מראי מקומות/בבא קמא/כא/א

מראי מקומות בבא קמא כא א

בתוד"ה כהדיוט וקשה דשלא מדעתו לא"ד בחי' ר' נחום הוכיח מגמ' לעיל כ: דמייתי מהבית והעלי' והתם הוא מדעתו.

בא"ד דדעת שכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה ופי' המהר"ם ר"ל והוי כאילו הוי כדעת הדיוט שהתנה עמו הדר בו ע"מ שיתן לו שכר עכ"ד, ונתכוין לד' הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת), ובחי' הרשב"א הביא כן מפר"ח וז"ל דאמר שכירות הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת עכ"ד, והדברים צ"ב דבשכירות הוא משום שיש כאן הסכמת השוכר, אבל הכא אע"ג דההקדש מתנה שלא ידור אדם בלא שכר, מ"מ אין הסכמה מצד השוכר, וביאר מו"ר הגרי"ג שליט"א דכוונת הגמ' דמדשייך להשכיר אלמא דאע"פ דלא חסר יש לו בעלות ממון ע"ז, וא"כ כל שיש תביעת ממון ע"ז שוב הדר דינא דיש חיוב מעילה, ואכתי צ"ב דכל שמשכירו ה"ז כחסר דהרי חפץ להשכירו, וזה הוה פשיטא דז"נ וז"ח חייב, ומ"מ מייתינן מהקדש דחייב אף בלא חסר, וא"כ מאי שייך ע"ז כהדיוט מדעת וצ"ב.

ויש דרך אחרת בביאו"ד תוס' דהנה כ' השו"ע סי' שס"ג סעי' ו' הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו, וכתב הבאר הגולה דמקורו בטור, וכתב ע"ז הב"י דפשוט הוא, והביא כן מרבינו ירוחם בשם הר"ר יונה, והגר"א בס"ק י"ג הראה מקורו לדברי התוס' דה"ז כאמר לו צא, והדברים מבוארים בשיטה מקובצת בשם הר"ר ישעי' ז"ל [ושמא ס"ל להגר"א דבכל אמירת צא ה"ז כקציצה לתשלומין] ויעוי"ש בסמ"ע ס"ק י"ד שכתב דדין זה הוא אף בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, [ויעויין משנת ר"א סי' כ"א הערה ב' מש"כ בדברי הסמ"ע] ולהנתבאר כן עולה מדברי השיטה מקובצת והגר"א דהא חיוב מעילה בהקדש הוא אף בלא עביד למיגר ולא קיימא לאגרא [ויש לפקפק בזה לפמשנ"ת לעיל כ: דמוכחינן מהקדש לדין זה נהנה, אע"ג דבהקדש הוא אף גברא דלא עביד למיגר וצ"ע]. ויעויין בשיעורי רח"ה ב"ב ד: שהוכיח משמעתין דז"נ וזל"ח פטור מפני שאין הבעלים מקפידים, והיינו דזה גופא שינוייא דהש"ס דהוא משום דאין הבעלים מקפידים, אבל ביסוד דינו חייב, וק' מהא דבסמוך דבקטנים ג"כ פטור, וצ"ל דבודאי הש"ס שו"ט דיש סב' עצמית לפטור וכדלעיל כ: דאמרי' מה עשה לו ומה חסרו, אכן מהקדש מוכח דביסודו חייב, וכל הפטור הוא משום שאין מקפידים.– והנה ברשב"א לק' צז. מבואר דלא פשיטא לי' ד"ז שאם מחה בתחילה חייב להעלות לו שכר, וכתב דמסתברא כן, וק' מ"ט לא הוכיח משמעתין, אכן כבר נתבאר דהרשב"א פי' שמעתין באופ"א. וע"ע ביש"ש רס"י ט"ז שהביא להגהות אשר"י (על הרא"ש סי' ו' אות ב') דס"ל דלכתחילה יכול למונעו שלא ידור, מ"מ אם דר בע"כ א"צ להעלות לו שכר, והיש"ש נחלק ע"ז דכיון דמוחה הו"ל כקיימא לאגרא.

המחנ"א הל' גזילה סי' י' כתב ללמוד מדברי התוס' בראובן שהי' לו חצר והי' משכירו, ועתה קודם שהלך בקש להשכירה כדרכו ולא השכירה מחמת שהוצרך לילך לדרכו שעה א' קודם ובא שמעון ודר בה שנה אחר שנה וטוען דהוא לא קיימא לאגרא, וכתב המחנ"א דיש ללמוד מדברי תוס' דבכה"ג חייב לשלם, דכל שגילה דעתו שלא ידורו בלא תשלום חייב לשלם, וכ"ז לדרך השיטה מקובצת והגר"א, אבל לדברי המהר"ם והרשב"א אין ראי' דשאני הכא שיש קציצה ודוק. – ע"ע בשער"י שער ג' פכ"ה (עמ' רסז ד"ה ולפי"ז) מש"כ בביאור הענין דהקדש ע"פ דרכו שם. ע"ע ב"מ צט: דשו"ט אי הקדש שוה להדיוט ומייתי משמעתין דמדמה שמואל הדיוט להקדש, ודחי דבאמת הקדש שאני דהקדש של"מ כהדיוט מדעת, ופירש"י דאלמא דלא מדמינן הקדש להדיוט, וצ"ע דהכא טעמא איכא, ובהדיוט דכוותה ג"כ הדין כן, ועי' חי' רא"ל סי' ס"ט משכ"ב, ויעוי"ש בריטב"א משכ"ב.

ובעיק"ד תוס' העיר בחי' ר' נחום דהרי ע"ז גופא אנו דנים האם יש איסור ליהנות בכה"ג דזה לא חסר וא"כ מהו שכתבו תוס' דאיכא דעת הקדש שלא יהנה בלא מעילה, וביאר כמשנ"ת לעיל כ: דזה ודאי דאיסורא איכא, דהאיסור לא תליא בדין ז"נ וזל"ח, והשו"ט הוא על תשלומי מעילה, וא"כ איכא דעת שכינה שלא יהנה.

בגמ' נמצא הבית של שמעון מעלה לו שכר תרתי וכו' מכאן מקשים האחרונים (הפרישה סי' שס"ג ס"ק ז' ובסמ"ע ס"ק כ"ב, מהדו"ב רש"ש) וכבר עמד בזה בשיטה מקובצת בשם הגליון ע"ד תוס' לעיל כ: ד"ה טעמא דאי גלי דעתי' דניח"ל בהוצאה חייב ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתי' אלא בחנם, דהא הכא ששכר בית מראובן הרי גילה דעתו שרוצה לדור בשכר ומדוע לא יעלה שכר לשמעון.

ובשערי יושר שער ג' פכ"ה (עמ' רסח סוד"ה ונלענ"ד) ואו"ש פ"ג מגו"א ה"ט וקה"י סי' י"ח תי' בפשיטות דשוכר בית יש לו זכות לדור על זמן ששכר ואין הבעלים יכולים להוציאו, אבל כשדר בלא קנין יכולים הבעלים להוציאו כל שעה, וא"כ י"ל דניח"ל בהוצאה לשכור דירה בקנין, אבל הכא שלא הי' קנין שכירות על תשמיש כזה לא ניח"ל בהוצאה, (ואע"ג דהשער"י ביאר שם ד' תוס' דהוא מדין משתרשי וכמשנ"ת, מ"מ הכא לא חשיב משתרשי דלא הרויח כלום, דהוא חפץ לשכור בקנין ואין זה הפסד אצלו) ולפ"ז מש"כ בהגהות אשר"י (על הרא"ש סי' ו' אות ב') והובא בטושו"ע סי' שס"ג סעי' ח' דבדר בחצר חבירו וגילה דעתו שמוכן לתת שכר, הוא בכה"ג שגילה דעתו שעל התשמיש שדר בו בלא שכירות ג"כ מסכים לשלם שכר, ויעויין בפרישה ובסמ"ע מש"כ ב' תירוצים ודבריו צ"ת, וכתירוצו בתרא כ"ה בשיטה מקובצת בשם הגליון ויעוי"ש שהוכיח כן דהא בגברא דעביד למיגר עסקינן, וא"כ הרי לעולם גילה דעתו שרוצה לדור בשכר ואעפ"כ פטור מלשלם, וע"כ צריך לחלק בזה עי"ש. – ע"ע בנמוקי יוסף (ט. מדפי הרי"ף) דבחצר דקיימא לאגרא ושכרה בדמים יקרים ואח"כ נתברר שאינו שלו אינו משלם לבעלים אלא כשיווי שבשוק, וכתב דאם הגיעו הדמים ליד הבעלים, והבעלים טוען שהוא ג"כ לא הי' משכירה אלא בדמים יקרים, לא מפקינן מיני' מספיקא, וצ"ב טעמא דמילתא, הרי אם לא שכרה בדמים יקרים בודאי לא יוכל לתפוס מספק דמים יקרים, א"כ מה מועיל מה ששכרה מאחר בדמים יקרים וצ"ב, ודברי הנמוקי יוסף הובאו בשו"ע סי' שס"ג סעי' י' ועי"ש בהגר"א.

