אמרי הצבי/בבא קמא/כו/ב

אמרי הצבי בבא קמא כו ב

דף כ"ו ע"ב

כא

[כא] ואמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות בא אחר וסילקן או קדם וסילקן פטור מ"ט בעידנא דשדי' פסוקי מפסקי גירי'. ועיין בש"ע חו"מ סי' שפ"ו ס"ג במחבר ורמ"א והש"כ שם בסק"כ וז"ל ונ"ל דזה מיירי שלא הגביהו כלל הכלי רק דחפו מן הגג לארץ אבל הגביהו מגזל גזליה והשבה בעי מיעבד כדלעיל סק"ח וחייב עכ"ל:

ולע"ד המהרש"ל חולק בזה שהרי בהא דא"ר לקמן (דף צ"ח ע"א) הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור מ"ט אמר הא מנח קמך כו' והנ"מ דאדיי' אדויי אבל שקליה בידים מיגזל גזליה השבה בעי מיעבד וכתב היש"ש שם סי' ט"ז וז"ל וכתב הרא"ש דאורחא דמילתא נקיט שמחלק בין צלולים לעכורים ולאו דוקא אלא כל היכא דמצי למשקליה אמוראה פטור ואי לאו חייב ולי נראה דה"ה במים צלולים וקחזי ליה היכא דליכא בר אמוראה למשקליה דחייב דהא בשעת זריקה אתחייב הזורק בהאי ניזקא אבל אי הוה בר אמוראה בהאי שעתא דזרקו לים ואח"כ הלך ואינו בנמצא מאחר דבשעת זריקה לא אתחייב דהוי ראוי למשקליה מה שנאבד אח"כ מזלו גרם עכ"ל. והנה לכאורה נראה מדברי היש"ש שכתב לדיניה דוקא היכא דלא אגביה רק דאדייה אדויי שכל דבריו מיירי באדיי' אדויי. מיהו לפמ"ש עוד היש"ש שם לעיל מזה באותו סי' שם וז"ל ונ"ל אף היכא דשקליה דצריך למיעבד השבה מ"מ יוצא במה שמשלם לו שכר בר אמוראה וא"צ להטפל ביה יותר וכן משמע מדברי התוס' לקמן גבי יש שבח סימנים ע"ג צמר עכ"ל וכוונתו הוא ע"ד התוס' לקמן (בדף ק"א ע"א) ד"ה הא מנחי קמך ועי' בסי' שפ"ו בש"כ סק"ח הביאו וחולק עליו:

והנה לדברי היש"ש הנ"ל ה"ה להיכא דשקליה בידים דלא צריך לשלם כלו ורק דמים שצריך ליתן לבר אמוראה אבל גוף המטבע הוא ברשות הבעלים ומצי א"ל הא מנח קמך אם הוא מים צלולים וא"כ ה"ה היכא דבשעת מעשה הזריקה היה שכיח בר אמוראה דלא נתחייב על כל המטבע דהא היו צלולים והיה חזי ליה להמטבע אם נפל שם וא"כ לא נתחייב רק דמים לבר אמוראה אף שאח"כ הלך הבר אמוראה או שנעשו אח"כ המים עכורים דג"כ א"צ לשלם יותר רק דמי מה שצריך ליתן לבר אמוראה ונראה מסמיכת דברי היש"ש לשני הדינים הללו דסובר כן דהא שכתב דה"ה במים צלולין וקחזי ליה כו' אבל אי הוה בר אמוראה בהאי שעתא דזרקו לים ואח"כ הלך ואינו בנמצא מאחר דבשעת זריקה לא אתחייב מה שנאבד אח"כ מזלו גרם וקאי ג"כ לה"ה היכא דשקליה בידים דהיכא דבשעת זריקה היה כאן בר אמוראה ואח"כ הלך לו דא"צ לשלם בעד כל המטבע רק דמים שצריך ליתן לבר אמוראה שבזה מתחייב בשעת זריקה ולא יותר כנלע"ד לשיטת היש"ש:

ולפי"ז היכא דזרק כלי והיו תחתיו כרים וכסתות שלא היה הכלי ראוי להשתבר כלל וא"כ בודאי דעדיף זה יותר מאלו שקיל מטבע של חבירו וזרקו לים דהיכא דהמים צלולין ויכול בר אמוראה למשקליה דלא נתחייב ביותר ממה שצריך לשלם לבר אמוראה א"כ מכ"ש כאן דזרק כלי והיו תחתיו כרים וכסתות דלא נתחייב כלל אף דשקליה בידים ומה שנשבר אח"כ ע"י מה שסילק הכרים הוה כמו אם הלך אח"כ הבר אמוראה דאין מי שיקח המטבע מן הים אפ"ה פטור הואיל דבשעת מעשה היה שם הבר אמוראה ולא עשה אז היזק יותר א"כ ה"ה הכא שבשעה ששקל הכלי וזרקו מן הגג לא עשה היזק כלל ואח"כ שסילק הכרים תו אמרינן דפטור משום דבעידנא דשדי' פסוקי מפסקי גיריה ויש להוסיף ולומר לשיטת היש"ש הנ"ל אף אם הבר אמוראה לפנינו והזורק אינו מניח לבר אמוראה לשקול המטבע מן הים או שהמים היו צלולים והזורק עכר אח"כ המים דתו לא יכול הבר אמוראה להוציא המטבע מן הים ג"כ פטור ואפילו שקליה בידים ג"כ א"צ לשלם רק מה שצריכין לשלם לבר אמוראה ולא בעד כל המטבע משום דבעידנא דשדי' פסוקי מפסקי גיריה:

והש"כ אזיל לשיטתו ששם (סק"ח) חולק על היש"ש וס"ל דהיכא דשקליה למטבע בידיה וזרקו לים אף שיכול בר אמוראה להוציא מן הים לא סגי ליה בתשלומין דמי שכר לבר אמוראה רק צריך למעבד השבה מעליא א"כ שפיר כתב התם לדיניה דבזורק כלי מראש הגג והיה תחתיו כרים כו' דהיכא דשקליה בידי' מחויב למיעבד השבה מעלי' אבל לשיטת היש"ש הנ"ל אף כי שקליה בידי' ג"כ פטור. ולכאורה יש להוכיח מלשון הגמרא כן דמדלא מחלק רבה כאן בהדיא והנ"מ היכא דאדיי' אדויי אבל שקלי' בידי' מיגזל גזליה והשבה בעי מיעבד ועיין בש"כ שפ"ו ס"ק י"ג שכ"כ ע"ד היש"ש דשורף שטר היכא דהגביה גם רבה מודה דחייב והקשה הש"כ דהי"ל לרבה לחלק בהדיא כן כמו שמחלק בזורק מטבע ע"ש וה"נ דכוותיה מיהו י"ל דהתם המימרות סמוכות ודוק:

כב

[כב] ואמר רבה זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסייף פלוגתא דריב"ב ורבנן דתניא הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות בין בב"א בין בזא"ז כולן פטורין ריב"ב אומר בזא"ז האחרון חייב מפני שקירב מיתתו. וכתבו התוס' בד"ה זרק תינוק וז"ל לא דמי להורג טריפה דפטור לכ"ע באלו הן הנשרפין (דף ע"ח) עכ"ל. והנה לא ביארו החילוק בין זרק תינוק להורג טריפה. אולם באמת החילוק פשוט דגבי הורג טריפה כבר איכא ריעותא בגוף ההרוג משא"כ בזרק תינוק דכ"ז שלא נפל התינוק על הארץ ועדיין לא מת לא נולד עדיין שום ריעותא בגוף ההרוג ומש"ה תליא זה בפלוגתא דריב"ב ורבנן:

והנה בהכוהו עשרה ב"א בזא"ז דפליגי ריב"ב ורבנן דסובר ריב"ב דאחרון חייב מפני שקירב את מיתתו דהא עדיין לא אתעביד ביה שום ריעותא ואע"ג דהוא אינו יכול לחיות והוה כמו גוסס מ"מ עדיין הוא כחי לכל דבריו משא"כ טריפה וכ"כ כאן בשמ"ק בשם הר"י בן מיגאש ז"ל וז"ל שהטעם דלדעת ריב"ב לא מדמינן לה להורג הטריפה דפטור משום דטריפה איקרי שנתחדש בו אחת מי"ח טריפות אבל זה המוכה לא אירע בו א' מי"ח טריפות והוא בריא בכלל אבל הוא חולה שנחלש מאותם המכות והוא כגוסס וכל איבריו ניצולים מהמאורעות שיהיה בהם טריפה ועכ"ז תחלה נפשו ותחלה עד שימות והואיל וכל איבריו ניצולים מהמאורעות שיהיה בהם טרפה עם היות שנחלשה נפשו חי יקרא עד שימות והיה אפשר שתחיה נפשו אח"ז ויתקיים שנים רבות ומי שנולד בו א' מי"ח טריפות עם היות שהוא הולך על רגליו הוא כמת שא"א לו לחיות ולא יתרפא מאותה המחלה כו' ע"ש. ובאמת כן הוא בהדיא שם בסנהדרין (דף ע"ח) על האי פלוגתא דריב"ב ורבנן אמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שפטור בגוסס בידי שמים שחייב לא נחלקו אלא בגוסס ביד"א מר מדמי ליה לטריפה ומר מדמי ליה לגוסס ביד"ש כו' ומאן דמדמי ליה לגוסס ביד"ש מ"ט לא מדמי ליה לטריפה טריפה מחתכי סימנים הא לא מחתכי סימנים ועי' בתוס' שם ד"ה מר מ"ש בזה:

והנה לכאורה י"ל בהא דמסכת נזיר (דף מ"ג ע"א) ת"ר להחל עד שעה שימות רבי אומר במותם יטמא עד שימות מאי בינייהו אמר ר' יוחנן משמעות דורשין א"ב ר"ל אמר גוסס א"ב כו' מיתיבי אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד ואפילו גוסס ולמ"ד מלהחלו הא קתני דאינו מטמא לענין טמויי עד דנפקא נפשיה לענין אתחולי הא איתחיל וכתבו התוס' וז"ל ומהכא שמעינן דכהן אינו מוזהר. על הגוסס דקיי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל מיהו בה"ג גרס אביי במקום ר' יוחנן ורבא במקום ר"ל ולפי"ז הלכה כרבא לגבי אביי ולרבא פליגי רבי ורבנן ואית לן הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו נמצא יהא כהן מוזהר על הגוסס עכ"ל. ולכאורה י"ל בזה דהא בסנהדרין סובר רבא הכל מודים בגוסס ביד"ש שהוא חייב אלמא דכחי גמור חשבינן ליה מדמחייבינן לההורגו וא"כ היאך שייך לומר דמטמא כשהוא גוסס וא"כ תיקשי דרבא אדרבא לגירסת הבה"ג ז"ל. ואולי שאני לענין טומאה דגלי קרא וכן לענין חילול נזירות ג"כ:

והנה באמת גוסס הרי הוא כחי לכל דבריו כדאיתא במסכת שמחות פ"א וכן אפילו לענין גט ג"כ כחי הוא דהא שחט בו שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו עיי"ש במסכת גיטין (דף ע' ע"ב) וברמב"ם פי"ג מהל' גירושין ושם פ"א מהל' טומאת מת הט"ו ובכ"מ שם והתם הוה גוסס בידי אדם שבודאי ימות אפ"ה לענין גט מיחשב כחי וכדקאמר שם הש"ס גיטין אמרו חי הוא וסופו למות והיכא דהכוהו עשרה ב"א שהראשונים עשאוהו גוסס אע"ג דנימא סופו למות אפ"ה פליגי בזה ריב"ב ורבנן וריב"ב סובר דהאחרון חייב שקירב מיתתו וצ"ע לכאורה:

ולכאורה י"ל דהא הואיל דרוב גוססין למיתה א"כ היאך יהיה זה נהרג על ידו דסוף סוף היה עתיד למות ובמה נשתנה דינו מהורג את הטריפה דפטור הואיל דסופו למות הא גוסס נמי סופו למות ואינו מובן כלל חילוקו של הר"י מיגאש ז"ל וגם אינו מובן כלל סוגית הש"ס בסנהדרין במאי דמפרש רבא לפלוגתא דריב"ב ורבנן:

ולולא דמסתפינא היה נלע"ד לומר בזה דנהי דאמרינן רוב גוססין למיתה מ"מ יש חילוק בין גוסס בידי שמים לביד"א דביד"ש הוה רובא למיתה אפילו אם לא נעשה שום ריעותא בגופו כלל רק הכל מחמת חולי משא"כ ביד"א דכל דלא נעשה שום ריעותא המטרפת בגופו רק מחמת הכאה בלבד פליגי בזה ריב"ב ורבנן אם גם בכה"ג הוה רוב למיתה או לא דרבנן סברי דבכה"ג הוה רובא למיתה ומש"ה כולן פטורין ולריב"ב בכה"ג לא הוה רוב למיתה ומש"ה סובר ריב"ב דאחרון חייב מפני שקירב מיתתו ובזה א"ש הכל ודוק. אולם מה שאמר ריב"ב הטעם מפני שקירב מיתתו אינו מיושב שפיר אם לא שנאמר דגזה"כ הוא הואיל דכתיב כל נפש ודריש ריב"ב כל דהוא נפש וצ"ע עדיין:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף