אילת השחר/בבא קמא/כו/ב

אילת השחר בבא קמא כו ב

דף כ"ו ע"ב

תוד"ה האי מיבעי לי'. וי"ל דשלא במקום נזק דלקמן היינו במקום שלא עשה רושם כדקתני כוואו על צפרניו. אין להוכיח מזה דלגבי חיוב צער ל"צ שיהי' בהמעשה שגרם הצער להיות ניכר, דכאן כיון דרואים הכוויה ובשעת מעשה ניכר דיש צער, וצ"ע מה דאמרינן לקמן דף צ"ח דבשף מטבע כיון דלא חיסרה אינו חייב, ולכן גם בחרשו דזה חבלה באדם חייב רק משום דיוצא טיפת דם, ולכאורה באדם שחבל באדם שיש חיוב ד' דברים למה יצטרך דוקא חיסרו כדי לחייבו בנזק ולמה לא יתחייב בלא חיסרו דמי גרע משבת וריפוי, ואין לומר דאיה"נ דאם הוא קרוב למזיד יתחייב דלא גרע מחיוב ד' דברים, וכל מה דפטרינן בלא חיסרו מיירי דעשה בשוגג דכה"ג אינו חייב ד' דברים ורוצים לחייבו משום דנזק חייב אפי' בשוגג ואונס, ובזה פטרינן לי' משום דלגבי חיוב מיוחד זה דנזק בעי שיהא חיסרו, דלא משמע כן, וגם א"כ כדפריך לי' לקמן דף צ"ח מהא דחירשו הא יכול לתרץ דמיירי בכונה, ודוחק לומר דמשמע לי' דמיירי בכל גווני.

ויש לבאר דמה דפטור בלא חיסר אינו משום דאין חיוב תשלומין בלי שחסר, אלא משום דבלי שחיסר אין זה נזק ונזק מקרי רק אם יש חסרון, ולא שייך ללמוד שחיוב נזק יהי' חייב בגדרי חיוב של ארבעה דברים בנזק, שבלי חסרון אינו נזק ולכן פטור, משא"כ חיוב ארבעה דברים.

אלא דצ"ע כיון דלמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק הרי דאע"ג דלא חסר כלום יוכל להיקרא נזק, וכל מה דקי"ל דלא שמיה היזק הוא משום דלא ניכר, א"כ הרי דאין מוכרח שיהי' חסר א"כ למה לא יהא מקרי נזק באופן דניכר ולא חסר, אלא דאפשר לומר דהיכא דכל הדבר ניזק אז אין כלל צורך שיהי' חסר דזה גופא הוי כחסר וכמשנ"ת לקמן דף צ"ח א' ד"ה השף מטבע, ולקמן דף מ"ה א' ד"ה השתא, לכן למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק הוי כאילו כל הדבר חסר, וצ"ל דגם במדומע הוי ככולו חסר.

תוד"ה ש"מ. יש לעי' קצת לפי המבואר בתוס' לקמן דף ל"ג הא דאינו מחויב בריפוי דבהמתו משום דהוי בכלל נזק דיכול למוכרו בשוויו, נמצא דזה טעם מספיק למה שלא יתחייב שיתן לו דמי ריפוי, אבל להיפוך כשהזיק אדם את השור באונס למה לא ינכה דמי הריפוי, דהא אם הזיק אדם בשוגג הי' מחשבין דמי נזק והי' חייב ודמי הריפוי הי' פטור, א"כ גם בשור נחשוב כמה שהוזק שע"ז לא שייך רפואה וזה יתחייב, אבל על מה שאפשר לרפאות ואז יהי' מחירו יותר ע"ז לא ישלם דהא פטור מריפוי אפילו דאדם בנזק דאונס. ואין לפרש דשור אינו עומד להתרפאות, דהא מבואר לעיל דף י"א ע"ב דלכך יכול לומר קרנא דתורך קבירא ביה דיש לו להמתין עד שיתרפא, ואפשר משום דאינו עומד להוציא הוצאות עבור ריפוי, וצ"ע. (מהדו"ק)