בגמ' הא דקיימא לאגרא הק' הנמוקי יוסף (שם) בשם הרא"ש בשם הר"י ז"ל מ"ט נקט בכה"ג דשוכר בית מראובן וכו', ולא כפשטי' הדר בחצר דקיימא לאגרא חייב להעלות לו שכר, וכתב דאתא לאשמועינן דאפילו שכרה מראובן בדמים קלים מעלה שכר לשמעון כמו ששוכרים שאר בתים, ולא מצי אמר כסבור הייתי שהוא של ראובן ושכרתי בזול, ואיני חפץ לשכור בדמים יקרים, וכ"כ בשם הריטב"א ז"ל, ובטעמא דמילתא הוא משום דהרי בגברא דעביד למיגר עסקינן א"כ בודאי הי' שוכרה בשיווי שבשוק, וד' הנמוקי יוסף הובאו בשו"ע סי' שס"ג סעי' י', והק' הקצוה"ח בס"ק ז' והנתה"מ ס"ק ח' דמ"ש מטבחוה ואכלוה שאין משלמין אלא בזול, וה"נ לא ישלם דמים יקרים, ועי' בנתה"מ מה שתי', ובקה"י סי' י"ח תי' דאזיל בשיטת הרי"ף דזה לא נהנה וזה חסר חייב, וחיובו מדין מזיק או גוזל, ובזה בודאי החיוב כדמים שבשוק, ונתבאר בזה לעיל יח. ואשה"ט, וצ"ע ע"ד הנתה"מ והקצוה"ח שלא נחתו לזה, ושמא ס"ל דהכא כיון שלא ידע שהוא של הבעלים ג"כ אין לחייב מדין גזילה, ואזיל הקצוה"ח לשיטתו בסי' כ"ה ס"ק א' דבשוגג אין חיוב גזלן ודוק. וע"ע מש"כ לעיל כ. דמדברי הרשב"א ושיטה א' ברמ"א מבואר דלהרי"ף החיוב מדין נהנה וע"כ משלם יותר מהחסרון.

בגמ' משום שנאמר ושאיה יוכת שער וכו' ביתא מיתבא יתיב מאי בינייהו כ' הרא"ש סי' ו' דמייתי מהך קרא אסמכתא וסעד לדבריו לא מבעיא שהוא פטור דז"נ וזל"ח אלא אף עשה עמו טובה, וצ"ב לפ"ז מ"ש מאי בינייהו, ועמד בזה הנחל"ד, וברשב"א (הובא בשיטה מקובצת) הק' דבכל הסוגיא מבואר דהפטור הוא מדין ז"נ וזל"ח אע"פ שלא שייך טעמים הללו עי"ש שהוכיח כן, ותי' די"ל דכל דיורים יש בהם הפסד קצת מחמת דריסת הרגל, אלא דכנגדו יש הטעמים שנאמרו כאן, ואשר ע"כ באופן דליכא טעמים האמורים כאן הדר דינא דיהא חייב לשלם משום דיש כאן חסרון דדריסת הרגל, וכפה"נ חזר בו הרשב"א ממש"כ לעיל כ: (הובא בשיטה מקובצת ד"ה מכולה) דהוכיח מכולה שמעתין דאין הפסד בדריסת הרגל, דלהמבואר כאן באמת יש הפסד אלא דכנגד זה יש ריוח, ויל"ד בדברי הרשב"א דמאחר דהדיורים מחסרים א"כ הו"ל זה נהנה וזה חסר, אלא דמשלם כנגדו, והרי בז"נ וז"ח הדין דמגלגלים את הכל, ומה מועיל במה שכנגד זה נותן לו ריוח מועט, הרי חייב כל שכירותו, וי"ל דמאחר שיש בדיורים אלו טובה לבעה"ב א"כ לא חשיב ז"נ וז"ח, ובסמ"ע סי' שס"ג ס"ק ט"ו כ' לבאר דכיון דביתא מיתבא יתיב נוח לו מסתמא שידורו בו, ובאמת דבדעת הרשב"א א"צ לזה, דכבר הובא לעיל מדברי הגר"א סי' שס"ג ס"ק כ' שכתב דדעת הרשב"א דאין מגלגלין את הכל ואשה"ט, ועי' בסמוך מש"כ דדברי הגר"א צע"ג, ובנמוקי יוסף (ט. מדפי הרי"ף) כ' דטעמי הגמ' צריכים דאע"ג דיש הפסד שמשחיר כותלי הבית מ"מ כנגד זה עושה לו תועלת, וצ"ל דהא דאיתא לעיל כ: דחשיב חסר בשחרוריתא דאשייתא הוא כמש"כ הלח"מ פ"ג מגו"א ה"ט דהתם בבית חדש דהוא הפסד גדול, משא"כ הכא בבית ישן. – וביש"ש סי' ט"ז הק' ע"ד הרא"ש מגמ' לק' צז. דקאמר דבעבד לא שייך הנך טעמי, וע"כ לא יהא בזה הדין דז"נ וזל"ח עי"ש, וכתב דטעמים האמורים בגמ' הוא ליתן טעם מ"ט שרי לכתחילה ואין בזה משום שואל שלא מדעת נקרא גזלן, ועמש"כ בריש הסוגיא די"א דכל ז"נ וזל"ח מותר לדור לכתחילה. ובהגר"א סי' שס"ג ס"ק ט"ז לא הסכים לתירוצו של היש"ש והכריע כדעת הרשב"א, וכ"כ בס"ק י"ז, ודלא כהשו"ע שהשמיט הנך טעמי משום דס"ל כהרא"ש, וכן הר"מ לא הביא הנך טעמי, ובפ"ג מגו"א ה"ז הביא טעם האמור בגמ' לק' צז. דניח"ל לבעלים, ובפשוטו הוא משום דהתם איכא טעם כנגדו דניח"ל דלא ליכחוש עבדי', ועי' משנת ר"א. – הבאנו כמה פעמים ד' הגר"א סי' שס"ג ס"ק כ' שכתב דדעת הרשב"א כרמ"ה דאין דין מגלגלין את הכל, אלא אינו משלם אלא כפי החסרון, וצ"ב מהיכן למד כן הגר"א, וע"ע בדבריו סי' שע"ה ס"ק י"ח שג"כ העמיד פלוגתא בזה, והדברים סתומים, [ויעויין ברע"א בסי' שע"ה הנ"ל דג"כ ציין לסי' שס"ג, אך אפשר דכוונתו לענין אחר] שו"ר בהגהות מוהרי"ג שהעיר ע"ד הגר"א דהרשב"א בדף כ: כתב להדיא כדברי תוס' שמגלגלין את הכל [וד' רשב"א אלו לא הובאו בשיטה מקובצת] וכ"כ בדף צז. (הובא בשיטה מקובצת) וכן הביאו הנמוקי יוסף והב"י בשמו, ועי"ש עוד וצ"ע.

בגמ' ההוא גברא דבנה אפדנא וכו' לימא קסבר ר"נ וכו' הק' הקצות החושן (סימן שס"ג ס"ק ה') הא משמע שבנה בית חדש וא"כ הא חסר שחרוריתא דאשייתא ועי"ש משכ"ב. וברשב"א (הובא בשיטה מקובצת) כ' דאה"נ הו"מ למימר הכי, וקושטא דמילתא קאמר.

בגמ' ההוא מעיקרא קרמנאי הוו דיירי בי' וכו' עשיטה מקובצת לעיל כ: (סוד"ה הא) בשם תלמידי הר"ר ישראל ז"ל מש"כ דלא חשיב חסר גמור אלא לצי"ש, וכ"ה לכאו' מוכרח למש"כ הנמוקי יוסף (ט: מדפי הרי"ף) בשם הרמ"ה דיתמי לא הוו מוגרי בפירוש להנהו קרמנאי, וא"כ אין כאן מזיק ממש דאינו אלא גרמא, ואשר ע"כ כ' דחיובו הוא לצי"ש.- עוד ילה"ע דלכאו' לא דמי שמעתין לשחרוריתא דאשייתא, דהתם כל תשמיש הוא מחסר לבעלים, אבל הכא כיון שבנה אפדנא ונסתלקו הקרמנאי א"כ השתא אין הבעלים חסרים ובשלמא לתוס' לעיל כ: ד"ה הא דחייב על החסרון שבתחילה ניחא, אבל בתוס' בכתובות נראה דלא ס"ל ד"ז וכמשנ"ת לעיל שם, וע"כ צ"ל דהכא שהוא עצמו גרם החסרון כו"ע מודו דחייב.

בגמ' זיל פייסינהו משמע דלא אמר לו לשלם הכל אלא פיוס בעלמא, וכמש"כ הרא"ש (סי' ו') [ובתרוה"ד בפסקים וכתבים סי' רס"ב הוכיח מכאן דב"ד יכולים לוותר בשל יתומים] וע"ע חי' אנשי שם (ט. מדפי הרי"ף אות ב').

בתוד"ה ויהבי ומחמת כן מגלגלין את הכל חייב לשלם מה שנהנה וכו', ויל"ע דלכאו' הכא אין כאן חסרון בשעת ההנאה, דהשתא כבר נסתלקו הקרמנאי, אלא דמ"מ נהנה מחמת החסרון שבתחילה וכמש"כ תוס' לעיל כ: ד"ה הא, וצ"ע לתוס' בכתובות ל: שתי' שם באופ"א, ולא ס"ל דחייב על החסרון שבתחילה, ושמא י"ל דכ"ז באופן דהוא לא עשה החסרון שבתחילה, משא"כ הכא דהוא בעצמו עשה זאת, ויל"ע דלכאו' אם ישלם לו מיד את ההיזק הנגרם לו מסילוק הקרמנאי ואח"כ ידור בו, בזה א"א לחייבו על הנאתו, דכבר נסתלק החסרון, ובפרט לפמשנ"ת לעיל מהרשב"א בדף צז. דהוא מדין בא לנפות מנפה את כולו והכא לא התחיל חיובו ועי'.

בא"ד וכ"מ כולה שמעתין כדאמרינן לעיל משום שחרוריתא דאשייתא ובכתובות ל: הוכיחו עוד מאת גרמת לי היקיפא יתירא וכן מתחב לו חבירו בית הבליעה, ומה שהוכיחו מתחבו בתוס' לעיל כ: ד"ה הא תי' באופ"א, ודעת הרמ"ה דאינו משלם אלא כפי החסרון, ולעיל כ: בשחרוריתא דאשייתא הובא מהנוב"י שכן דעת הרמב"ם, ובאמת הוכחות התוס' לא נזכרו בר"מ דדין את גרמת לי הר"מ יש לו פי' אחר דהוא משום שזכה בכתלים וכמשנ"ת לעיל כ:, ודינא דשמעתין ג"כ לא הובא ברמב"ם, וכן דינא דתחב לו חבירו בבית הבליעה לא הובא בר"מ, ונמצא דבר"מ לא נזכר ד"ז דחייב על הנהנה יותר מהחסרון, ועיקר דין נהנה הביא הר"מ בדינא דמשנתינו, וכן דין המשנה דלק' נה:, וגמ' לק' קיב:, ובכל הנך החסרון גדול מההנאה.

בגמ' אמר רב ובמחזרת רש"י במשנתינו וכן הביאו תוס' בשמו בפי' אחר פי' דטעמא דמחזרת משלמת מה שהזיקה דהוא קרן, [ובשיטה מקובצת הביא מהגליון שהק' ע"ז דא"כ אף בתוך הרחבה נמי אם אכלה ע"י חיזור הו"ל קרן, ותי' דקמ"ל דאף בצידי הרחבה שא"א אלא ע"י חיזור ג"כ הו"ל משונה] והתוס' והראשונים נחלקו ע"ז וס"ל דכה"ג לא חשיב משונה, וטעמא דמשנתינו משום דהו"ל חצר הניזק, ונתבאר לעיל כ. בשמעתתא דאילפא דמוכח דדין חצר הניזק לא תליא בבעלות עי"ש, וצ"ל דאף מקום הבהמה חשיבא חצר הניזק, דאל"כ הא דעת תוס' לעיל כ. דבעינן אכילה ולקיחה מרשות הניזק, ויעויין בשיטה מקובצת בשם הגליון שעמד בזה.

ואליבא דשמואל דמחזרת פטור לפירש"י היינו דהוא אורחי', ולתוס' הוא משום דחשיב רה"ר, ואמרי' בגמ' דלשמואל משכח"ל דמחייב כגון דשבקתה לרחבה ואזלה וקמה בצידי רחבה ופירש"י בד"ה וקמה דבכה"ג לאו כרה"ר דמי, ומבואר ברש"י דאליבא דשמואל הא דקתני מתני' דמצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה הוא מתורת שן, ויל"ע אי רש"י כאן אזיל כמו שהביאו תוס' מתחילה בשמו, או די"ל דאף להפי' האחר וכפי שפי' במשנתינו דהוא מטעם קרן כ"ז לרב, אבל לשמואל א"צ לזה, וכפי' בתרא מבואר בהר"י מלוניל ורש"י על הרי"ף. – וברא"ש (הובא בשיטה מקובצת) הק' ע"ד רש"י דפי' בטעמא דמחזרת משום משונה, דמשמע דחיוב מחזרת כחיוב דשמואל היכא דשבקתי' לרחבה עכ"ד, הרי דנקט דמודה רש"י דלשמואל חיוב דמשנתינו הוא מדין שן ברשות הניזק, ולכאו' הו"ל להקשות ביותר דתיקשי לרב דמחזרת משלם ח"נ הא בשבקתה לרחבה ואזלה וקמה בצידי רחבה משלמת נז"ש, ומתני' סתמא קתני בצידי הרחבה משמע דלעולם הדין שוה, ובנחל"ד כתב בדעת רש"י [במשנתינו] די"ל דאף לשמואל הוא מדין קרן, ורש"י כשיטתו דכל שתחילת הנזק בא ע"י שינוי חשיב משונה, והכא שינוי הוא זה דתשבוק לרחבה ותלך לצידי הרחבה, ולפ"ז הרא"ש לשיטתו (בסי' ג') דס"ל בכלבא דאכל אימרי דאע"ג דההריגה הוא בשינוי מ"מ חייב על האכילה, א"כ אליבא דשמואל בודאי חייב על האכילה נז"ש, וע"ע בשיטה מקובצת בשם הגליונות שפי' בדעת רש"י דלשמואל בצידי הרחבה הוא מקום בולט ועלתה ועמדה עליו והוי משונה וחייב משום קרן, ולפ"ז רש"י לטעמי' לעיל סוף דף י"ט דכה"ג הוא קרן.

עוד הקשו הרא"ש ותר"פ (הובאו בשיטה מקובצת) לדברי רש"י דמה שהזיקה הוא חצי נזק א"כ פעמים דמה שנהנית הוא טפי ממה שהזיקה, ובמשנה לא משמע כן, וכתב ומיהו מצינן למימר דמה שנהנית לעולם משלמת ואם ח"נ יותר משלמת יותר עכ"ד, והארכנו בזה לעיל במשנתינו.

בגמ' ולשמואל וכו' ואזלה וקמה בצידי רחבה נתבאר לעיל ב' דרכים בדעת רש"י, דהרא"ש פי' דבכה"ג ה"ז רה"י [וכ"ה לדרכו של תוס'] והנחל"ד פי' דהוא משונה, ובמלחמות (ח. מדפי הרי"ף) מתבאר דפליגי רב ושמואל בפלוגתא דאילפא ור' הושעיא לעיל כ., ושמואל ורב הושעיא סברי דלא מחייב אא"כ הבהמה נסתלקה מרה"ר לגמרי, וה"ט דקופצת או בשמעתין דחייבת, אבל כל שהיא עומדת ברה"ר פטורה, וצריך לבאר דא"כ מ"ט בתוך החנות חייבת, והרי עומדת הבהמה ברה"ר, ועי' להלן.

בגמ' איכא דאמרי וכו' כו"ע ל"פ דחייבת עשיטה מקובצת (סוד"ה ורבינו) שהק' רבינו ישעי' ז"ל דהול"ל דכו"ע ל"פ דפטורה, דאין זה שייך לפלוגתא דמקצה מקום ועי"ש. – עוד הק' הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת) מ"ט הפך הפלוגתא דהשתא רב לקולא ושמואל לחומרא.- כ' הרא"ש (סי' ז') דלל"ק לכו"ע פטור במקצה מקום.

בגמ' רב דאמר פטור וכו' ופירש"י דכל הקודם זכה והק' תלמידי הר"י (הובא בשיטה מקובצת) דא"כ א"צ קרא למעט ברה"ר דתיפו"ל מדין כל הקודם זכה, ותי' דאיצטריך לחצר השותפין, ודבריו צ"ע דכל הקודם זכה הוא קנס חכמים.

ברש"י ד"ה ושמואל שאין זה דרך הילוכה, וק' דלעיל בד"ה במקצה כתב דרך הילוכה, וביאר האבן האזל פ"ג מנ"מ ה"י (ד"ה והנה בהא) דכוונת רש"י הוא דאין זה מקום המיועד להליכה, אבל לא מיירי בחיזור.

בתוד"ה ובמחזרת פי' בקונטרס הוא מהדו"ב של רש"י כמש"כ תר"פ (הובא בשיטה מקובצת).- וברש"י על הרי"ף כ' מטעם משונה, ובשמואל פי' דאורחי'.

בא"ד כיון דאורחי' למיכל וכו' בשיטה מקובצת הביא מהגליונות דתי' דרש"י יסבור דתליא בפלוגתא דהכא ועי"ש.

בא"ד ונראה לר"י וכו' לכאו' הוא כפי' הקונטרס שכתבו בתח"ד, ואין לשונם מורה כן, וביארו בזה דלרש"י תליא באורחי', וכל שהוא אורחי' יש לו דין רה"ר ופטור, ולר"י הוא סב' דכל שיש לו רשות להניח ה"ז רשות הניזק.

בא"ד ולרב אפילו במקום שיכול לאכול בחיזור והא דלא קאמר אפי' במחזרת משום דמשכח"ל אופן דפטור כגון שצידי רחבה בולטין כ"כ הרא"ש (הובא בשיטה מקובצת), א"נ כגון שיש גבשושית ברה"ר וכמש"כ רבינו ישעי' ז"ל (שם).

בסוה"ד ולשמואל מקום שיכולה לאכול בחזרה חשיב לה כרה"ר וכ' השיטה מקובצת בשם תלמידי הר"י והר"פ ז"ל דלשמואל בצידי הרחבה הוא במקום שא"א לאכול אף ע"י חיזור, ועי"ש שפי' עפ"ז הא דמייתי בסמוך מפתח החנות.

בתוד"ה דקיימא כגון מבוי עקום כ' השיטה מקובצת בשם הגליון דהא דמיאנו תוס' בדברי רש"י דס"ל דבכה"ג דרש"י כיון דאם באה מצד המבוי קטן חשיב רשות הניזק והיתה משלמת מה שהזיקה, ע"כ פי' בכה"ג דמשני הצדדין הוא רה"ר, ויל"ד בזה ממש"כ תוס' בסוה"ד לענין חמור וגדיים דמסב' כל שלגדיים הוא רה"ר ה"ה לחמור, א"כ ה"ה בקרן זוית כיון דמצד אחד הוא רה"ר ה"ה מצד שני.- ובעיקר הדברים נתעוררתי דלדברי רש"י דהסב' משום דאורחי', א"כ שפיר יש לחלק דתליא מאיזה צד באה הבהמה.

בא"ד דחצר הניזק ממש הוי צ"ת דממ"נ אי שמואל סבר דכל שיכולה לאכול בחיזור חשיב רה"ר מ"ש הכא דחצר הניזק ממש חייבת, ויעויין בנמוקי יוסף (ח: מדפי הרי"ף) שכתב כיו"ב בדינא דאילפא וז"ל וטעמא דמילתא משום דבהמתו לאו רשות הניזק גמור הוא אבל ברשות הניזק גמור כגון ביתו חייבת ואפילו אכלה כדרכה וכדתנן מתוך החנות משלמת מה שהזיקה עכ"ד, ועדיין צ"ב בסב' דממ"נ אם דינו כחצר הניזק מה סב' היא לחלק בין רה"י גמורה למחזרת.

והנה יסד בחי' רא"ל סו"ס ס"ו וס"ז בדברי הרי"ף ריש מכילתין דשו"ר פטורים ברה"ר מטעם אורחי', דמודה הרי"ף דאיכא פטורא מגזה"כ דבעינן וביער בשדה אחר, אלא דס"ל דאיכא פטור נוסף דרה"ר ותרוייהו ילפינן מקרא, ודברי הרי"ף הם טעם על פטור רה"ר, ועי"ש שפלפל ביסוד זה לתרץ כמה סוגיות, ועפ"ז כ' בסי' ס"ח לבאר סוגיא דשמעתין, וביאר דחיובא דרשות הניזק הוא דין בדבר הניזוק שיהא ברה"י, אבל פטורא דרה"ר הוא דין במזיק וכסב' הרי"ף דאורחי', ומעתה בכולה שמעתין שהפירות ברשות הניזק אין כאן פטורא דוביער בשדה אחר אלא פטורא דרה"ר, ואינו מקום חלוק לעצמו, וכיון שדרך הבהמה להלך שם יש בזה פטור דלאו אורחי' אבל כלפי הפירות חשיב חצר הניזק, ואשר ע"כ במחזרת אליבא דרב דאין דרך הבהמה לאכול כן, אין כאן פטורא דרה"ר וממילא חייבת, דהרי הפירות בחצר הניזק, ושמואל סבר דאפ"ה פטורה דדרכה בכך אבל בהלכה לצידי רחבה אין דרכה בכך וממילא אין כאן פטורא דרה"ר, וכ"ז במקום שאינו רה"י גמור, אבל כשהוא רה"י גמור וכתוך החנות, בזה כשהבהמה נכנסת לשם ואוכלת חשיבא שהיא עצמה ברה"י כיון שהוא חולק מקום לעצמו, ויעוי"ש שביאר עפ"ז ג"כ ד' המלחמות הנ"ל עי"ש.

בא"ד לפ"ה א"ש דלגבי חמור וכו' לכאו' לפמשנ"ת בפי' קמא של רש"י דהוא פטור משום דהבהמה אורחי' בכך, א"כ ג"כ יש לחלק בין החמור לגדיים, ומד' תוס' נראה דלא כ"כ אלא לפי' אחר של רש"י.

בסוה"ד כי זה דוח"ל דגבי חמור חשיב חצר הניזק וכו' והק' השיטה מקובצת בשם תלמידי הרר"י ז"ל דנימא איפכא דהכל רה"י, ותי' דלהוציא ממון בספיקו להקל, אמנם ברשב"א מבואר דיש חילוק בין הבהמה, לבהמה טעונה גדיים, והיינו דלגדיים הוא רה"י.

בתוד"ה כי ומסקינן פלוגתא דרב דאמר דחשיב שן ברה"ר וכו' ושמואל אמר וכו' והוי חצר הניזק צריך לבאר דהא הש"ס מדמה פלוגתייהו בדין בור ברשותו, ועי' בסמוך בתוד"ה דרב מש"כ לבאר דמיון הש"ס, ועי' חי' רא"ל סו"ס ס"ח.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף