אילת השחר/בבא קמא/סא/ב

אילת השחר בבא קמא סא ב

דף ס"א ע"ב

הכל לפי גובה הדליקה. וכן נפסק להלכה. וכתב בשו"ע סי' תי"ח ומקורו מהרא"ש והטור דבמדליק בשל חבירו חייב בכל גווני. וצ"ע אי הוי אונס מאי נפק"מ, ומש"כ בפרישה דיכול לומר ברשותי מאי בעית להדליק, אינו מתורץ עדיין דמ"מ הא זה לא מכח פשיעתו, ואם הזיק ברוח שאינה מצוי' פטור אפי' אם הדליק בשל חבירו דלא אישתמיט בשום דוכתא חילוק לחייב ברוח שאינה מצוי' בשל חבירו, וכן יש להוכיח דהא אמרינן לעיל דף נ"ו ע"א בכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה ומטיא ברוח שאינו מצוי' דאינו חייב אלא בדיני שמים, אע"ג דמקרב הדבר אצל האש הא חייב כמו בקירב האש אצל הדבר ושם הא עשה זה בשל חבירו, הרי דתמיד פטור ברוח שאינה מצוי' ולמה חייב באם הזיק אחרי מאה מיל הא הוי אנוס.

ועי' בביאור הגר"א ס"ק ז' שמשמע דכמו דכתב הרי"ף שדבר שתשמישו תדיר הוי פושע אפי' לגבי יותר מהשיעור ה"נ בתוך של חבירו, וגם שם צ"ע מה תוסיף הפשיעה לענין שיארע ההיזק, ועי' בהגהות חו"י על הרי"ף שהעיר על הרי"ף שזה דוחק.

וכן יש לעיין דהא משמע דיתחייב משום חציו, דלא משמע דמיירי הכל באופן דכלו לו חציו, ובשלמא רוח שאינה מצוי' אע"ג דאדם חייב מ"מ אשו משום חציו פטור, כמש"כ החזו"א סי' ב' סק"ב דכל שאינו רגיל לא הוי כחו, אבל כאן מה נפק"מ פשיעתו של המדליק, אם זה בגדר שאינו כחו גם בתוך של חבירו לא יהי' חציו דבפשיעתו לא נעשה עי"ז כוחו, ואם רגיל גם בתוך שלו למה יפטר דהא הוי כחו ואדם המזיק, וצ"ע.

תוד"ה לא יעמיד. דהוי דומיא דאינך מתניתין דהתם בפ' לא יחפור. צריך לחלק דשם בדף י"ז מרחיק תנור ג' מן הכליא שהן ד' מן השפה, משמע גם לרש"י דמיירי להרחיק מכותל חבירו שיעור זה ולמה לא גם מכותל עצמו דיזיק לבני העיר, וע"כ דבאופן זה אין חשש דליקה רק משום הבל דמזיק לכותל משא"כ למעלה או למטה יכול לגרום דליקה.

ועדיין יש לעיין דלעיל לפי פירוש השני בתוס' ד"ה עברה מבואר דאם עצי הדליקה נמוכים ד' אמות מהגדר מ"מ קאמר ר' פפא דצריך נמי שהקוצים שמצד השני יהי' ג"כ נמוכים מהגדר ד' אמות, וכאן למה סגי בד' אמות נמוך מן התקרה ניחוש שיגיע עד התקרה, ואפילו למש"כ הרא"ש דזה רק אם בצד השני יש קוצים [ומהרשב"א משמע דלאו דוקא קוצים], מ"מ כאן הוי עוד יותר גרוע, דהוי כמו על הגדר ממש יהי' איזה דבר דלכאורה צריך להיות חייב ע"ז, ולמה סגי ארבע אמות נמוך מהתקרה.

עבד כפות לו וכו' פטור. עי' בשטמ"ק בשם הר"ם מסרקסטה דהסתפק בעבד ישן אי אמרינן דהו"ל לאיתעורי. וע"כ הכונה דהו"ל אנוס דלא הו"ל לאסוקי אדעתא שלא יתעורר, דאל"ה מה שייך לומר על הישן דהו"ל לאיתעורי, וא"כ משמע דספיקתו אם הוי אנוס ואז אין קלבד"מ או לא, ולפי"ז נוכל לפשוט ספיקו של הגרעק"א בכתובות דף ל' אם בעשה עבירה שחייבין עליה מיתה באונס, אמרינן קלבד"מ.

עוד כתב שם בשם הר"ם מסרקסטה דאם נשרף הגדיש והגדי קודם לא אמרינן קלבד"מ אלא אם כן לא ידעינן מי נשרף קודם או שנשרפו בזמן א'. משמע דהיכא דיש ספק אם נשרף הגדיש קודם דאז אין קלבד"מ וחייב בתשלומין או נשרף באופן דקלבד"מ דאז פטור לכן מספק הוא פטור. ועי' בחידושי ר' שמעון סי' ל' דלכאורה יש להוכיח מרש"י לעיל דף ל"ה דבספק אם צריך לאפרו דאז יש כאן מלאכת שבת וקלבד"מ או שאינו צריך לאפרו ואז הוא חייב בתשלומין, יהי' חייב בתשלומין, הרי דהיכא דהזיק וספק קלבד"מ חייב, וביאר שם דלא שייך לומר דהוי כחיוב ודאי וספק אם נפטר וכאיני יודע אם פרעתיך, דהא כיון דאין הניזק יכול לתבוע ברי אז צריך להיות פטור אפי' באיני יודע אם פרעתיך, ולכן ביאר שם דרק לסלקא דעתא דרק היכא דקלבד"מ וחייב מיתה ממש הוא דפטר מתשלומין ממילא היכא דספק אם צריך לאפרו דממילא לא יהרגוהו ממש ואין קלבד"מ וחייב, אבל למסקנא דמייתינן הא דחזקי' דחייבי מיתות שוגגין אע"פ דאינו נהרג מ"מ פטור ה"נ בספק קלבד"מ יפטר המזיק, ולפי"ז אין סתירה בין הר"ם מסרקסטה לרש"י.

אבל אפשר לומר דסברת רש"י דיתחייב התם אף למסקנא דחיי"מ שוגגין פטורין מתשלומין דהו"ל כאין ספק מוציא מידי ודאי, דהיינו דההיזק הא הוי ודאי שמצד עצמו צריך לחייב רק ספק אם הי' מלאכה דזה טעם להיות קלבד"מ והו"ל אין ספק מוציא מידי ודאי לכן חייב לשלם, וגם הר"ם מסרקסטה יודה לזה, [וכ"כ בקובץ שעורים ב"ב אות רכ"ג], ומ"מ שאני מהכא, דהכא הא כמו דברור שהי' דבר שודאי מחייבו דהיינו ההיזק ה"נ הוי ודאי דבר הפוטרו דהיינו החיוב מיתה אלא דספק אם הדבר הפוטר הי' ביחד עם ההיזק המחייב או לא, דאז הו"ל כסתם ספק אם פטר ולא כספק וודאי ולכן שפיר מספק פטור. ואין להקשות דא"כ כל איני יודע אם פרעתיך אפי' אם טוען התובע שמא יהי' מחויב. דאפשר דהתם זה שמא גרוע וכמש"כ המשנל"מ והובא בקובץ שיעורים ח"ב סי' ג' אות י"ג, ועי' בתוס' הרא"ש בשטמ"ק לקמן דף קי"ב דמשמע כדבריו. וגם הא ספק פרעון עומד להפרע, משא"כ כאן לא שייך זה.

אינו משלם אלא גדיש של חיטין וכו'. יש לעיין אם לפי"ז מחשיבין גם מקום חלל של הכלי כאילו הי' חטין או רק דפנות הכלי, ויש מקום לומר דכיון דתועלת שיווי הכלי הוא עם החלל, נמצא דאע"ג דהדליקה הי' על דופני הכלי ולא שייך דליקה על החלל, מ"מ גם החלל הוא מגוף הכלי וגם זה מההפסד.

ורואין מקום כלים כאילו הוא מלא תבואה. יש לעיין אם זה דוקא בגדיש דדרך שהוא מלא תבואה אבל ארגז דבדרך כלל אינו מלא מאותו הדבר כמו הארגז לא חייב כלל על מה שבתוכו, או לא שנא. וברש"י לעיל דף נ"ו דכיסה הקמה בסדינין, אפשר לומר דהסדינין שוה פחות מהקמה, דאל"ה הא במה שכיסה לא גרם לי' להפטר דהא ישלם כאילו למטה מלא סדינין, ונהי דלא ישלם יותר מהקמה דסוף סוף לא שרף סדינין, מ"מ ישלם על הקמה עד כנגד שיווי סדינים, אבל אם נימא דזה רק בגדיש א"ש טפי, דשם לא ישלם כאילו למטה סדינין דאין דרך שיהא מלא סדינין. ועי' ברא"ה דכתב כל מה שיש לתלות ודאי שישנו שם הוי גלוי ולכן חייב חטין, א"כ בארגז דאין לתלות דכולו מלא בקרשים כמו הדפנות של הארגז יפטר לגמרי דהוי הכל טמון. ועי' בחזו"א סי' ב' סק"ה דדן אם הדברים שבבית נקראים טמון, ומשמע דאז הי' צריך לדון כאילו הכל כותלי הבית. ולפי"ז גם בארגז יתחייב כאילו הם כולו מלא קרשים, ובכיסה סדינין להרא"ה פטור על הקמה לגמרי דלא רואין שיש שם סדינין תחת סדינין, ולהחזו"א צ"ע. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א