישה ריש סי' שפ"ח, דהא שיטת הרא"ש בכמה דוכתי דבטוען ברי מהני תפיסה, ובדרישה תירץ דמ"מ כיון דהוי ספק אי נאמן ושומעין לטענתו, וכן בנמסר ספק אם תיקנו לו רבנן נאמנות ע"י שבועה מקרי ספיקא דדינא ולא מהני תפיסתו אע"ג דטוען ברי. והתפארת שמואל נתקשה דמ"מ הא טוען ברי ולמה לא מהני תפיסתו.

ויש לבאר דהנה בנמסר הא ודאי אין ספק באמיתות נאמנותו אלא אם תיקנו לו נאמנות ע"י שבועה, דכל זמן שלא נשבע הא אינו נאמן, דהא מעיקר הדין אין לו נאמנות וטענתו אינו עושה אפילו דין ספק אלא דתיקנו דע"י השבועה יתחדש לו נאמנות, נמצא דהספק אינו אם אומר אמת אלא אם על טענה כזאת תיקנו לו נאמנות, דבלי תקנה דשבועה הא אין לו שום נאמנות כלל, והיכא דהוי ספק אם יש לו תקנה דשבועה ודאי הוי ספק דדינא, דטענת ברי שלו מצד עצמו הא ודאי לא מהני בלי התקנה, ואפי' בספק אם מנחי מרגניתא בכספתא, אע"ג דהתם אין הספק אם יש תקנה ע"ז אלא אם גם זה נכלל להאמינו בשבועה, מ"מ הא בלי תקנ"ח אינו נאמן ולגבי זה נשאר ספק אם התקנ"ח יכולה להועיל בטענת ברי שלו ע"י שבועה, וכל טוען ברי דמהני תפיסה היינו משום דיש ספק, משא"כ היכא דבלי שבועה ודאי אינו נאמן הא זוכה ע"י הברי שלו רק בתקנת שבועה, והיכא דעל טענת ברי מצד עצמה אינו נאמן ודאי לא יועיל בטענת ברי ע"י תפיסה בצירוף השבועה, דכיון דעל הצד דאינו נאמן גם שבועה לא תועיל ונשאר ככל ספיקא דדינא דלא מהני תפיסה להרא"ש.

תוד"ה מי מנחי. מבואר דאפי' אם יש עדים שהי' בו מרגניתא מספקא לו אי בעי לאסוקי אדעתי' שיש מרגניתא בכספתא, וכן פירש הרא"ש. ובאידך בעיא דטעין כסא דכספא בבירה הספק אם אמיד ויש להאמינו או לא כמבואר ברי"ף ורא"ש וכל הראשונים. ולכאורה הא כמו דאין להעלות על הדעת שיש כספתא בבירה, אין לאסוקי אדעתי' דאצל האיש שאינו אמיד ואינו מהימנא דיהיו רגילין להפקיד אצלו, יש כסא דכספא בבירה, ולמה לא דנו רק אם נאמן אבל אם היו באים עדים ומעידים שהכסא שייך לו משמע דהי' חייב, ולמה לא נימא דלא איבעי לאסוקי אדעתי' דלאדם זה יש בביתו כסא דכספא כיון דאינו אמיד.

ומשמע מזה דכל מה דפטרינן אם אין לאסוקי אדעתי', הוא רק מפני שאנשים לא מחזיקים כזה דבר במקום הזה אז הוי כאונס דכיון דבמיוחד אנשים לא רוצים להחזיק כאן, אבל אם מצד האנשים אין קפידא לא אמרינן בזה שפטור משום דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' כיון דאין קפידא שלא להחזיק במקום זה דבר זה.

ובזה אפשר ליישב מה שהבאנו לעיל דף נ"ב להקשות בשם הקובץ ביאורים למה בלא שכיחי גמלים כלל בכל זאת אם באו גמלים ונפלו בבור חייב, ובארנקי בגדיש דלא הו"ל לאסוקי אדעתא פטור, די"ל דבלא שכיחי גמלים כאן כיון דאין זה תלוי באנשים שמקפידים שלא יהי' גמלים כאן, וע"ז לא אמרינן דלא הו"ל לאסוקי אדעתא, דכל מה דאמרינן דלא הו"ל לאסוקי אדעתא משום דאין לו לחשוב דהאנשים עשו אחרת ממה שעושים כרגיל, דהא מה שאינם עושים הוא משום איזה טעם ובודאי גם כעת זה כך, משא"כ במה דלא שכיחי גמלים דאין זה משום דאנשים עושים בדוקא שלא יבואו, ולכך לא הוי אונס.

בא"ד. דפעמים שאומר כן דירא שאם היתה יודעת שהוא של זהב לא היתה שומרתו. היינו דאז לא תקבל כלל לשמור, ולכאורה לפי דעתה מה הוא מרויח דהא כעת אינה מחויבת בשמירה כלל כיון דעל זהב אינה רוצה לקבל לפי דעת המפקיד, ואם דבכ"ז אעפ"כ תשמור בלי התחייבות לשלם אם תפשע, א"כ למה לו לרמותה הי' לו לומר שתקח לשמור זהב בלי התחייבות לשלם.

בא"ד. ואין לפרש דלענין שבועה מבעיא לי' אם עשו תקנת נגזל וכו' דא"כ מה הי' אומר לר' אשי לאו היינו מתני'. צ"ע דגם עכשיו איך הוא הבין ספיקת ר' אשי כיון דחשב דמיירי בזוזי כספתא המיועד לכסף בודאי אם הי' בו זוזי חייב, והא לא ידע דהספק הוא במרגניתא, א"כ מה בכלל ספיקת ר' אשי אפילו אם בבירה לא הי' משלם כל מה שבתוכה דהא כספתא מיועד לשים זוזי.

תוד"ה חמסן. א"נ הכי מקשה כיון שפטר עצמו וכו' משלם דמים אלא לפי שאינו רוצה לישבע ואם הי' פוטרו מן השבועה לא הי' משלם כלום א"כ נימא מיגו וכו'. צע"ק דממ"נ אם מחמת דירא מפני שבועה משלם דמים ולולא השבועה הי' גוזל, הרי דחמור שבועה בעיניו יותר מממון, ואיך מכח זה דחזינן דירא משבועה יותר מבממון נאמר דחשיד אממונא חשיד אשבועה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א