אילת השחר/בבא קמא/נז/ב

אילת השחר בבא קמא נז ב

דף נ"ז ע"ב

רבי זירא אמר הב"ע בטוען טענת לסטים מזויין ונמצא לסטים שאינו מזויין. באור שמח פ"ח מהל' שאלה רוצה להכיח מכאן כשיטת הרמב"ם דאינו מקנה לי' להשומר לגמרי את הפרה אלא לגבי הכפל, דהוקשה לו דאם הפרה לגמרי להשומר דלכן הכפל שלו, א"כ איך יתחייב הגנב כפל להשומר כיון דמודה דהוא הי' גנב מזויין דאז אין לו דין גנב [לפי סברתו עכשיו], וע"כ דמקנה לו הפרה רק לגבי כפל ושבחא דמעלמא וכיון דהפרה של המשכיר וחייב כפל אל המשכיר, וכיון דהקנה להשומר רווחא דאתי מעלמא נמצא דלכן הכפל שחייב להמשכיר זוכה בו השוכר.

יש לעי' אם כשטוען על תביעת אדם אחר בב"ד אם מהני בתור הודאה לגבי תובע אחר, ועיין במש"כ להעיר באילה"ש ב"ב דף קע"ג.

תוד"ה נמצא. הסתפקו התוס' בטוען נגנב בבעלים אי יש בזה חיוב דטט"ג. ובאור שמח וכן בברכת שמואל ביארו דספיקתם אי בבעלים אינו כלל שומר, או דהוי שומר אע"פ דפטור על מה שהחפץ איננו באיזה אופן שיהי'. וצריך לדחוק דהא דבלי קרא למעט קרקעות הי' חייב כפל בקרקע, משום דבקרקעות הוי ודאי שומר אלא דיש פטור, משא"כ בבעלים הסתפקו דאולי אינו שומר כלל. ובסברא אינו מובן כלל מנ"ל דבקרקעות הוי שומר ובבעלים אינו כלל שומר.

והנה יש לעיין לדבריהם, דהא להצד דמקרי שומר חייב כפל אע"ג דאין פטורו דפטר עצמו כשטען נגנבה מחמת קיום שמירתו ונאנס במה שגנבו ממנו, א"כ אפי' אם כשהי' בבעלים אין עליו תורת שומר מ"מ למה לא יהא חייב כפל, הא אליבא דאמת לא הי' בבעלים והוא הי' שומר, דודאי אין כוונתם לפרש דקושיית התוס' היא דבאמת הי' בבעלים וע"ז הוקשה להם דגם בשומר שכר איכא גווני דחייב כפל כגון אם באמת הי' בבעלים וטען נגנב. דהא ע"כ איירינן משומר שכר דיש לו חיובים דשומר שכר דאילו כשהי' באמת בבעלים הא אין לו חיובים דש"ש שנוכל לדון בו, וכיון דאיירינן דאליבא דאמת לא הי' בבעלים א"כ מאי נפק"מ אי נימא דבבעלים יש לו שם שומר או אין לו שם שומר, כיון דלמעשה פוטר עצמו בטענת גניבה, וכמו באם יש לו שם שומר אע"ג דפטורו אינו מחמת אונס דגניבה מ"מ הא פטר עצמו בטענת גנב וחייב כפל, ה"נ אם פוטר עצמו בטענת גנב ע"י דאינו שומר יהי' ג"כ חייב כפל דמ"ש.

והנה לקמן דף ס"ב ע"ב פירשנו דטט"ג אינו דין התלוי בשאר חיובי שומרין, אלא דשומר שקיבל דבר לשמור חייב אם טט"ג, ואפי' אם יתנה בפירוש שאינו מקבל עליו שאר חיובי שומרין, מ"מ דין דטט"ג נאמר דלמי שקיבל חפץ של חבירו חייב אם טט"ג, [עיי"ש שכתבנו דהרמ"ה לקמן דף ק"ו ע"ב לא ס"ל כן], ולפי"ז יש מקום לומר דאפי' אם אין לו כל חיובי שומרין מ"מ הא לקח חפץ של חבירו לשמור ויצטרך להיות לו דין טט"ג, אלא דספיקתם אפשר לפרש דהנה מסתבר אם יטעון נגנב בפשיעה אלא דפרעתי או מחלת לי, או אפי' אם יהי' מציאות דלפי טענתו פטור מחמת קלבד"מ לא יהי' בזה טט"ג, כיון דמצד עצם טענתו הוא חייב אלא שמחמת סיבה צדדית נפטר זה אינו טט"ג, דהא במה שנגנב אינו פוטר עצמו אלא מחמת סיבה צדדית, ולפי"ז הספק הוא דאם טוען שהי' בבעלים הא הוא מודה דבעצם הוא חייב שלא שמר כהוגן, אלא שבכ"ז פטור מחמת דדין בעלים פוטרו. וזה יתכן דהוי כדבר צדדי ואינו נקרא שפוטר עצמו בטענה הפוטרת אותו, או דמ"מ הוי כפוטר עצמו ואינו דומה לאומר פרעתי או מחלת או נפטרתי מדין קלבד"מ. כיון דסוף סוף דין פטור זה הוא מיוחד בדין שומר.

דהנה יש להסתפק אם הביאור בשמירה בבעלים דהתורה לא חידשה חיובים ע"ז, או דהדין בעלים הוא דין הפוטר. ויש להוכיח מהא דאמרינן בב"מ דף צ"ו ע"ב דאי אגר מן האשה פרה ואח"כ נסבה, דבין אם יש לו דין שואל או שוכר מ"מ כיון דבזה שנשאה היא כשאולה אליו והוי לה כשאלה או כשכירות בבעלים אתיא שכירות או שאלה בבעלים ומפקעא שכירות דלא בבעלים, והנה הא נמצא דיש לו ב' זכויות בפרה, חדא מחמת השכירות הרגילה, ועוד יש לו זכות בפרה מחמת שנשאה, ולגבי זכות זה הוי בבעלים ואמרינן בפשיטות דלכן יפטר אם תופסד הפרה דיהי' לו דין פטור דבבעלים, ובשלמא אם הדין בבעלים הוא דין הפוטר שייך שפיר שיפטר כיון דהא יש גם כן בבעלים, אבל אם דין דבבעלים הוא רק דעל שאלה כזאת אינו חייב הא יש עליו גם חיוב מחמת שכירות או שאלה ששאל קודם ושנתחייב עליה ואיך יורד החיוב.

ואין לומר דזכותו להשתמש מכח הנישואין עושה שיפקע חיובו הקודם, דהא זכותו להשתמש בתור שוכר או שואל לא ירד, דאם יגרשנה ישאר לו עדיין זכות שכירות, וע"כ דמ"מ כל שיש בבעלים הוא הפוטר, ולא משום דחסר חיוב כשזה בבעלים. וכן מבואר בתוס' בב"מ דף צ"ח ע"ב בד"ה שאלה דכל היכא דאיכא בבעלים בין בראשונה או בשני' פטור. הרי דבבעלים הוא הפוטר ולכן אפשר להשוות כפטור שפטרו מתשלומין אחרי שנפסדה, ולזה הסתפקו דאולי לא מקרי טט"ג, כיון דמה דנפטר הוא כעין שטוען שילמתי וכדו', דמה דחידשה תורה הוא דין פטור וכמו ששילם אבל אין זה משום שלא נתחייב כה"ג מדיני שמירה. אבל בקרקעות נראה כיון דילפינן מקרא דכל פרשת שומרין לא קאי עלייהו אין זה דבר צדדי, אלא שלא נתחדש בזה דין פרשת שומרין וזהו עיקר דינם, וכשטוען נגנבה הי' שייך לחייבו כפל מדין טט"ג כיון דטוען דהוא פטור משמירתם אין נפק"מ באיזה אופן פטור לכן צריך ילפותא בר"פ מרובה למעטם מכפל, אבל שמירה בבעלים הא לא נתמעט דאין עליו פרשת שומרין אלא דיש עליו פטור, והוי כמו שטוען שבאמת הוא חייב אלא שדבר אחר פוטרו, ולזה הסתפקו התוס' דאולי בכ"ז יש לחייבו כפל, כיון דגם דין פטור זה הוא דין בשומרין לא הוי כדבר צדדי.

והנה לא הי' קשה להו דנימא דיצויר טט"ג בש"ש שיטעון שהוא שומר חנם, דרק בשמירה בבעלים דבאמת הוא שומר אלא שפטרתו תורה מחיוביו בזה שייך לומר דנמצא דבתור שומר שכר פוטר עצמו, דמודה דהוא שומר שכר אלא שפוטר עצמו בטענת פטור שיש בש"ש, לכן אי לא נחשבנו כאומר מחלת לי ושייך לחייב כפל נמצא דגם בשומר שכר יצוייר מ"מ חיוב כפל דלגבי כל דיניו הא הוי שומר שכר מלבד לגבי מה שפטרתו תורה, אבל בטוען שומר חנם נמצא דאין חיובו בתור שומר שכר אלא בתורת שומר חנם ושפיר פריך דשומר חנם פוטר עצמו בתורת שומר חנם, משא"כ שומר שכר אינו יכול לפטור עצמו בתור שומר שכר.

והנה בסי' ש"מ פסק בשו"ע דבשאל והתנה להוליך בדרך ידוע ובאו שם ליסטים מזויין ולקחו ממנו הוא פטור, דהוי כמתה מחמת מלאכה. ובקצוה"ח ס"ק ג' הקשה א"כ למה פרכינן דבשומר שכר חייב כפל בטוען ליסטים מזויין דגנב הוא ובשואל לא, הא גם בשואל איכא לחייבו בכפל בטוען שלקחו להוליך בדרך ידוע ובאו ליסטים דפטר השו"ע וכשיתברר ששיקר יתחייב כפל כיון דטוען טענת גנב, דליסטים מזויין גנב הוא. ולהנ"ל אפשר לומר דבמתה מחמת מלאכה הא אין כלל גזה"כ דפטור, אלא משום דאמרינן לאו לאוקמא בכילתא שאילתה, והיינו שיש כאן כאילו הסכמת המשאיל לפוטרו, וא"כ הוי כטוען אתה מחלת לי דמה לי אם טוען מחלת לי אחרי שנגנב או מחלת קודם דבכה"ג לא נקרא טט"ג לחייב כפל, וכן לפ"מ שנתבאר לקמן דף צ"ו ג"כ אין מתחיל חיוב במתה מחמת מלאכה, ורק דפטור דבבעלים אינו ברור להם אם יש לדמותו לאומר מחלת לי וכמשנ"ת.

ויש לעיין בשומר חנם דטוען נגנבה אך אעפ"כ שילמתי לך כבר ואח"כ נמצא שהוא עצמו גנבו, דאפשר דכיון דפוטר עצמו בטענת פטור, דהא שומר חנם פטור על גניבה אפי' שמוסיף דגם פרעתי לך מ"מ כיון דיש טענה שהוא פטור לא מגרע מה שמוסיף שגם שילמתי לך, ואם נימא כן נמצא חילוק גדול לדינא לפימשנ"ת בדברינו לגבי שאר המפרשים שאם שומר חנם יטעון נגנבה ולא פשעתי אבל גם הי' בבעלים שבכה"ג לא יסתפקו התוס' דודאי יהי' לו דין טט"ג כיון דטוען דשמר כדין ונפטר, ומה דמוסיף שהי' גם בבעלים לא גרע מאם מוסיף דגם פרעתי, אבל לשיטת המפרשים דספיקת התוס' משום דשומר בבעלים אינו שומר וכשטוען דאינו שומר אין דין טט"ג לחייב כפל, אז להיפוך מה שמוסיף ששמר לא מעלה ולא מוריד כיון דטוען דהי' בבעלים דאינו שומר ולא שייך לחייב כבר כלל.

לימא רב לטעמי' דאמר הוי לה שלא תאכל. והיינו כמש"כ בשטמ"ק בשם הרא"ה דלא דמי להא דתמיד שן חייב על אכילתה, דהתם פשע במה שתבוא לידי כך, אבל היכא שהוא אנוס שיגיע עד לערוגה א"א לחייבו אפי' על הנאת אכילתה. וצ"ע איך ס"ד דבאכלה יפטר על מה שנהנית ובנחבטה יתחייב, דהא ודאי נחבטה אין לך אונס גדול מזה, מ"מ חייב על הנאתה ולמה יגרע אם אכלה.

ועוד יש לעיין לס"ד דטעם דרב דבאכלה היכא דלא פשע על כל הענין שתבוא לידי כך שנפלה על הערוגה, פטור מדמי שנהנית דהוי לה שלא תאכל, א"כ למה לעיל דף י"ט ע"ב אמרינן דבאכלה מתוך הרחבה משלם מה שנהנית, דהא כבר נמצאת ברה"ר שע"ז לא פשע [וכבר עמד הרעק"א בזה]. וע"כ צ"ל דנהי דברה"ר פטור מ"מ יש בו פשיעה לענין להתחייב לכל הפחות על הנאת אכילתה, דאין לו להביא בהמתו שתאכל ברה"ר אלא דפטרתו תורה על מה שהזיקה, משא"כ כאן דבאה להשדה ע"י אונס, וצ"ע על מש"כ בשטמ"ק דף כ' ע"ב בשם גליון דמותר לאדם להניח בהמתו לאכול ברה"ר, [וכבר הערנו לעיל דמרש"י דף כ"ג ע"ב משמע דאסור]. ואפילו אם נאמר דהשטמ"ק מודה דלגבי לחייבו כנגד הנאתה ברה"ר שפיר הוא הגורם בזה שלא שמרה לגבי זה ויתחייב כנגד הנאתה, מ"מ איך מותר לכתחילה לתת שבהמתו תהנה על סמך שישלם כנגד הנאתה דהא לוקח משל חבירו מיקרי מדחייב ע"ז דמי הנאתה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א