אילת השחר/בבא קמא/לה/ב
רש"י ד"ה רצה מזה גובה. ואם אבד האחד קם חבירו במקומו ומשתלם הימנו. צע"ק למה צריך להוסיף דקם במקומו, דהא כמו דקודם הי' יכול לגבות ממי שירצה ה"נ עכשיו, וכיון דבודאי ירצה לגבות ממנו ממילא יגבה, אבל לא בעי משום דקם במקומו של הנאבד, והנה בעצם צריך להבין דאיך יש לו רשות מאיזה שירצה, דהא ודאי לא הי' כוונתו של המקשן לומר דאין דין דמגופו דהא מקרא מלא כתוב ומכרו את השור החי וחצו את כספו, וגם למה דוקא גובה משור השני שיגבה מכל החפצים של המזיק, וע"כ דהוי ס"ל לחלק דכשיש ספק שאני, אע"ג דבכל ספק ס"ל לתנא דידן המע"ה, מ"מ לענין מגופו מהני למיגבי מכל שור שהוא נכנס בהספק, ואולי ס"ד דזהו מתקנ"ח כדי שלא ידחנו מכל וכל לכן העדיפו כח הניזק לגבי זה, ואע"ג דלכאורה זה רק כשישנם שניהם דאז ממ"נ מגיע להניזק להשתלם ואז הוא דיכול לגבות מאיזה שור שירצה מאלו שנכנסים בהספק, אבל כשנאבד מנ"ל דיוכל לגבות, דהא אם המזיק נאבד אין ממה לגבות ומנ"ל דגם לענין זה מהני מה דהוי ספק, וע"כ צ"ל דהוי ס"ל דלענין ספק דמגופו כיון דמשתלם מכל מי שרוצה הרי דלענין זה מהני מה דהוי ספק שיהי' לו דין כאילו ודאי הוא הזיק ומשתלם מגופו, וא"כ ה"נ כשנאבד, והיינו משום דגם כשישנו, מה שיכול לגבות מכל מי שרוצה, הוא מחמת דכל שהוא בהספק נכנס במקום השור המזיק ממש, אלא דכשישנם שני השוורים הוצרך לזה רק שלא ידחנו המזיק לאיזה שהוא רוצה לתת וכשנאבד צריך להאי טעמא כדי שיגבה בכלל.
ועפ"י כל האמור יש ליישב מה דהקשו התוס' בד"ה ש"מ דלרש"י הו"ל להקשות מהסיפא דא' גדול וא' קטן דמשתלם לגדול מן הקטן, דודאי דלא יוכל לגבות אלא כדי שיווי דקטן, דלגבי הנידון כמה הוא חייב ודאי דהממע"ה ואין עליו חיוב אלא כנגד שיווי השור הקטן, ואולי דיוקם הוא מהא דקתני מן הקטן, דמשמע רק מן הקטן ולא מן הגדול, הרי דרק מן הקטן יוכל לגבות ולא מן הגדול אף כנגד השיווי של השור הקטן. (מהדו"ק)
תוד"ה ש"מ. דחשיב כאילו הוי חד גופא. לכאורה לר"ע הא כתבו התוס' לקמן דף מ"ז דאם אבד הפרה מפסיד כנגד חלקה ואינו יכול לגבות מהולד אלא כנגד חלקו בנגיחה, וכמו בכיחש דגם הניזק מפסיד ה"נ הניזק מפסיד במה שקצת מהדבר המזיק נאבד וא"כ ה"נ לא יוכל לגבות אלא רביע, ואולי איה"נ, או דכוונת המקשה לר' ישמעאל. (מהדו"ק)
תוד"ה ור' עקיבא. הקשו על רש"י דלר' ישמעאל דבע"ח הוא, גובה אם נאבד, קשה מהא דבשחטו מה שעשה עשוי, ויש לתרץ דכיון דנתחייב לו דמים ודאי, וכעת נאבד וספק אם נפטר מחיובו על הדמים או לא הו"ל כאיני יודע אם פרעתיך דחייב, ואע"ג דלא הי' עדיין העמדה בדין מ"מ ס"ל לרש"י דהו"ל כאיני יודע אם פרעתיך, ובשחטו ודאי פטור גם לר' ישמעאל וכן באם נאבד השור המזיק, אבל כאן דהוי ספק שפיר חייב, משא"כ לר' עקיבא דשותפין נינהו והשור הנשאר לא הי' ודאי שהוא חייב, ונהי דהי' גובה בממנ"פ אבל לא הי' עליו ודאי חיוב, ולכן אם נאבד מפסיד הניזק.
בא"ד. אפילו לר' ישמעאל שחטו מה שעשה עשוי. לכאורה יכולים להקשות מיני' ובי', דהא מרש"י משמע דדוקא אם אבד אחד לא אבדו מעותיו, אבל אם נאבדו שניהם אבדו מעותיו, וכיון דס"ל להתוס' דאין לחלק כיון דאם אין המזיק א"א לגבות כמו בשחטו א"כ ה"נ בנאבד א' מהם, א"כ קשה מיני' ובי' דמה נפק"מ בנאבד א' מהם או שניהם. וכבר כתבנו ליישב שיטת רש"י לעיל. (מהדו"ק)
בא"ד. ומצי למימר ניזק שלך נאבד ולא שלי. צ"ע איך ס"ד דמצי התובע לומר שלך נאבד, דהא אדרבה תמיד יד המוחזק על העליונה, [גם צ"ע הלשון דכתבו ס"ד דהוי כאילו האחד מן השנים בחזקת הניזק, דהא זה באמת כן ולא רק ס"ד, ומשמע מדבריהם דאם הי' באמת כן הי' הניזק יכול לומר שלך נאבד, וצריך לתקן הלשון וכוונתם דס"ד דכיון דהוי בחזקת הניזק לכן יאמר שלך נאבד], ואפילו באופן דעומד באגם מ"מ הא איכא חזקת מר"ק לומר שזה השור הי' תמיד של המזיק ולא יצא מרשותו, ועיין ברא"ש שכ' דס"ד דהו"ל כב' שותפין שיש להם ב' שוורים ונאבד א' מהן דמפסידים שניהם קמ"ל דשאני הכא דלא נתברר חלקו מצי לומר לו אייתי ראיה דהך הוא דאזקך, וגם עליו קשה דבשו"ע סי' רצ"ב סעיף י' בהג"ה [ועי' בסמ"ע ס"ק ל'] מבואר דאם נתערב דבר של חבירו בדברים שלו יכול לומר שלך נאבד אם זה דבר שמקפידים שכ"א רוצה דבר שלו, ולמה ס"ד דיכול לטעון שיפסידו שניהם. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |