אילת השחר/בבא קמא/כט/ב

אילת השחר בבא קמא כט ב

דף כ"ט ע"ב

שני דברים אינן ברשותו של אדם וכו'. פי' דבבור בעצם היה אפשר לפרש בכוונת התורה דהחיוב הוא בתור כורה בור אבל לא משום בעלות, אך כיון דהתורה קוראתו בעל הבור, הרי דמטעם בעלים חייבתו תורה, וה"נ בחמץ דהוי שלך, אבל באמת אילו הי' כתוב דמי שהי' לו חמץ אסור להשאירו בפסח לא הי' ראי' שהאיסור הוא מחמת דהוי שלך, ורק כיון דאסרתו תורה בלשון לך חזינן דהוא מקרי בעלים וזה האיסור. והנה יש מקשים מ"ט לא חשיב אש, ויש לומר דבקרא לא נזכר כלל דחיובו מחמת שם בעלים, ואדרבה כתיב המבעיר את הבעירה, ואפילו היכא דכלו לו חציו נהי דאנחנו מחייבים אותו מחמת דין ממונו, היינו משום דהתורה נתנה לו חיוב לשמור כמו שמחויב לשמור שאר ממונו, אבל לא מצינו שהתורה תחדש דחיובו מחמת דהוא כשלו אדרבה התורה חייבתו בתורת מבעיר את הבעירה.

והנה בשטמ"ק הביא קושיא למה לא חשיב שור המועד דאסור בהנאה, ומסתמא כוונתו דגם בשור מועד שחייב כופר כתוב וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו, הרי דהתורה קראתו בעליו אע"פ שנאסר בהנאה, ואין הכוונה מחמת מה שנאסר לפני הנגיחה רביעית, דאז באמת לא יהי' חייב על הנגיחה רביעית כמש"כ התוס' לעיל דף כ"ד ד"ה ולא ישמרנו דמיירי דלא נאסר עדיין בהנאה, אלא דקושיתו מחמת דנאסר בהנאה מחמת הנגיחה הרביעית, ואע"פ דחיובו דכופר על שעת נגיחה דעדיין לא נאסר, מ"מ קשה לי' הא בעינן עד שיהי' מיתה והעמדה בדין שוין כא', ונגח ואח"כ הפקיר פטור, ומ"מ התורה קוראתו בעליו ולא הוי כנגח ואח"כ הפקיר אע"פ שאסור בהנאה, ולא ניחא לי' לתרץ דחיוב דכופר יתחייב רק לפני שיגמר דינו של שור, והנה בזה הגזה"כ דשור המועד אפשר לפרש דהגזה"כ דחייב מחמת דהי' בעליו ואין בו הפטור דנגח ואח"כ הפקיר, או דהגזה"כ דהוא כעת בעליו, ואם נפרש כהצד הראשון לא הי' קשה כלל, דכאן הא הי' בעליו רק אין בו פטור דאח"כ הפקיר, וע"כ דמפרש דקוראתו תורה בעלים כעת ולכן קשה לי' דהי' צריך למיחשב גם שור המועד, ומזה ראי' למש"נ דאם נפרש כמו שלומדים דהחידוש בור הוא מחמת מה דחייב על הפקר ולא משום מה דקורא אותו בעל הבור, ולכן הוקשה להם דבאש ג"כ חייב אף שאינו שלו, א"כ מה קשה להשטמ"ק דהא בשור המועד אינו חייב כופר על נגיחת שור שנגמר דינו לסקילה כמבואר בתוס' דף כ"ד ד"ה ולא ישמרנו.

ואין מזה סתירה למה דלעיל בדף ג' א' בתוד"ה בין, הוכחנו דחיוב דאש הוא משום דשייך להיות ממונו, דמ"מ אין החיוב מחמת דהתורה אומרת דזה שלו, אלא דעל דבר ששייך להיות שלו שייך שהתורה מחייבתו בשמירה כדין בעלים, אבל לא מפני שהתורה אומרת דהוא הבעלים. (מהדו"ק)

לא שנו אלא שנתכוין לזכות בהן. פרש"י דלאחר שקנייה אע"פ שהניחו שם לא הפקירו אלא נתכוין ליטלו משם לאחר זמן. והנה להטור חו"מ סי' רס"א דס"ל דאבידה מדעת הוי הפקר מאי מהני מה דנתכוין לזכות בו כיון דהניחו, ואפילו למש"כ הש"ך דלא תמיד הוי הפקר, מ"מ כאן יש לתלות דהפקירו, דהא כמו דמותר לו לקנות הגלל דודאי זה הפקר ה"נ יש לומר דכשהוא מניח זה ברה"ר מסתמא מפקירו ומה מהני מה דמתכוין לזכות בו.

למוצא בור מגולה וכסהו וכו' לא אסתלק להו מעשה ראשון. הנה לכאורה משמע דבור מכוסה הוי רק כשמור, וכן משמע לקמן דף נ"ה ע"ב דהתורה מיעטה בשמירתן דאם כסהו פטור, ואפשר דאפילו דכשעושה חלל למטה ברה"ר אף על פי שאינו מזיק כלל מ"מ נשאר עליו שם כורה וכשיסתלק הכיסוי יתחייב לשמור בורו אחרי שיודיעו לו, ואין זה כמו שנעשה בור באונס דאז אם הוא הפקר אי"צ לשומרו לכו"ע כמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס, דכאן דעשה חלל מדעתו הו"ל שם כורה על החלל הזה, ונהי דכעת אינו מזיק אבל כשיפתח יתחייב לשומרו, וצריך טעם לחלק בהא דחפר בור ט' והשני השלימו לי' דהשני חייב בכל, מ"מ איך ירד ממנו שם חופר בור ולא עדיף מכסהו, ולפי"ז כשיסתם טפח א' צריך שוב הראשון להתחייב, ועיין לקמן בגמ' נ"א ע"ב דזה בעיא דלא איפשטא, ואולי כשנעשה אחר בעל הבור עדיף וצ"ע.

ויש לעיין הא דהפותח חייב וע"כ דבפתיחת הבור נקרא בעל הבור, אלא דזה רק עד שיוודע לבעל הבור, ומ"מ אם הראשון הוא בעל הבור איך שייך להחשיב להשני בעל הבור, ונהי דא"א לחייב להראשון דהוי כאנוס, דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' שיפתחו בורו, מ"מ כיון דהוי בורו דהא אחרי שידע יתחייב עליו, א"כ איך שייך להחשיב להשני בעל הבור, דאם לא אסתלקו מעשה הראשון איך השני יכול להיות בעל הבור, ונצטרך לומר דגזה"כ דבפתיחה נעשה בעל הבור עד שידע הכורה, ובתוס' לקמן דף נ"ה ע"ב הא כסהו מבואר דכשפותח אינו חייב לכסות יותר משהי' מכוסה קודם, וזהו ג"כ מחמת דאין הוא ממש בעל הבור רק כפי מה שנגרם ע"י מעשהו, וצע"ק. (מהדו"ק)

כגון שהפכה לפחות מג'. ומבואר ברשב"א וכן בהג"א דה"ה דלא הרחיק ג' ממקום שהיתה דאילו הרחיק אבן או גלל ג' טפחים הוי בור חדש, וצ"ע למה לעיל דף ו' א' בבור המתגלגל ברגלי אדם לא יהי' המגלגל בעל הבור, ובודאי מיירי דנתגלגל יותר מג' טפחים ממקום שהיתה, ואפשר דמה דרגיל להתגלגל דרך הילוכם לא נסתלק מעשה ראשון, משא"כ כשהגביה והפך שלזה אינו עומד ושפיר נסתלקו מעשה ראשון.

שאין דרכן של בנ"א להתחכך בכתלים. ולפי"ז אם הוזקו בהמות יתחייב בעל הקוצים משא"כ למ"ד בור ברשותו פטור דיפטר גם על נזקי בהמות. אמנם ביש"ש נקט דה"ה אין דרך בהמות להתחכך בכתלים. והנה מבואר דאע"פ שאין דרכן של בנ"א להתחכך בכתלים, מ"מ כשמפריחן חייב, וכ' בנימוק"י דכשמפריחן הא אי"צ להתחכך בגדר כדי להנזק כיון דיוצאין קצת קוצים וזה לא מרגישין וניזוקין, ומרש"י לא משמע כן, וכבר העיר במלוא הרועים בזה, ואפשר לבאר לפירושו דבעצם במצמצם הא כיון דהוי ברשותו הא הי' שייך לומר מאי בעית ברשותי, וכן בכל בור ברשותו, אלא דמ"מ אמרינן דכיון דזה קרוב לרה"ר היכא שהולכין חייב דלאו כל כמיני' לקרב כ"כ, אבל כיון שאין דרך להתחכך אין זה נקרא שהסמיך לרה"ר, אבל בהפריחן לרה"ר דשם לא שייך כלל ברשותי' מאי בעי אז אין יכול להפטר מחמת אין דרכן של בנ"א להתחכך, כיון דהוי במקום שאין רשותו כלל. (מהדו"ק)

תוד"ה אלא אמר. א"נ משום דהוי האי גלל בכליו וכו'. ובשטמ"ק כתב בשם הראב"ד דכיון דמכוין לזכות אע"פ שלא קנה הו"ל כמפקיר נזקיו דחייב, והדברים תמוהים כיון דלא זכה מעולם איך שייך לחייבו דהא לא כורה בור הוא, וגם לאו דידי' הוא.

ואפשר לומר בכוונתו, דהנה חזינן דלגבי נזיקין כל שזה ברשותו שייך לחייבו אפילו זה לא שלו ממש, כמוש"כ התוס' לקמן דף נ"ו ע"ב דגם גזלן חייב מה"ט, אלא דיש גזה"כ דצריך שיהי' להדבר בעלים, ולכן נכסי הפקר נתמעט כמבואר בגמ' לעיל דף י"ג ע"ב, ויותר מפורש ברמב"ם פ"ח הל' ד' מנזקי ממון דהפקר נתמעט, וא"כ בבור דחייב מפקיר נזקיו ואין דין בבור דחיובו הוא רק אם יש להבור בעלים, אפשר לחייב כדין בעל הבור לזה שרוצה לזכות כיון דמחזיקו כשלו אע"פ שאליבא דאמת לא קנהו, וזהו מש"כ דהוי כמפקיר נזקיו היינו דאין דין בבור שצריך שיהי' לו בעלים.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א