נתכוין לזרוק שתים וכו'. מבואר בראשונים דהנפק"מ בין נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבעה לבין נתכוין לזרוק ד' וזרק שמונה, דהיכא שנתכוין לשיעור מלאכה אף שרצה רק ד' כיון שאינו מקפיד גם על שמונה מקרי מתכוין למלאכה, משא"כ בנתכוין לשתים וזרק ד' דלא היתה לו עיקר כוונה למלאכה ע"ז לא מהני מאי דלא איכפת לי' לארבעה. יש להסתפק בנתכוין לזרוק לרה"י ולא איכפת לי' גם אם ילך לרה"ר ד' אמות דנמצא דנתכוין למלאכה אבל מלאכה אחרת דהיינו הכנסה ולא איכפת לי' העברה ד' אמות, ואפי' אם נימא דזה ג"כ מלאכה אחת כיון שהם מאותו אב של הוצאה [וכמש"כ הרשב"א בשבת דף צ"ז ב'], מ"מ מסתבר דאם רוצה שיפול כאן ואז יהי' איזה מלאכה א', ואם יתרחק ויפול יהי' הוצאה או העברה, דע"ז לא שייך לומר דנתכוין למלאכה דהא הוי מלאכה אחרת לגמרי.

ובדבר שאין מתכוין ופס"ר חייב לכו"ע. ולכאורה למה זה מלאכת מחשבת, ויש מסבירים דכיון דא"א בלי שיהי' המלאכה הוי כמלאכת מחשבת דבהכרח כחושב ע"ז דמי, ולכאורה מ"מ הא ודאי מיהא אין עיקר מחשבתו לכך, וצ"ל דפס"ר הוי בהכרח מחשבתו לכך והוי מלאכת מחשבת וכעיקר מחשבתו לזה דמי, ויש לדון על מה שהסתפק בתשו' מהרי"ל דסקין בחלק פסקים סי' ו' דאם זה פס"ר שזה יהי' איזה מלאכה רק לא ידוע איזה, דיתכן שיהי' מלאכה א' או מלאכה אחרת אם חייב, דלפי משנ"ת כיון שצריך עיקר מחשבתו למלאכה שנעשה, לא עדיף במה שודאי יהי' א' מהמלאכות האלו, דמ"מ אין עיקר מחשבתו להמלאכה שתעשה. אלא דנראה דמ"מ יהי' אסור מדרבנן דאין לזה ההיתר דאינו מכוין, ואע"ג דלא הוי מלאכת מחשבת דאין עיקר מחשבתו להמלאכה מ"מ יהי' אסור מדרבנן, וכן יש להעיר דבספק פסי"ר דהחולקין על הט"ז סי' שט"ז וס"ל דאסור, מ"מ אף אם יהי' צידה גמורה בדבר שיש במינו ניצוד לא יהי' חייב דבספק לא שייך לומר עיקר מחשבתו בכך אבל מדרבנן יהי' אסור אע"ג דלא הוי מלאכת מחשבת. (מהדו"ק)

מלאכת מחשבת בעינן. והנה בתשו' הגרעק"א סי' ח' דייק ממה דלא קאמר דהוא מתעסק דזה פטור בכל התורה כולה, וחידש דמתעסק דכל התורה אע"ג דפטור מחטאת מ"מ עבר איסור דאורייתא בשוגג משא"כ אם אין זה מלאכת מחשבת, והוסיף דאם א' רואה עבדו שקוצר מחובר וחושב שזה תלוש דאז הא הוא מתעסק מחויב למונעו מזה, דלולא חידושו אין עליו חיוב מחמת דהעבד הא הוא מתעסק ואינו עושה חילול שבת כלל, ובצמח דוד בסי' הנ"ל השיג עליו דהא חזינן דתמיד בשבת כשמוציאה הבהמה הא אין כוונתה להוציא מרשות א' לרשות השני אלא דדעת בעליה מצטרף לזה, וא"כ גם בעבדו כנעני שעושה מלאכה דהוא באותו סוג איסור דמצווה על שביתת עבדו כמו דמצווה בשביתת בהמתו ג"כ סגי מה שהאדון יודע שעושה מלאכה ולא איכפת לן מה שהעבד הוא מתעסק, ולפי"ז צריך להיות שאם הבהמה תעשה מלאכה מעצמה, כגון שתוציא משא מרשות לרשות בלי שהבעה"ב יביא אותה לכך אינו מצווה בזה על שביתתה, דאז הא אין מחשבת בעה"ב מצטרף ונמצא ודלא הי' כאן מלאכה כלל כיון דאין שייך מחשבת השור להוציא לרשות האחר.

ובמג"א סי ש"ה ס"ק ט"ז (והובא במ"ב ס"ק פ"ז) כתב דאם יש דבר על הבהמה מע"ש והבהמה מעצמה רוצה לצאת לחוץ צריך למונעה משום שביתת בהמתו, ואע"פ שאין מבואר להדיא אם זה אסור מה"ת, מ"מ אם צריך לחדש דאסור רק מדרבנן מנ"ל לחדש שרבנן אסרו זה, משמע קצת דזה מה"ת, הרי דאי"צ כלל רצון הבעה"ב, וע"כ דבבהמה דלא שייך בה דעת ומחשבה אז לגבי לעבור על שביתת בהמתו אי"צ לכל הפרטים האלה אבל לא מפני שמהני מחשבת בעליה, וא"כ העיקר בזה דדבר שאצל אדם העושה עם דעת הוי מלאכה, חייב על שביתתה, וא"כ בבהמה מהני דעתה שיתחייב בעליה עי"ז, אבל בעבד דשייך בו מחשבה אינו חייב על מלאכתו אא"כ עושה מלאכה מה שאצלו זה נקרא מלאכה.

ולדברי המג"א יש לעיין אם רואה שבהמתו הולך עם גחלת שיתכן שתשרוף משהו בשבת או שהבהמה רוצה לנגוח בהמה אחרת, אם הוא מצווה מחמת שביתת בהמתו למונעה מלבוא למקום שתזיק, ואע"ג שבאדם לא יהי' זה משום מלאכה לחייבו.

תוד"ה לענין עבד. וי"ל דלא פטרוהו רבנן אלא היכא דלא נתכוין לעין וגם נתכוין לטובתו. וברשב"א הביא בשם הראב"ד לתרץ דעיני העובר כסמויות ומושחתות הן ובזה אין נקרא ושחתה, ולדבריו צ"ל דמיירי רק שסימאה ולא חטטה, דאילו חטטה הא גם בחטט עין סמוי' יוצא כמבואר בקידושין דף כ"ד ע"ב משום דעשאו מחוסר אבר, משא"כ לסברת התוס' בכל אופן אינו יוצא לחירות כיון דנתכוין לטובת העבד.

תוד"ה פרט. והשתא מאשר לא צדה וכו' ההוא דדמי טפי לפטור. משמע מהתוס' דגם לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור הוא מחמת דהו"ל קרוב לאונס, דאל"כ מאי שייך זה למתכוין לצד זה וזרק לצד אחר דהוי מטעם אונס. ובשטמ"ק בשם הר"ח והמאירי וכן בנימוק"י משמע דהו"ל קרוב למזיד, ואע"ג דלענין ד' דברים פטור, הרי דלא הו"ל פושע, מ"מ לענין גלות הו"ל קרוב למזיד. וברשב"א תירץ על קושית התוס' מהא דנשל הברזל מקתו או מעץ המתבקע דהו"ל כנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע, ותירץ דבנשל הברזל לא פשע כלום, הרי דמפרש ג"כ כר"ח דנתכוין לזרוק שתים פטורו דהוי פושע, לכן משני שפיר, אבל תוס' לשיטתם דהו"ל כקרוב לאונס לכך הוקשה להם דמכ"ש יש לפטור נשל הברזל מקתו או מעץ המתבקע. (מהדו"ק)

זרק תינוק מראש הגג. במלחמות הוכיח דרבה סבר בתר תבר מנא אזלינן, דהא רבה אמר בזרק תינוק דלרבנן פטור גם האחרון, אבל הראשון לכו"ע פטור, ואי בתר מעיקרא אזלינן הראשון יתחייב לכו"ע והשני יפטר לכו"ע. וצ"ע דלכאורה בזורק תינוק אף אי בתר מעיקרא אזלינן לא הוי יותר מאילו כבר נתן לו מכה שימות עליה למחר דמ"מ אם השני הרגו לכו"ע פטור הראשון, דבהכוהו בעשר מקלות זאח"ז הראשון פטור לכו"ע אף שהי' בו כדי להמית כמש"כ לעיל התוס' דף י' ע"ב, וא"כ ה"נ אף אי הוי כמעיקרא לא הוי יותר מאילו כבר נתן לו מכה שימות עליה אח"כ ובודאי פטור הזורק לכו"ע, דהנה בשור שהזיק שור ומת השור אחר כך מההכאה הא חייב ולא נקרא צרורות, דכיון דההכאה היתה בגופו אע"פ שמת אח"כ ובודאי הו"ל כמעיקרא הרגו מ"מ לענין רוצח אין חייב הראשון, א"כ מאי קשה לי'.

ובסברת הרמב"ן דרבה ס"ל בתר בסוף אזלינן, נראה דס"ל דאף אי בתר תבר מנא אזלינן אין הביאור דהראשון לא השתתף בנזק, אלא דהראשון סייע בהשבירה, רק כיון דשבירת השני משברת גם בלי זה שהראשון שיבר שלא הוצרך השני לכח הראשון, לכן לגבי הראשון הו"ל כאילו לא הזיק דבלאו כחו הוי מיתזק הכלי, משא"כ למ"ד בתר מעיקרא דהראשון כבר עשה הכל דלא שייך שהמעשה של השני עשה כאן משהו, ולכן להרמב"ן דבתר בסוף ס"ל לרבה, לא קשיא למה לרבנן לא יתחייב השני שקיבלו בסייף כיון דבתר בסוף אזלינן, דמ"מ הראשון סייע בהמיתה והו"ל גם לגבי הראשון וגם לגבי השני שנים שעשו, ואע"פ דבלי הזריקה דראשון ג"כ היה מת מהסייף, מ"מ הא הו"ל שנים שעשו ולר"י בן בתירא חיובו רק משום קירב את מיתתו.

ובחזו"א סי' י"א ס"ק י"ג הקשה להרמב"ן דאיך יצויר שהזורק כלי מהגג ונשבר יהא חייב, הא בעד הזריקה אין לחייב דהא אם יקדים אחר הוא ייפטר א"כ כל החיוב על השבירה ובשעת השבירה הא אין שוה כלום הכלי, וכן יש להוסיף ולהקשות אפילו בזורק חץ, ואפשר לדברינו כיון דאף אם ישבור אחר דאז הראשון פטור, זה לא משום דהראשון לא נקרא שובר, אלא דבדיני נזק א"א לחייבו בעד נזק כזה דבלאו איהו נמי הוי מיתבר ע"י שבירת השני, שהוא אינו צריך לההיזק לפעולתו של הראשון, משא"כ הראשון א"א לקרוא לו מזיק בלי השני, א"כ באופן שלא בא השני ושיברו אפשר לחייב הראשון שפיר בעד מעשה שבכל אופן ישבר על ידו, דאז בשעת הזריקה חייב כבר על השבירה דאח"כ, אלא דאם יקדמנו אחר דאז פעולתו אינה מחייבתו כיון דשובר דבר דבלאו איהו מיתבר ע"י השני מ"מ החיוב על הזריקה שבסוף בודאי ישבור חוץ מאם נתברר דבלאו איהו מיתבר, ומ"מ פשטינן דאי בתר בסוף הו"ל צרורות, נהי דהוי מחויב על הזריקה מפני שהזריקה תשבור בכל אופן מ"מ החיוב על שהזריקה תשבור אח"כ ודאי, רק ספק אם יתחייב על השבירה ההיא, וכיון דהחיוב הוא על שתשבור אח"כ אפילו שהחיוב על זריקה כזאת שעושה שבירה אח"כ מ"מ צרורות הוי, כיון דהחיוב על שתשבור אח"כ, משא"כ אי אזלינן בתר מעיקרא דאז זה שתשבור נותן דין דהוי כאילו שיבר כעת ולכן לא הוי צרורות.

ועדיין יש לעיין בשור שעלה ע"ג חבירו להורגו, למה חייב כל שיוויו של השור הנהרג, הא לפני הנגיחה שוה רק קצת, והתם הא עדיין לא הוי שום מעשה היזק שנוכל לומר שכבר התחיל ההיזק. לכן נראה דבכל היזק שעומד להיות כל זמן שלא נעשה בו ההיזק אזלינן בתר שוויו שהי' שוה לולא שעשה הדבר שיזיקנו גם לפי הרמב"ן. והטעם בזה דנהי דבדיני התורה צריך להתחשב לפי מקומו ושעתו, מ"מ לגבי דיני מזיק בדבר שאם לא יזיק יהי' לו כל שוויו אז בהכרח אזלינן לפי שוויו שהי' שוה לולא שעומד להזיקו, דהא אם לא יזיקנו יהי' לו כל שוויו, נמצא דמי גורם שלא יהי' שויו כעת, ההיזק שעומד להיות ואם לא יזיקנו יהי' שוה ככל שוויו אז דינו כפי מה שהוא שוה אם לא יזיקנו, אלא דס"ל להרמב"ן דזה רק למי שעושה ההיזק כגון הזורק הכלי או החץ, או העולה ע"ג שור להורגו דלולא שהוא יזיקנו הוא שוה כל שוויו ע"ז מקרי דהוזק כפי שויו, כמו אם לא יזיקנו לבסוף, אבל לגבי השני אם הראשון זרק כלי דגם בלי שהשני ישבור במקל כבר אינו שוה מחמת דעומד להנזק ע"י זריקת הראשון, הו"ל לגבי דידי' מזיק כלי שאינו שוה כלום.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א