אילת השחר/בבא קמא/כא/א
הא דקיימא לאגרא. בנימוק"י כתב בשם הרא"ש דאם שכר מראובן בדמים קלים ונמצא של שמעון באופן דקיימא לאגרא צריך לשלם כל דמי השכירות, ולא מצי למימר קסבור הייתי שזה של ראובן ואילו ידעתי שצריך לשלם שכר מרובה לא נכנסתי בו. וצ"ע איך מיירי, דלכאורה מה דגברא עביד למיגר היינו דהי' מוכן להוציא כ"כ הרבה מעות, ואם הי' שוכר רק חדר קטן וכעת דר בחדר גדול אז לגבי השאר הו"ל לא עביד למיגר, וכיון שכן איך מיירי, אם האיש הי' מוכן לשכור דירה במחיר כזה הא הו"ל עביד למיגר ושמעון חסר סכום הזה ופשיטא דחייב, ומאי צריך להשמיענו, ואם לא עביד למיגר בסכום זה, הא לפי הרא"ש היכא דהו"ל זה חסר כנגד דמי השכירות אע"ג דזה אינו נהנה מ"מ הוא חייב, ומאי שייך שיטען קסבור הייתי שזה של ראובן ואילו ידעתי שצריך לשלם כ"כ לא הייתי נכנס.
הא דלא קיימא לאגרא. כתב הנמוק"י בשם הרמ"ה דאע"ג דנחית אדעתא דאגרא, מ"מ כיון דלא קיימא לאגרא אינו חייב דשכירות בטעות הוא, וצ"ע מה צריך לזה דהא נתחייב רק לשלם להמשכיר, ואפי' לא היה מקח טעות איך יתחייב לזה שלא השכירו דהא התחייבות הא צריכה להיות לאדם, ומדבריו חזינן דאילו הי' אומר בשעה ששוכר אני מתחייב לכל מי שהוא בעליו, יש כבר חיוב שכירות, היינו דזה ודאי דלא יתחייב על מה שעוד לא דר, דקנין והתחייבות כזה שייך רק לגבי זה שעשה עמו הקנין, אבל לגבי מה שדר כבר יתחייב אע"פ שזה לא חסר, וצע"ק לפי"מ שמבארים דבזה נהנה וזה לא חסר דפטור הוא משום דלא נחשב שלקח ממנו מאומה, א"כ בשלמא כששוכר שייך לחייבו משום דזה סגי לגבי לעשות התחייבות אליו כיון שהי' יכול למנוע לכתחילה להשתמש בזה, אבל התחייבות לא אל אדם אלא דעומד ומתנה שיתחייב עבור הנאה הזאת למה תועיל כיון דלא לקח ממנו מאומה.
ובעצם הוא מבואר גם בדברי התוס' דף כ' ע"ב ד"ה טעמא דאם הי' מגלה דעתו דניחא לי' לשלם שכירות הי' חייב, ולפימשנ"ת בדברינו לעיל הוא מדין שוכר והי' חייב כמה שהסכים. וכן ג"כ מבואר בנימוק"י בשם עצמו דבשכר ביותר מהמחיר אינו מחוייב לשלם לשמעון מה שהתנה יותר מהמחיר דהוי שכירות בטעות אבל לולא זאת הי' חייב, ועיין בטור בשם הרמ"ה וב"י וב"ח סי' שס"ג אות ז' בשם המרדכי ריש הגוזל בתרא דכל שלא קנהו אחר, הרי היא ברשות הבעלים וכל שהשכיר שייך לבעלים ובטעמא דמילתא צ"ע. (מהדו"ק)
הדר בחצר חבירו וכו' ושאי' יוכת שער וכו' ביתא מיתבא יתיב. והקשו הראשונים דמה צריך לזה, ובנמוק"י ביאר דאע"ג דחיסר לו בשחרוריתא דאשייתא נגד זה ההפסד עושה לו תועלת במה שהוא דר. ובנחל"ד כבר תמה דהא משמע דלכן חייב בבית חדש ולא מהני הסברא הזאת לפוטרו.
ויש לעיין מלבד זה אם טעם זה יועיל להפוסקים דהיכא דחסר קצת חייב על כל הנאתו, וקשה לומר דהנאה זאת של שאי' יוכת שער או ביתא מיתבא יתיב שוה כמו שכר דירה, וגם אם נימא כן נמצא דלמ"ד שאי' יוכת שער אז זה לבד הוי כדמי שכירות ולכן מהני גם במשתמש בציבי ותבנא, ולמ"ד ביתא מיתבא יתיב אז כשמשתמש בציבי ותבנא מספיק זה נגד דמי שכירות של ציבי ותבנא.
וע"כ צ"ל דעצם הדירה כמו דגורם חסרון גורם גם תיקון אז לא מקרי כלל חסר, ולא דמי לבאופן דהדירה גורמת רק חסר אלא דרוצה לשלם בדבר אחר דאז חייב על כל הנאתו, משא"כ אם החסרון והנאה הם מהדירה לא מקרי כלל חסר.
קרמנאי הוו דיירי ביה ויהבי להו ליתמי דבר מועט. עי' בנימוק"י בשם הרמ"ה דהקרמנאי לא היו שוכרין מהיתומים אלא אחרי שדרו היו נותנין להיתומים, ומ"מ זה כבר מקרי קיימא לאגרא אע"ג דהם לא היו שוכרין אלא משלמין דבר מועט אחרי שדרו. וצע"ק כיון דקרמנאי היו פטורין לשלם, דהא כשדרו שם הא הם נהנו והיתומים לא חסרו כי היתומים לא הי' בדעתם להשכיר אז לאחר, וא"כ מה שנתנו הדבר מועט הי' מתנה בעלמא ולמה זה שבנה האפדנא חייב מדין זה נהנה וזה חסר כיון דלא חסרו ממה שזה שלהם אלא ממה שהיו נותנין להם מתנה בעלמא.
ואולי י"ל דכמו דגלי אדעתא דניחא לי' בהוצאה נהנה כזה חייב אע"פ שלא חסר, ה"נ כיון דהקרמנאי שילמו דבר מועט להיתומים גילו דעתם דהוי נהנה כזה כאילו היו חייבים, לכן כעת מיקרי דחסר להם מה דהם הי' נותנים.
תוד"ה כהדיוט. בשטמ"ק יש או דהוי כמיחה ההקדש לפני שדר דאז כבר חייב לשלם שכירות לכן מועל, או דהוי כהתנה עמו דישלם שכירות. ובנחל"ד רוצה להוכיח כהפירוש השני וכן משמע גם ברשב"א, גם הקשה דמאי הוי ס"ד דפריך ממעילה וכי לא ידע דהקדש מוחה, ולעיל כ' ע"ב בתוד"ה אפקורי מפקר להו הערנו דידענו דאיסור יש אבל לא מחמת דיני גזל ממון, והא דזה נקרא דהקדש מוחה היינו דאין רצון שיעשה בה עבירה אבל לא דפוגע בזכות ממון של הקדש, ולזה מתרץ דיש בזה משום גזילת ממון, ולפירוש השני צ"ע דמנ"ל לחדש דבהקדש הוי כהתנה עמו שישלם שכירות, כיון דבעד הנאה אינו משלם מנ"ל שבהקדש נתחדש דהוי כחייב עצמו, ולפירוש הראשון ג"כ צע"ק דמנ"ל דהקדש מוחה מצד הזכותי ממון וכמו דס"ד דכה"ג אינו מוחה מדין ממונות שלו מנ"ל דאליבא דאמת אינו כן.
ובמחזרת וכו' כגון דשבקתה לרחבה ואזלה וקמה בצידי רחבה. בנחלת דוד ביאר דלפי שיטת רש"י במשנה דמצידי רחבה הוי קרן במחזרת ולשמואל מחזרת לא הוי קרן אלא רק בקמה ואזלה בצידי רחבה הוי קרן, וביאר דרש"י דס"ל דאם עשתה שינוי אז גם על המעשה אורחי' שאח"כ ג"כ חייב כמו קרן ולא כשיטת הרא"ש דכ' דבכלבא דאכל אימרא חייב נ"ש על האכילה שאח"כ, דרש"י אזיל לשיטתו לקמן דף כ"ג בהא דסתם דלתות חתורות הן אצל כלב דאי לא חתורות הי' חייב ח"נ על אכילה שאח"כ אע"פ שאח"כ אין שינוי, וה"נ כאן אע"פ שאחרי שנמצאת בצידי הרחוב אין כבר שינוי.
