אילת השחר/בבא קמא/מח/ב

אילת השחר בבא קמא מח ב

דף מ"ח ע"ב

מ"ט גרמא בעלמא הוא. בנימוק"י הביא דהרי"ף לא הביא זה משום דאנן מחייבינן דינא דגרמי. והביא בשם הרא"ה דפליג וס"ל כיון דשורו עשה את זה פטור דאינו חייב על הכשר נזקי בהמה כדכתיב איש בור ולא שור בור, וצ"ע מה הדמיון היכא דשור עשה מזיק דאינו חייב להיכא דמזיק ע"י גרמי דהוי זה גופא מעשה היזק, ואם נימא דכששור עושה בור ג"כ הי' שייך לחייבו משום גרמי, וכיון דנתמעט הרי דלא חייב על גרמי דבהמתו, א"כ נמצא דכשאדם עושה בור יש לחייבו מטעם גרמי דהוא אדם המזיק וא"כ למה פטור על כלים, ולמה נכתבה בכלל פרשת בור. ולא מסתבר דחידשה תורה דגרמי זה פטור מכלים ולכן הוצרך לכתוב דין בור כדי למעט כלים, ומש"כ בגמ' דף ה' ע"ב בור לפטור בו את הכלים הא כתבו הראשונים דבאמת צריך לכתוב דלא נוכל ללמוד משום מזיק, ואם נימא דיש בזה משום גרמי א"כ בלי קרא ובלי ילפותא הוי ידעינן בור מחמת חיוב אדם.

ובקהלות יעקב סי' ל"ה עמד בזה ורצה לחדש דכל גרמי אינו נקרא שהפסיד אלא חיובו כמו שממונו הזיק ולכך פטור גרמי באונס. וצ"ע דא"כ מנא ילפינן דמזיק כזה חייב, דהא על כל מזיק דממונו צריך פסוק, ומנ"ל דסוג מזיק כזה כגרמי דהוי כממונו שהזיק חייב. וכן צ"ל דאין לו הפטורין שיש בממונו שהזיק כגון טמון או כלים דאמרינן דהוי כקרן, ולכן חייב אף ברה"ר ואין בו תמות כמש"כ תוס' לעיל דף ג' ע"ב לענין משורו למדנו, ומנ"ל כל זה. וע"כ דמאן דמחייב גרמי מה"ת ס"ל דזה נכלל בקרא דמכה בהמה ישלמנה דג"ז מקרי מעשה האדם, וא"כ למה לא הוי מעשה של הבהמה.

ועי' בביאור הגר"א סי' שפ"ו ס"ק ב' בליקוט בסוה"ד דכתב דזה הדין ברור דגרמי דבהמתו אינו אלא גרמא כיון שאינו עושה בעצמו. וגם זה צריך ביאור דהא כיון דחייבתו תורה על גרמי דעצמו דהוי כעשה, א"כ כשהבהמה מזיקה ע"י גרמי הו"ל כהזיקה בעצמה, והתורה חייבתו על מעשה היזק דבהמתו ולא הוי גרמא, א"כ כשהבהמה הזיקה בגרמי ג"כ נחייבו ולא יהי' גרמא.

אמנם לפימשנ"ת בדברינו לעיל ר"פ כיצד הרגל במאי דנסתפק רבא בצרורות אי כחו כגופו או לא, דהיינו שהסתפק דבמה שחידשה תורה חיוב על מעשה היזק דממונו, עדיין אינו ראי' דחייב על כחו של ממונו, דצריך לבוא לזה בדרכי הלימודים ואפשר שלא נילף דאיכא פירכא, ולמסקנא באה הלכה דכחו משלם ח"נ, עיי"ש שצדדנו בכמה אופנים לבאר ספיקת רבא, וכן במאי דפשיט רבא לבסוף. ולפי"ז יתפרשו שפיר דברי הגר"א, דהני דס"ל דגרמי דבהמתו פטור יפרשו דכיון דע"ז אין הלכה א"א ללמוד גרמי דבהמה מדחייב מעשה היזק דבהמה, דהחידוש דמצינו בתורה דחייב הוא רק על מעשה ממונו ולא גרמי דממונו.

וגם דברי הרא"ה יתפרשו בדרך זה, דכיון דכתיב איש בור הרי דגילתה תורה לחלק בין אדם המזיק דחייב גם על היזק וגם על עשייתו מזיק, והוי כעין יוכיח דלכך א"א ללמוד דגרמי דבהמתו חייב מדחייב על מעשה היזק דבהמתו, דהא ממונו שעשה מזיק יוכיח דאינו בזה כאדם שעשה מזיק, ולכן גם גרמי דבהמתו א"א ללמוד בדרכי הלימודים.

ומה שרצו לתרץ דבאמת כל בור א"א לחייב מדינא דגרמי להרא"ה כמוש"כ הרמב"ן כיון דלא הוי ברי הזיקא, ורק בשור שנפל לבור והבאיש מימיו דהוי ברי הזיקא יש מקום לחייבו מדינא דגרמי, הנה אם באמת הרא"ה סובר כן, א"כ איך מוכיח מהא דפטרה תורה שור בור, דגרמי דבהמתו פטור, אולי הפסוק מיירי בבור שנפל בו שור דזה בור הרגיל ואין בו משום גרמי, ורק משום בור של שורו רצינו לחייבו, וע"ז מיעט הכתוב, אבל בשור שהבאיש מימיו דיש מקום לחייבו מדינא דגרמי דבהמתו אולי באמת חייב, וע"כ דס"ל להרא"ה דכל היזק דבור יש לחייבו מדין גרמי, ומדפטר שור בור, הרי דגם מצד גרמי אין חייב כיון דגרמי דבהמתו פטור, וחידשה תורה דגם מצד דין מזיק של בור פטור כיון דזה בור של שור, ולפי"ז הדר קושיא לדוכתא דכל אדם שעשה בור נחייבו מדינא דגרמי.

ואמאי הא תם הוא. עי' בחזו"א סי' י"ב סק"ז דרוצה בתחילה לומר דנפילת שור לבור הוי רגל אלא דהוי אונס, וכמש"כ בפנ"י, ומה דהוי תחילתו בפשיעה לענין קרן לא יחייבו כופר כיון דתם אינו משלם כופר, ולאוקמי דמיירי במועד דאז תחילתו בפשיעה לענין נגיחה דקרן ונחייבו כעת מחמת רגל, לא רצה לאוקמי הכי, דא"כ כבר מחויב קטלא על הנגיחות הקודמות, גם תחילתו בפשיעה דקרן מועד יתכן שלא יועיל לחייבו על רגל, ומה דהוי תחילתו בפשיעה לענין שתדרס בחצר הניזק, אפשר דלא שכיח מיתה ע"י דריסת שור אלא בתינוק. ולבסוף הוכיח בחזו"א מהא דנפל והבאיש מימיו חייב, ולא נראה לו לפרש כמוש"כ הסמ"ע בסי' שצ"ח סק"ג דהפיל עצמו לבור דהוי משונה ומשלם ח"נ, וע"כ דחייב מטעם רגל, הרי דלא הוי אונס נפילת שור אפי' פיקח לבור ורק לגבי חייב דבור פטרינן על נפילת שור פיקח, אבל בעל השור שפיר אפשר לחייב מחמת רגל ולא הוי אונס, והא דלא אוקי דחייב כופר כשנפל דרך הילוכו בבור ולכן חייב כופר, משום דלגבי כופר בעינן שיפול בכחו ולא כשנופל דאין כאן כחו אלא כנפילת אבן, וכמו דממעטינן צרורות מכופר לעיל דף מ"ד ע"ב, [ולפי משנ"ת בדברינו לעיל דף מ"ד ע"ב דהא דנתמעט כחו מכופר משום דאע"ג דכחו הוי כגופו, מ"מ לא נוכל לומר דהזיק בקרן, וכיון דבתורה כתיב כי יגח דהיינו קרן לא מיירי התורה בנגיחה דכחו, אבל לגבי נפילה והזיק בגופו יש לעיין דאין למעטו מכי יגח].

אלא דלבסוף נשאר בצ"ע דהא רש"י מפרש דראה ירק בשפת הבור ומכח זה נפל ולא שהפיל עצמו ומ"מ חייב בכופר, וא"כ מה צריך לאוקמי דוקא דחזא ירוקא ונפל ולמה לא נקט פשוט דנפל דרך הילוכו, דהא לרש"י חייב כופר אפי' כשנופל, ונפילה הא לא הוי אונס כדחזינן דחייב כשהבאיש מימיו בשעת נפילה מחמת רגל. ולרש"י צריך להעמיד הא דהבאיש מימיו ג"כ בחזא ירוקא דאל"ה הוי נפילת השור אונס.

ואפשר לומר דבאמת נפילת שור לבור הוי אונס כמו דפטור בעל הבור על נפילת השור פיקח וה"נ בעל השור, ונוכל לחייבו מחמת תחילתו בפשיעה וסופו באונס וכמש"כ בפנ"י, ומ"מ לענין כופר לא שייך לחייבו מחמת תחילתו בפשיעה, דדין דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, בין אם נפרש משום דכיון דהאונס מכח הפשיעה הו"ל פושע, או להר"ח והרי"ף דפסקו דאפי' אונס שלא בא מחמת הפשיעה חייב כמו שמבואר כל זה ברעק"א ב"מ דף ל"ו ע"ב והובא בדברינו בריש מכלתין, זה הכל שייך לגבי חיובי ממון, אבל כופר דעיקרו מחמת דין חטא וחייב מיתה ביד"ש, בזה לא מצינו לגבי דיני איסורין ענין של תחילתו בפשיעה וסופו באונס, ולכן לענין כופר דעיקרו כפרה על חטאו וכיון דהוי אנוס אין עליו חטא דכופר, ומשו"ה פריך שפיר דאם נפל סתם כיון דהוי אונס לא שייך חיוב כופר, משא"כ לענין הבאיש מימיו שפיר חייב, וסוגית הגמ' אליבא דהלכתא דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, ולמ"ד דס"ל דתחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, ע"כ מה דנפל לבור חייב הוא משום קרן, כמש"כ הסמ"ע סי' שצ"ח סק"ג, ולכו"ע א"ש קושית הגמ' והא תם הוא, דע"כ מוכרח להעמיד דהפיל עצמו וזה הא הוי משונה ותם פטור מכופר.

אקנויי אקני לי' מקום בחצר. ועי' בנתיה"מ סי' קצ"ב סק"ו דמהני הקנין ע"י ההשתמשות, כיון דאינו אלא לשיעבוד בעלמא ולא להיות שלו ממש סגי בזה שמכניס השור דזה הוי מעשה קנין לקנות להשתמש בו. והנה מבואר דכדי להיות עליו דין רשות הניזק לא סגי במה דהרשהו לולא דקנה, וכן הדגיש רש"י לעיל בעמוד א' דהקנה בעל החצר רשות לבעל הפירות. ולפי"ז יש לעיין בהא דכתב במתני' דהי' בנו בתוכו משלם את הכופר, ומוקי עולא לעיל כר' יוסי הגלילי דיסבור כר' טרפון ולכן משלם כופר שלם, וכן למאן דמוקי דחזא ירוקא ונפל דחיובו מדין שן דמשלם כופר בחצר הניזק, ולכן חייב על אביו ועל בנו, אי מיירי דוקא בנו הגדול דקונה זכות להיות בחצירו ולכן הו"ל רשות הניזק וחייב כופר, אבל בנו קטן דאין לו קנין אף בדעת אחרת מקנה אינו נקרא חצר הניזק ואינו משלם כופר, דלא מיבעיא אם חיוב כופר הוא של הנהרג א"כ בעי חצר הניזק דנהרג וכאן בנו לא קנה המקום להיות בו ולא הו"ל חצר הניזק, אלא אפי' לפי"מ שרוצה לחדש במנחת חינוך דחיוב כופר הוא ישר אל היורשים, מ"מ הא לא מקרי שהזיקו להם דודאי הניזק הוא הנהרג, ולענין חצר הניזק ודאי אזלינן בתר הנהרג וא"כ לא ישלם כופר עבור קטן, והא דאמרינן לעיל דף כ"ו ע"א רגל שדרסה ע"ג תינוק בחצר הניזק משלם כופר, יצויר גבי' חצר הניזק כגון דהוא ירש את החצר מאביו ומשלמין כופר ליורשיו וצ"ע.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א