אילת השחר/בבא קמא/מח/א

אילת השחר בבא קמא מח א

דף מ"ח ע"א

אע"ג דאמר מר כי יכרה איש בור ולא שור בור הכא כיון דאית לי' להאיך למלויי' וכו'. ומשמע דלפני שעבר זמן למלויי' פטור ולא אמרינן דפשע שנתן להכנס שור לעשות בורות, ונהי דלגבי חיוב בעל השור על קלקול הקרקע לא פטרינן לבעל השור, ולא אמרינן דבעל החצר ישמור חצירו אלא דעל המזיק לשמור שלא יזיק, מ"מ נחייבו לבעל החצר עבור שלא שמר חצירו שיהי' בור שיוכל להזיק, וכמו דליל דלא אצנעי' דחייב על מה שהתרנגול הוציאו ועשה בור, וטעם דפטור משום דכ"ז שלא יפקיר חצירו לא יכול הבור להזיק לאחרים אין עליו חיוב לשמור שלא יעשה בורות בחצירו, דהא בידו לא ליתן להכנס לשוורים אחרים וממילא לא יזיק בורו.

והנה בשטמ"ק הר"א מגרמישא הביא מקשים דלמ"ד בור הפקר פטור איך נדרוש ולא שור בור הא כיון דאית לי' למלויי חייב, ומתי נדרוש לפטור שור שעשה בור. ולכאורה הא יצוייר דעשה שורו בור בחצירו סמוך לרה"ר, דאי לאו דמיעטתו התורה הי' חייב על קודם שהי' לו למלאות, ועכשיו יתחייב רק אחרי שעבר זמן שהי' אפשר למלאות, אבל שפיר הקשה דהא בעצם הא יכול לחייב על מה שעשה שורו בור בתור בעל השור דלא חסר בפשיעה אלא דלא חייבתו תורה ע"ז, אבל כיון שפשע אז בתור בעל החצר כמו דחייב למלאות ה"נ צריך לשמור חצירו שלא יהי' בור ע"י מעשה בהמתו או בהמה אחרת. וכיון דבאופן זה יזיק הבור גם כשלא יפקירנו רמי עליה למינטר חצירו שלא יעשו בו בורות סמוך לרה"ר ויתחייב על נזקין אפילו לפני שהי' זמן למלאותו.

כיון דאית לי' להאיך למלויי' ולא קא מליי' כמאן דכריי' דמי. בתוס' לעיל דף כ"ט א' ד"ה פליגי הוכיחו מכאן דאם א' מניח אבנו של חבירו ברה"ר חייב בעל האבן לסלקו, ואם לא סילקו בעל האבן חייב ולא זה שהניח, ובאמרי משה סי' כ"ט סק"ז הקשה מאי ראי' מכאן יותר מכל פעם דהפקיר רשותו דעי"ז נעשה בור אע"פ דבשעת הכרי' הי' בהיתר, וה"נ כאן מה שהשור חפר עדיין לא הי' בור דהא לגבי שוורים דעלמא לא הי' עדיין חיוב בור דאין להם רשות להכנס, וכשמפקיר נעשה בור ולכן רק בעל החצר חייב, אבל דבריהם יתיישבו דבעצם הא עשה בור ולגבי בעל החצר הי' שייך לחייב בעל השור לולא המיעוט דלאו שור בור ואין על בעל החצר לדאוג לבור שעשה חבירו שלא יכשלו בו בני אדם, ומותר להכניס לכל מי שרוצה בחצירו, ולאו כל כמיני' דחופר לשעבד בעל החצר ולאסור עליו להכניס את מי שרוצה בחצירו, וכן לאו כל כמיניה שהבעל החצר לא יוכל להפקיר חצירו, ונמצא דשייך לחייב את בעל השור עבור כריית בור אלא דהואיל והוא שלו יש סברא דמוטל עליו למלויי' אע"פ שיש כורה שאפשר לחייבו, ולכן אם מכניס אנשים או מפקיר הוא מחויב, אבל ודאי דזה שחפר הוי כורה בור, ואם הפקיר או הכניס אנשים לפני שנודע לו שיש בור יתחייב החופר, אם האדם חפר ולא שור, ולכן הוכיחו שפיר דגם בהניח אבן חבירו ברה"ר חייב הבעל האבן אם לא יסלקו אחרי שידע שאבנו מונח ברה"ר. וכבר ציין בגליון הש"ס כאן דתוס' כאן מסופקים בזה. (מהדו"ק)

סתם גללים אפקורי מפקיר להו. יש לעיין לס"ד דלא מפקיר להו וחייב א"כ ה"נ בהטילה גללים ברה"ר ונתקל בהם יהי' חייב, ולמסקנא נמי הא חייב ורק על הכלים הוא פטור כמש"כ רש"י, והתוס' הסכימו עמו, ואיך יכול להוליך בהמתו ברה"ר. [וכמו שכתבו דמה"ט פטור בשן ורגל ברה"ר דנמצא אין אדם שיכול להוליך בהמתו ברה"ר].

תוד"ה אע"ג. דה"ל למידרש מפסוק זה שלא יתחייב שום אדם בבור שכרה שור. יש לעיין אי ה"ל לחשוב מכח זה דבכלל אין חיוב מחמת דהו"ל לסלקו בבור שהוא לא כרה, כגון בלקח דבר של חבירו והניח ברה"ר דיתחייב רק המניח ולא בעל החפץ, ודלא כמו שס"ל לתוס' אליבא דאמת בדף כ"ט א' בד"ה פליגי, או דזה הי' סברא רק באיש בור ולא שור בור דלא יתחייב על שה"ל לסלקו, אבל בהניח אבנו של חבירו יתחייב שפיר בעל האבן, ובסברא קשה לחלק דממ"נ אם יש צד לחייב על שהו"ל לסלקו מה ישנה מה דעשה שור, וע"כ לכאורה הכונה דס"ד דאין כלל דין דהו"ל לסלקו. אבל ג"ז קשה קצת דמה זה שייך עם הדרשה של איש בור ולא שור בור, ואין זה חידוש רק בשור בור אלא שיש חידוש דהו"ל לסלקו אינו עושה חיוב.

וע"כ צ"ל דבעושהו בר חיובא אז בעל החפץ לוקח חיובו של המניח מחמת דיש בור דחייבים עליו, משא"כ בשור שעשה בור, וכן בנעשה בור ע"י רוח שאינה מצוי' דאין את מי לחייב אז ס"ד דאין דין דהו"ל לסלקו על בור שהוא פטור, ועי' בשטמ"ק בשם הר' ישעי' דס"ד דכשמשלם הו"ל בעל החצר כאילו שורו חפר ולכן ס"ד דיפטר והיינו כמש"נ. ואע"ג דבסוף דבריהם מספקא להו להתוס' אי עושה בר חיובא אם חייב בעל החצר, מ"מ זה ברור דבעושה בר חיובא וכבר כעת אין לחייבו כגון שמת ודאי יתחייב בעל החצר, אבל בעושה השור את הבור ס"ד דיפטר דאין זה כריית בור שאפשר לחייב ע"ז לא את בעל השור ולא לבעל החצר.

תוד"ה איש בור. ויש לומר דהתם נמי כתיב שלם ישלם המבעיר את הבערה דמשמע דוקא כשמבעיר עצמו הוא משלם. מבואר דבלי פסוק הייתי מחייב על אש שורו וכן על בור של שורו, ויש לעיין דהא כל מזיק צריך פסוק או שנלמד מהצד השוה כמבואר לעיל דף ה' ע"ב, ומהיכי תיתי ס"ד דנחייב אש או בור של שורו, וללמוד מהאבות נזיקין ודאי דאין יכולים דיש פירכא גדולה.

ואפשר דמהא דחזינן דחייב כששורו הזיק ידעינן דמעשה שורו הוי כאילו הוא עשה, ואע"ג דמ"מ אין עדיין ראי' שיהי' חייב אם מעשה שורו יזיק, מ"מ הא מיהת דיש לו איזה זיקה למה ששורו עשה, ולפי"ז יש סברא דהוי לענין זה כמו שעשה דרמי עליה לשמור שהדבר לא יזיק, ויתחייב אם לא ישמרנו ויזיק, ואם ירצה להפטר יצטרך למלאותו, וע"ז יש מיעוט דלא שור בור דאין נחשב כלל למעשה דידי' ואפילו לא ישמרנו ולא ימלאנו ויזיק יפטר, ואע"ג דבכמה דוכתי משמע דמביאים דרשה דולא שור בור גם על מה דאינו חייב אם ינזק בהבור הזה תיכף, היינו משום דאחרי שנתמעט יותר פשוט להביא מהפסוק, דמזה הא אפשר לדעת מכ"ש כשזה הזיק לפני שהי' לו לשמור או למלאות, אבל אי"צ לזה דרשה, דהדרשה בעיקרה הוא לאפוקי שאין לו שום שייכות לזה שהשור עשה וממילא אין מוטל עליו כלל לשומרו או למלאותו, וצ"ע.

בא"ד. מבואר דבלי שיהי' גזה"כ דלא שור אש לא נדע מהא דנתמעט דלא שור בור. ואפשר לומר לפי"ז דמצינו בתורה חיוב על ב' סוגי מזיק, א' בשור דהחיוב הוא על חוסר שמירתו, ב' בור ואש דחיובו על עשייתו מזיק, ולפי"ז בבור דחייב על עשייתו אין החיוב בעד שלא שמר הבור אלא מחמת שעשה בור, וחידשה התורה דעבור עשייתו חייב כאילו הזיק, ולכן ס"ד דה"נ אם השור עשה בור דנמצא דהשור הזיק ובזה שלא שמר השור נחייבו מחמת שעשה שיהי' היזק ע"י שיעשה בור, וע"ז מצאנו מיעוט, וכן בעשיית שורו אש, אבל אם בורו יעשה בור או אשו יעשה בור אולי באמת יתחייב, דמצינו רק מיעוט דעל עשיית בהמתו אינו חייב, כיון דחיוב דבהמתו אינו מחמת עשייתו אלא מחמת שלא שמרו, ובזה חידשה תורה דעבור שלא שמרו לא מתחייב אם יעשה שורו איזה מזיק, אבל היכא דחיובו מחמת דהוא עצמו עשה, אז אם עשייתו עשתה עוד עשיה ובאופן דלא יהי' כח שני אלא ככח כחו איה"נ דיתחייב שפיר, אלא דתמיד אם בורו יעשה בור הו"ל כח שני לגבי עשייתו, וכח שני הא הוי גרמא, ולא שייך לחייבו על עשייתו כח שני. [ובחזו"א סי' א' סק"ב נקט בפשיטות דיש גם מיעוט דלא בור בור וכן לא אש בור וצ"ע], ואע"ג דגם היכא דהו"ל לסלקו חייב היכא דהוי ממונו, היינו דמשום זה דינו כעושה בור, אבל היכא דצריך לחייבו משום עשייתו לא יכולים לחייבו על עשייה כזאת דכח שני, ממילא לא שייך לחייב הנתקל מחמת פשיעתו בהתקלה על מה שיזיקו חרסים דשני, דהוי כח שני, דאם נחשיבו ככורה בור הו"ל כורה בור ע"י כח שני.

בא"ד. עי' בנחל"ד לעיל דף כ"ב דביאר דלר"י באמת לית לי' האי דרשה, דהא מיבעיא ליה האי קרא דמבעיר לדרוש דאשו משום חציו ולכן חייב באש דבהמתו. וצ"ע דלפי"ז לר' יוחנן אם הדליק כלבו אש וכלו לו חציו ג"כ יתחייב משום ממונו. והנה גם אם נפרש דדין דכלו לו חציו מיירי דוקא בנפלה גדר ברוח שאינה מצוי' ולא שייך לחייבי' אח"כ אלא א"כ ידע בי', מ"מ נמצא דיתחייב אז אפי' אם נעשה אש ע"י כלבו, וזהו חידוש כיון דבלי שעשתה בהמתו לא יהי' חייב לגדור ולמה מעשה בהמתו מחייבו, ובמיוחד אם נפרש דכלו לו חציו מקרי אף בנפל גדר ברוח מצוי' וחייב אז אפי' לא נודע לו מנפילת הגדר, ולפי"ז נימא דיתחייב בכלו לו חציו דכלבו משום דאיבעי לי' לאסוקי אדעתי' שיפול הגדר ויתחייב כעת על פשיעת אשו שלא שמרו, וזה חידוש גדול דלמ"ד משום חציו יתחייב משום ממונו היכא דכלו חציו דכלבו.

וכן צ"ע בהא דכתבו התוס' לעיל דף כ"ב ע"א דכח כחו לרבנן פטור, ובכח כחו הא אין חסרון מצד דחסר בפשיעה א"כ יתחייב משום ממונו, דכחו עשה מזיק דהיינו הצרור דדין חיוב ממונו עליו עשה אש ויהי' כמו אש של בהמתו, ויהי' חייב אם אש של בהמתו חייב לר' יוחנן.

והעירוני דבשלמא לס"ד דלא ידענו דר' יוחנן אית לי' נמי משום ממונו לכן חייב על הגדיש רק ח"נ כדין צרורות, אבל למסקנא דר' יוחנן אית לי' נמי משום ממונו א"כ נחייבו על שכלבו עשה מזיק אש ויתחייב נ"ש, אמנם יש לומר דכמו שצרורות משלם ח"נ כך אם עשה מזיק בכחו לא יוכל להתחייב יותר מח"נ.

תוד"ה וטינפו. עי' בחזו"א סי' א' סק"ד דביאר דלהתוס' אין עליו לשמור גללים שלא יהיו בור, כיון דכשהם במעיה אין עדיין שם מזיק עליהם, ומשמע מדבריו דלרש"י חייב לשמור גללים שבמעי בהמתו שלא יהיו בור, עיי"ש דנתקשה דלרש"י נחייבו משום אש. אמנם הלשון ברש"י משמע דאין החיוב מתחיל מקודם אלא דכשיהיו הגללים אז חייב לסלקם, וכן בשור שחפר בור כתב רש"י דפטור משום דחפירה לאו דידי' הוא, משמע דאילו הוי דידי' הוה מחייבינן לי', ויהי' נפק"מ דאם השמירה דלא יפלו גללים בחצר חבירו, נמצא דאם ינזק תיכף חייב בעל הגללים לסברא דמוטל עליו לשמור שהגללים שלו לא יהיו בור, אבל אם החיוב מחמת דאז יש לו גללים ועליו לסלקו, אלא דאין זה נקרא מחמת אונס כיון שפשע דידע דדרכו להטיל גללים ושאז יהיו מחויב לסלקם לכן חייב, אבל מה שהזיק לפני שהי' לו זמן לסלקם יהי' פטור, אלא דצע"ק דהא עיקר הטעם דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור הא הוא משום דעל עצם הכריי' אינו חייב, וא"כ ה"נ בשור שכורה בור כיון דעל עצם הכרי' אינו חייב א"כ כשיפקירנו יפטר אפי' אם ניתן לו דין פושע.

והנה בהגהות חשק שלמה לעיל דף ל"ב הביא קושיא בשם הג"ר יעקב באריט ז"ל למה אם הוזקה מהלכת ברבוצה חייב נימא ולא שור בור, ובחזו"א ס"א סק"ב כתב דלשמור ששורו לא יהי' בור שפיר מחויב, ורק שלא יעשה בור אינו מחויב, והיינו דהשור עצמו נעשה בור כשרבוץ וצריך לשומרו מזה. ונמצא לפי"ז כמו דאם הניח דליל במקום שאינו מוצנע חייב אם הוציאו התרנגול ונכשלו בו, ובודאי לא יועיל מה דיפקירו שם במקום התורפה, א"כ נמצא חידוש דין, דאם אדם מפקיר שורו, יתחייב אם אח"כ ינזקו בו מטעם בור, דהא יש לו על השור חיוב שמירה בתורת חפץ שאפשר להנזק בו בתור בור.

והי' אפשר דבאמת אינו מחויב לשמור בהמתו שלא תהי' בור, דהנה בור המתגלגל שייך שמירה על הבור בעצמו ולא שישמור האדם והבהמה שלא יגלגלוהו, וכן אבנו שבראש גגו דשייך לשמור האבן הוי בור מחמת דע"י רוח מצוי' יזיק במקום הינוח, וכן דליל דשייך לשומרו בלי התרנגול, ואין אנו מכריחים אותו לעשות פעולת שמירה בהתרנגול אלא בהדליל, וכן בהא דמבואר לעיל שלא תאכל יותר מדאי שייך לחייבו לשמור הפירות שלא יאכלו ע"י הבהמה וחייב משום בורו, אבל היכא דכל פעולת השמירה תהי' בהשור שלא ישכיב עצמו להיות לתקלה, אז אין לדון מכח שמירת השור בתור בור ע"י שישכב אלא א"כ נחייבנו לשמור השור שלא ירבץ ברה"ר, וזהו נתמעט מלא שור בור, וכן בגללים השמירה היא בהשור שלא יעשה את הגללים לבור, דכיון דבמציאות מה ששייך לשמור הוא את השור שלא יביאו אותו שיטיל גללים בחצר חבירו, וכן שלא ישכיב עצמו, אז זה חיוב לשמור שור מלעשות בור ולא שמירת החפץ שלא יהי' בור, וה"נ בדליל אם הי' צריך עי"ז לשמור תרנגולין שלא יקחוהו לא הי' מקום לחייבו, אלא שהחיוב לשמור הדליל שלא ילקח ע"י התרנגולין, ואפי' דכעת יהי' מחויב לגרש התרנגולין היינו משום חיובו ששייך לשמור הדליל בלבד, אבל היכא דכל ענין שמירה דשייך בו הוא שמירת הדבר מלעשות בו בור, אין זה שמירת הדבר שלא יהי' בור אלא שמירת השור שלא יעשה בור.

ועי' בראב"ד דבגללים כיון שאין השור עושה זה מדעתו והשור אנוס איהו בעי לאסוקי' אדעתי' שיטיל גללים ויש לחייבו, והו"ל כנפלה גמלו ולא העמידה. והנה כיון דלדבריו כה"ג לא נתמעט מלא שור בור, לכאורה לא הוצרך להוסיף דהו"ל כנפלה ולא העמידה, רק כיון דפשע על עצם הטלת גללים הו"ל כורה בור, לכן יש להסתפק אם כוונתו דאע"ג דפשע מ"מ אין על מה לחייבו משום כריית הבור, דהא לשמור השור לא שייך דאנוס, וחפץ שיהי' חייב לשומרו שלא יהי' בור ג"כ לא שייך, אלא דמ"מ כיון דפשע חייב אח"כ לסלקו כיון דזהו שלו, וכשעבר זמן ולא סילקה חייב אפי' אם יפקירנו בינתיים, ולא דמי למפקיר נזקיו מחמת נפילת אונס דלאו מעשה דידי' הוא כלל, אבל היכא דמקרי מעשה דידי' אלא דא"א לחייבו על העשיי' מ"מ מחויב לסלקו ואין לו להפטר ע"י שיפקירנו, ולכן כשיעבור זמן שהי' אפשר לסלקו חייב, וכמו שמשמע מרש"י ומהתוס' כאן דכתבו לקיים פירש"י דפשע שהכניס שור שדרכו להרביץ גללים, משמע דאע"ג דלא חייב על עצם הטלת גללים דשורו משום בור, מ"מ חייב לסלקו ולא יוכל להפטר ע"י שיפקירנו, או דס"ל דהיכא שבהכרח יהי' בור ע"י השור והשור אינו נקרא שעושה זה אז חייב שפיר, ואין זה נכלל בפטור דולא שור בור, שזה רק אם השור עושה מדעתו.

ונמצא דאם יודע שמכח שורו יהי' בהכרח בור שייך להטיל עליו חיובים, ומש"כ דהו"ל להעמידה, לישנא דלעיל דף כ"ט נקט, והתם איכא רבותא דר' יהודה פוטר גם בזה וצע"ק. ולפי"ז מה דחייב בהוזקה מהלכת היינו משום דעליה רמיא לסלוקי', ואם הוזקה לפני שעבר זמן כדי לסלקה איה"נ דיפטר מחמת ולא שור בור. אמנם אם יפקיר השור כשהוא מושכב ברה"ר, לפי סברת רש"י דכתב כאן דהיכא דהוי דידי' בשעת נפילה חייב אפי' אם יפקירנו, ה"נ חייב על היזקם של אלה שיכשלו בשורו מדין חיוב בורו אפי' כשאח"כ הפקירו.

תוד"ה הזיקו. וי"ל דהוה ס"ד התם משום דאיכא תרי ספיקי שמא לא תהא בקעת נתזת וגם לא יבוא שום אדם ויוזק. יש לפרש דלכן הוי יותר כאונס גמור, או דלכן זה יותר ברשות, דכיון דאין עושה דבר שיזיק אלא שיכול להיות שיעשה דבר שעי"ז יזיק מכחו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א