והנה מדבריו חזינן דממה שחייב ח"נ במחזרת, וכן ממה דס"ל לרש"י דקופצת הוי שינוי ומשלם ח"נ, אין ראי' שזה מחמת דפליג עם הרא"ש, משום דכ"ז שעושה השינוי יש להאכילה דין שינוי אף להרא"ש, דהנה יש להסתפק אם חידוש הרא"ש הוא רק באופן דאח"ז אין כבר שום מעשה שינוי, אבל בעוד שעושה המעשה שינוי אז אע"ג דהאכילה מצד עצמה הוי אורחי' מ"מ זה גם להרא"ש ישלם כדין קרן, או דלהרא"ש גם כה"ג דין אורחי' עליה אע"פ שיחד עם זה עושה שינוי, כגון במחזרת דעצם החזרת הראש הוי שינוי אבל האכילה הא הוי אורחי' אלא דממשיכה בהשינוי ועי"ז אוכלת אפשר לומר דזה לכו"ע הוי שינוי, ומהנחל"ד חזינן דזה לכו"ע הוי שינוי ולכן רק באזלה וקמה בצידי הרחבה דכעת אין עושה כבר שום שינוי ומ"מ ישלם ח"נ, וע"ז כתב דרש"י לשיטתו דלא ס"ל כהרא"ש, וצ"ל לדבריו דלהיות בצידי רחבה אין שינוי רק ההליכה לשם.
והנה לכאורה מהא דאמרינן לעיל דף כ' ע"א כיון דאורחי' למיכל ליפתא אורחי' נמי למיסלק דלכן חייב אדנא נ"ש, יש לעיין למה הוצרך לזה, אם בשביל דאל"ה לא הי' חייב אפי' אליפתא נ"ש כיון דאכלה על הדנא, או דזה ודאי דעל אכילה הי' חייב נ"ש אלא דעל הדנא הי' חייב ח"נ, ולפי ב' הפירושים לכאורה למה לא ישלם נ"ש על מה שנשבר בגופה בהיותה על הדנא, דזה הא לא הוי מעשה שינוי, והי' משמע כרש"י, אבל אם נפרש דאפי' על אכילה דאורחי' אם זה נעשה ע"י מעשה שינוי אז לכו"ע דין שינוי על זה גם לשיטת הרא"ש, א"כ שם אפשר דאם הי' שינוי למיסלק, אז גם על האכילה וגם על שבירת הדנא הי' חייב ח"נ לכו"ע כיון דגם אז בשעת שבירה ובשעת אכילה יש שינוי.
ובאור שמח פ"ב מנזקי ממון ביאר בשיטת הרמב"ם דפסק בתרנגול שהכניס ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע ושברו דמשלם ח"נ בלית בי' בזרני, והראב"ד השיג דהא איבעיא לן אי יש שינוי לרביע נזק וא"כ אי"צ לשלם אלא רביע נזק, וביאר באו"ש דהתקיעה לא הוי שינוי אלא הכנסת הראש לכלי הוי שינוי, והרמב"ם יחלוק עם הרא"ש ויסבור דכה"ג אינו משלם אלא ח"נ אע"ג דמה שעושה כעת הוי אורחי' אלא דאז אין תלוי בהבעיא אי יש שינוי לרביע נזק כיון דזה שעושה כעת אינו מעשה שינוי, ולהנתבאר הי' אפשר לפרש דגם אם הרמב"ם יסבור כהרא"ש בכ"ז כיון דכ"ז שראש התרנגול בתוך הכלי הוי מעשה משונה אז ממילא גם על התקיעה לא ישלם רק כדין קרן אע"פ שהתקיעה מצד עצמה לא הוי שינוי.
והנה יש לפרש דמחלוקת הרא"ש ושאר הראשונים הוא גם בזה, דלהרא"ש לא שייך שיהי' עליו דין לשלם ח"נ בלי שיהי' לו דין קרן ממש, דמה שבא ע"י שינוי אינו טעם לחייבו כדין קרן רק אם עי"ז נעשה דין שינוי וקרן ממש, ולכן אם בשעת תקיעה הוי שינוי ונאמר דלכן פסק הרמב"ם דהוי קנסא ע"כ זה ממש קרן ובהכרח זה יהי' תלוי בהבעיא אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק, אבל אם הרמב"ם יסבור כרש"י שייך סברת האור שמח דאע"ג דזה גופא אין בו דין שינוי מ"מ אינו חייב יותר מבשינוי כיון דלא הי' יכול לבוא לידי ההיזק בלי שקדם השינוי, ולכן לגבי אם יש שינוי לרביע נזק לא נסתפק בכה"ג כיון דזה לא נכלל בדין שינוי רק דאינו משלם יותר מבאם הי' שינוי.
והנה להנתבאר דהיכא דקופצת או במחזרת אם נימא דהוי דינו כשינוי היינו דזה קרן ממש, וא"כ באופן דהרמב"ם גם לרש"י הוי קרן ממש ויהי' תלוי בהבעיא אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק, אבל מ"מ יש לפרש דהרמב"ם לא יסבור כן, אלא דגם אז אינו קרן ממש רק הוי קנס כיון דבלי זה לא הי' נעשה הנזק אבל אין זה שינוי ממש וכמו שביאר בנחל"ד.
והנה בתוס' לקמן דף כ"ג משמע קצת דס"ל כהרא"ש דאורחי' שבא ע"י שינוי שקדם חייב כדין אורחי' לכן פירשו אם היו חתורות הי' אונס, וכאן בתוד"ה ובמחזרת ביארו דכמו דדרכה למיכל ליפתא אורחי' נמי למיסלק ה"נ כאן כיון דדרכה לאכול אורחי' נמי לחזור ואפי' לעלות בצידי הרחבה, ולפי"ד הנחל"ד על לעלות בצידי רחבה לא הוצרכו לומר דאורחי' דאפילו לאו אורחי' ג"כ צריכה להתחייב נ"ש, אלא דאפשר דלשיטתם לא הוצרכו לכל זה אלא דכתבו דאף לשיטתו דאורחי' שע"י שינוי הוי כשינוי מ"מ אין כאן כלל שינוי.
קסבר בור ברשותו פטור וכו'. וביאר רש"י דאז כל המקלקלין כל הקודם זכה, היינו דלמ"ד בור ברשותו פטור אין הוא הפקר. ולכאורה הא ודאי דלמ"ד בור ברה"ר פטור מ"מ הי' שייך לקונסו, כיון דאפי' דלא חייבה תורה על בור הפקר מ"מ הא הוא בודאי עושה מכשול, אלא דהתורה לא חייבה אותו בתשלומין של הנזקין היכא דהבור הוא אינו שלו, והי' ראוי לקנוס אלא דבור הפקר לא שייך לקנוס שיהא הפקר, אבל מצד ענין קנס הי' שייך לקנוס, וא"כ ה"נ למ"ד בור ברשותו פטור שייך לקנוס הדבר שעושה המכשול אע"פ דהתורה לא חייבה בכה"ג על הנזקין דמצי אמר ברשותי מאי בעי, משמע דס"ל להגמ' דבור ברשותו פטור אינו נקרא עושה מכשול כלל וצ"ע.
תוד"ה ובמחזרת. מבואר דהיכא דאין יכולה להגיע כ"א ע"י חיזור ס"ל לרב דהוי כרשות הניזק, וצ"ל דהיינו משום דלהניזק יש רשות בעצם להחזיק פירות ברה"ר לולא מפני שלאו כל כמיני' עי"ז לחייב השוורים שלא ילכו, אבל באופן דזה אינו מונע השוורים ללכת דרך הילוכם שוב הו"ל כחצר הניזק, משא"כ בגדיש דעלמא שאין כלל רשות לבעל הפירות להיות שם אע"ג דגם לשוורים אין רשות מ"מ אינו חצר הניזק, ובמקצה מקום לתוס' ד"ה דרב מבואר אליבא דמ"ד דהוי בור ולא מצי אמר תורך בביראי מאי בעי, מ"מ כשאכלה הבהמה פטורה דלאו כל כמיני' דמחייבת לתוראי. ולכן לא הוי כרשות הניזק ולשמואל נהי דאין לו רשות דהוי כבור מ"מ אינו דומה לגדיש דעלמא דאין לו כלל רשות, אבל כאן ברה"ר בעצם הוי רשות כל א', אע"ג דמצד דהוי בור אין לו רשות מ"מ אינו דומה לגדיש דעלמא, אע"ג דבגדיש דעלמא נמי אינו מעוכב להחזיק פירות מחמת שלא יאכלו שוורים דהא אין להם גם כן רשות להיות שם, מ"מ אין לו שום שם רשות הניזק, משא"כ ברה"ר אם מצד אכילת השוורים אינו מעוכב הו"ל כחצר הניזק, דיש לו רשות קצת להחזיק פירותיו דרה"ר הוא רשות לכל אדם לכל מה שרוצה, אע"ג דאין לו רשות מחמת דהוי בור. וצע"ק מהא דאמרינן לקמן דף מ"ח ע"ב וברש"י בע"א שם דאקנויי אקני לי' מקום בחצירו ולכן הוי רשות הניזק ולמה לא סגי בזה שיש לו רשות בלי שיהי' כקנוי לו, ומהגמ' דשם לא קשה כ"כ דאפשר דלגבי בעל חצר לא יועיל להיות נחשב רשות הניזק ועי"ז כחצר השותפין אא"כ יש להמכניס שורו רשות קנוי, אבל ברש"י לקמן דף מ"ח א' דמיירי לגבי שוורים דעלמא למה צריך רש"י להוסיף דמקנה לי' מקום ולא סגי בנתינת רשות בעלמא, דהא הרה"ר אינו קנוי לו להניזק וסגי בזה שיש לו רשות, להיות נחשב כחצר הניזק. וצ"ל דכל מה דצריך שיקנה משום דאל"ה יכולין כל רגע לגרשו לכן זה לא מקרי רשות הניזק, אבל ברה"ר שפיר מקרי רשות הניזק היכא דאין יכולין לאכול אלא ע"י חיזור, או במקצה מקום, כיון דלא שייך שיוכלו כל רגע לגרשו משם. (מהדו"ק)
תוד"ה דקיימא. דכל מה שהגדיים יכולין להגיע ולאכול חשיב רה"ר אפילו לחמור. ובשטמ"ק בשם תלמידי הר' ישראל הקשה דלמה לא אמרינן איפכא, ותירץ משום דלהוציא ממון אזלינן לקולא, ולפי"ז אינו אלא ספק, ולכאורה לא צריך לזה אלא כיון דלגבי גדיים הוי כרשות הרבים, נמצא דזה מגרע כחו להחזיק שם הפירות והוי רה"ר ממילא לגבי החמור, ובמיוחד לפי מש"כ התוס' לעיל דף י"ד ודף ט"ז דבמיוחדת לפירות לא' ולשוורים לשניהם אין זה רשות היחיד כיון דשוורים יכולים להיות שם, א"כ במקום שהגדיים מגיעים אע"פ דהוי רשות היחיד יהי' לזה דין רשות הרבים כיון דיש שם רשות להגדיים.
והנה ברה"י גמור כגון בחנות כתבו התוס' דאע"ג דאוכלים בלא חיזור, כיון דהוי רה"נ ממש חייב, וצ"ל כיון דבתוך החנות אין רשות כלל לשוורים להכנס, אבל כאן דאינו רשות הניזק גמור אז כל היכא דהגדיים מגיעים לא הוי עליו דין חצר הניזק.
תוד"ה כי פליגי. אלא הניח לשטוח שם פירותיו אבל כ"ז שאין פירות שם יש רשות לבני רה"ר להלך שם. הנה מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו כמבואר לקמן דף כ"ח א', א"כ כיון שהחזיקו בו רבים לילך בשעה שאין פירות איך יכול אח"כ להניח שם פירות, משמע דכיון דבדעתו להרשות להם לילך רק בזמן שאין פירות אין זוכין בזה ויכול כל פעם שירצה להניח שם פירותיו וצע"ק.
תוד"ה דרב. ואין לתמוה איך מפטר מפירות פנימיים דלא הוו תקלה. נראה דלא הי' קשה להם תמיד במוציא פירות לרה"ר למה כל הקודם בכולם זכה נימא דיזכה רק בחיצוניות, דהתם דאין לו רשות כלל ודאי הוי כולם הפקר, משא"כ כאן בעצם הא הוי חצר שלו, אלא מחמת דיש רשות לשוורים לדרוס על ידי הפירות הוי בור והוי הפקר, א"כ הי' מקום לומר דהפנימיים דאין להשוורים רשות להתקרב לשם לא יהיו הפקר, וע"ז כתבו דמ"מ הוי כולן הפקר, מחמת דכשאין חיצוניים יוכל לבוא עד הפנימיים. (מהדו"ק)
בא"ד. דכיון דיש רשות לבני רה"ר ללכת שם כשאין שם פירות א"כ כשיטלו חיצונים נמצא פנימיים סמוכים לרה"ר לפיכך כל המחזיק בכולן זכה והא דתנן מתוך הרחבה משלם מה שנהנית ולא אמר דפטורה מטעם דכל הקודם זכה מיירי שלא נתנו ברה"ר כדי להשביח. הנה לדבריהם יוצא דאם הפירות הסמוכות לרה"ר לא נתן להשביח והפירות הפנימיים נתן להשביח לא יהא הפקר גם הפנימיים, כיון דהחיצונים אסור ליטול דלא קנסו אותן נמצא דהפנימיים אינם במקום הילוך הרבים ואם תאכל שם תהי' חייבת כדין שן ברשות הניזק.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |