אילת השחר/בבא קמא/יד/ב
פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה. ברש"י שלפנינו מבואר דאו או קתני, אלא דלא ס"ל כר"ת דהחידוש הוא דלא אמרינן יוחלט השור אלא דס"ד דיקח כל הפרה אע"פ שהטלית שוה קצת, ורש"י ביאר שדרסה עליה בחצר הניזק, והיינו שהזיקה ברגל ולא בבעיטה דזה קרן, משום דקרן לא ס"ד דיקח כל הפרה, דהא מקרא מלא דיבר הכתוב ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון, הרי דמקבל רק חצי נזקו, אבל ברגל דלא כתיב אלא ישלם צריך להשמיענו דלא יקח כל הפרה, והתוס' הביאו רש"י דהזיקו זה את זה וס"ד דיקח בעל הטלית כל הפרה [וע"ז הקשו דזה כבר תנן לקמן בפ' המניח].
ומשמע לפי"ז דה"נ יקח בעל הפרה את הטלית, דמ"ש דבעל הטלית יקח הפרה ובעל הפרה לא יקח את הטלית. וכן לפיר"ת ס"ד דיקח הטלית דמה דבור משלם מן העלייה היינו דעדיף מתם אבל באופן שיותר טוב בתור מגופו יזכה, וממילא יגבה מהטלית דהיינו מגופו. וצ"ע דבשלמא פרה שייך לומר דכל הפרה היא המזיק, אבל בטלית אטו כל הטלית הוא המזיק הא רק החלק שבה נתקלה הפרה היא המזיק, והשאר הא אם הפרה נפלה על השאר הם לא הוסיפו להזיקה ממה שאם זה לא הי' שם, ונהי דמבואר בתוס' לקמן כ"ח ע"ב ד"ה ונשוף דהקרקע במקום שיש התקלה שם בור עליו, מ"מ הא הטלית לא הזיק רק גרם שהקרקע תזיק ואיך יקח יתר הטלית שהוא לא הכשיל את הפרה.
ודוחק לומר דיקח רק המשהו שבו נתקלה הבהמה, משמע דלא רק במה שנפל והזיקו הוא דיש לו שם מזיק, אלא כיון דכל הטלית הוא בור הי' שייך שיקח כל הטלית אפילו לא קיבל המכה בהטלית, ולפי"ז אם הטלית חציו ברה"ר וחצי ברשות אחרת דעל החצי שזה במקו"א לא שייך שיהי' מכשול דהא אין להפרה להכנס שם הי' ס"ד דיקח רק החלק שנמצא ברה"ר דרק על חלק שברה"ר יש שם בור, וצ"ע.
תוד"ה פרה. אע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי וכו' ואי משתלם מגופו יגבה אפי' מיתמי. וברשב"א תמה דממ"נ אי שיעבודא דאורייתא בודאי יגבה מה"ת אף ממטלטלין אפי' אם שיעבודו רק מעלייה, ואי שיעבודא לאו דאורייתא א"כ לא יגבה כלל מה"ת אם נפלו ליורשין, ותירץ דאם הי' כונת התורה לומר דיש זכות לגבות מעלי' אבל באופן שעי"ז יופסד יגבה מגופו, אז לא היו מתקנים רבנן שלא יגבו השור מהיתומים.
וצע"ק איך שייך לומר דרבנן לא היו מתקנים, דהא אין דין כזה מה"ת שמגופו נותן לו עדיפות לגבות מיתומים, דהא בין כך אי שיעבודא דאורייתא גובה מה"ת השור מהיתומים. וצ"ל דעיקר הנידון אם מעלי' הוא דין רק לטובתו, ואף דמן התורה לא יצוייר אחרת, מ"מ כיון שכוונת התורה רק לטובתו ממילא יוצא דיש לו בעצם כח בהשור גם במועד, וממילא כשתיקנו דלא יגבו ממטלטלי דיתמי לא היו מתקנים להפקיע כח מגופו שהי' צריך להיות לו.
יש לעיין אם בתירוצו מתורץ רק אם שיעבודא דאורייתא, או גם אי שיעבודא לאו דאורייתא היו מתקנים לגבות מהמזיק, ומלקמן דף ל"ג בתם שהזיק דלר' ישמעאל גובה מהלקוחות דהוי כאפותיקי, אפשר דס"ל לההיא סוגיא שיעבודא דאורייתא, דבשלמא באפותיקי ממש הרי שיעבדו בפירוש, וברשב"א קידושין דף י"ג דעתו נוטה דגם אי שיעבודא לאו דאורייתא מ"מ היכא דשיעבדו בפירוש שאני, וע"כ צ"ל דמה דאמרה התורה מגופו לא הוי כשיעבדו בפירוש, דא"כ מאי הוי קשה לי' דלמה יגבה דהא הוי כשיעבדו בפירוש דאז גובה מיתומים. אבל לכאורה אם בברייתא דכתוב האי חידושא דאין דינו לגבות מגופו דמשמע דאלו הי' דינו לגבות מגופו הי' גובה ממנו, ואם זה רק למ"ד שיעבודא דאורייתא יקשה מהברייתא על מ"ד שיעבודא לאו דאורייתא.
והתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין. כבר התקשה בס' קקיון דיונה דמאי הוצרך להביא מהברייתא הא מהפסוק דכתיב כסף ישיב יש להוכיח דגובה ממטלטלין.
עוד צ"ע מנ"ל דבא לומר דיכול לגבות סובין דזה מטלטלין על כרחו של המזיק, אולי בא לומר דמצי המזיק לסלק להניזק בסובין אבל לגבות בע"כ של המזיק אינו גובה אלא קרקע, וכן הקשה בפנ"י, ובכלל צ"ע דאיך ס"ד דיגבו רק קרקע ולא ממטלטלין.
והנה כשלמד שוה כסף זה קרקע דשוה כל כסף דהיינו דאין בזה אונאה, פריך והא עבדים ושטרות ג"כ אין בהם אונאה. ולכאורה צ"ע דהא בקרקע מבואר ברשב"א כאן דאין אונאה משום דאדם מסכים לשלם הרבה יותר מהמחיר, ושיטת תוס' כאן דזה רק עד פלגא, ובב"מ דף נ"ז ועוד כמה דוכתי ג"כ מבואר דעד שיווי ק' במאתיים עדיין לא הוי ביטול מקח אבל יותר מזה הוי ביטול מקח, וע"כ דאמדנו דאדם מסכים בדיעבד על אונאה כזאת, אבל עבדים ושטרות הא לא מצינו כן, ובשטרות ודאי לא מסתבר דעל שטר ששוה מאה זוז יסכים הלוקח ליתן עבורו עד כפול, וע"כ דזה מגזה"כ, א"כ מאי פריך, וע"כ דהגמ' מפרש דשוה כל כסף היינו מחמת דעפ"י דין אין בו אונאה ולא משום דבאמת זה שוה אצל האדם, ולכן פריך דגם עבדים ושטרות הוא כן.
והנה גם לס"ד דהכונה שוה כל כסף צריך טעם למה צריך דוקא לגבות מקרקע דשוה כל כסף ולא ממטלטלין, וע"כ נראה דהטעם הוא דכיון דיש אונאה אין לב"ד להזדקק לדבר שיתכן שיטעו ויש בהם דין אונאה משא"כ קרקע, אלא דפריך דא"כ גם בעבדים ושטרות דאין בהם דין אונאה נמי נזקקין, דמלשון שוה כל כסף הרי גם עבדים ושטרות בכלל ובברייתא הא קתני דנזקקין רק לנכסים שיש בהם אחריות, וע"ז מתרץ דשוה כסף היינו לאפוקי ממטלטלין מחמת דהם כסף, אבל הטעם נשאר אותו הדבר משום דבקרקע אין אונאה, אלא דאם זה מחמת דאין דין אונאה הא גם עבדים ושטרות בכלל, משא"כ כעת דשוה כסף לאפוקי מה שזה ככסף לכן עבדים ושטרות אינן בכלל גביה, דגם הם נכללין במה דהם ככסף דיכול להביא אותם לעיר אחרת ולמכור.
והטעם דחלוק הוא משום דקרקע אין אונאה מחמת דאדם מסכים ולזה מזדקקין כיון דאין מצוי שיעריכו בטעות כזו שאדם לא מסכים למחול בדיעבד, משא"כ בשאר דברים, ומסתבר דלמאי דס"ד, דין זה אינו אלא מדרבנן, והא דס"ד במזיק ולא בבע"ח, אפשר דהיכא שנתן מעות מזומנים לא רצו למנוע הגבי' משום טעם זה, עכ"פ איך שיהי', כאן לא רצו לגבות בשומת מטלטלין, ומה דהתנא אומר שוה כסף הא אינו טעם דלכן אין גובין אלא דזה סימן מהו הדבר שגובין, אבל הטעם הוא משום דבדבר שאין רגילות שאדם ימחול אין ב"ד מזדקקין, ומ"מ ודאי מכסף גופא גובין, ואע"ג דקאמר שו"כ ולא כסף משמע דגם אינו גובה מכסף, ע"כ צ"ל דלאו דוקא קאמר, דהא כל מה דשמין היינו לפי שוויו בכסף ורק התנא נותן סימן דגובין רק שו"כ ולא מטלטלין, אבל כסף עצמו דלא צריך שומא ודאי אין שום טעם דלא יגבו, וכל הקושיא ממה דגובין סובין היינו מטלטלין דבעי שומא.
והנה הקשינו דמנ"ל דישיב בא לרבות שהניזק יכול לגבות בע"כ סובין, דילמא בא לומר דהמזיק יכול להגבותו בע"כ סובין, אבל איה"נ דהניזק אין גובה מסובין בע"כ דניזק, אבל לפימשנ"ת דהטעם הוא דאין ב"ד נזקקין מחמת דאין רוצים להכנס למטלטלין דבעי שומא, א"כ אין נפק"מ בין אם הניזק יכריח או המזיק יכריח, דבכולם אין לב"ד להזדקק שמא יהי' אונאה וטעות, לכן פריך שפיר דכיון דהתנא אומר דנזקקין למטלטלין דבעי שומא ע"כ א"א לפרש דיש דין דאין נזקקין למטלטלין דבעי שומא.
פרט לב"ד הדיוטות. לשון הרמב"ם בפי' המשניות אותה השומא והתשלומין לא יהי' אלא בפני ב"ד מומחין, ולשון זה צ"ע דשומא לכאורה לא בעי מומחין.
רש"י ד"ה פרט למוכר נכסיו. וכילה המעות. בבית מאיר (אהע"ז סי' צ"ג סעיף כ"א) דקדק למה הוצרך לומר כילה המעות, ולהני דסברי דמה דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין היינו רק אם יש קרקע בני חורין, א"כ הא כשיש קרקעות משועבדות לגבות מהן אז אם המלוה רוצה לגבות מהקרקעות הוא יכול כיון שלהלוה אין קרקעות, ועי' במהרש"א לקמן דף ק"ח ע"ב בתוד"ה לוה, דביאר דאפשר לגבות מהמשועבדין כשיש בני חורין מטלטלין, וצ"ע ברשב"א לקמן דף מ' ע"ב, והקצוה"ח סי' שפ"ז סק"ד השיגו וצ"ע.
וכנראה ס"ל להבית מאיר כהמהרש"א, והי' קשה לי' דאפילו בלי שכילה יוכל לגבות מהמשועבדים, דהא אין להלוה קרקע לגבות וכה"ג אפשר לגבות מהלקוחות, ושפיר פריך בגמ' דאיך יתכן דלא יגבה ולמה הוצרך לומר דכילה, לכן ביאר שם דכיון דמשתרשי לי' כ"ז שיש לו דמי המכירה יכול לגבות ממנו, אמנם בזה לא יתורץ עדיין דנהי דיכול לגבות ממנו מחמת דמשתרשי לי', מ"מ למה לא יוכל לגבות מהלוקח מדין שיעבוד, ובלי דמשתרשי לי' ג"כ בודאי יכול לגבות מהלוה או מהמזיק אם יש לו ממה לגבות, ואולי כוונת הבית מאיר דכיון דמשתרשי לי' הו"ל כאילו הקרקע אצלו, דהדמים שקיבל בעד הקרקע דינם בזה כמו הקרקע ואין יכולים לפרוע מנכסים משועבדים, לכן כתב דהמעות נתאכלו, לכן תמה בגמ' איך אפשר שלא יגבו מהלקוחות כיון דאין דמי המכירה כבר.
תוד"ה שמע מינה. ומפרש ר"ת ש"מ לוה ומכר נכסיו ב"ד גובין וכו'. היינו דמוכיח דשיעבודא לאו דאורייתא, והק' הגרעק"א ז"ל דהא בין כך יש להוכיח דשיעבודא לאו דאורייתא, דאי דאורייתא הא יגבה מעבדים כמבואר לעיל בתוס' דף י"ב א' דלמ"ד שיעבודא דאורייתא גובה מעבדים כיון דלגבי דינים דאורייתא עבדים כמקרקעי דמי.
ואפשר לומר דהנה דבריהם שם צ"ע לכאורה, דבשלמא אי למ"ד שיעבודא דאורייתא גובה מה"ת רק מקרקע משועבדים נמצא דלא הי' שום תקנה במטלטלין וממילא עבד נשאר דינו כקרקע וגובה מיתומים, אבל אי למ"ד שיעבודא דאורייתא גובה מה"ת גם מטלטלין משועבדים כמש"כ הרשב"א לעיל בטלית שהזיקה פרה וכן בכמה דוכתי, א"כ הא הוצרכו ע"כ לתקן דלא יגבה ממטלטלין משועבדים, ולגבי תקנ"ח הא כללו גם עבד כמטלטלין, א"כ מה ההכרח לומר דר"נ יסבור שיעבודא לאו דאורייתא, דהא אפשר דס"ל שיעבודא דאורייתא אלא דכללו עבדים בתקנתם שתיקנו דלא יגבו מטלטלין משועבדים, ואין לומר דמה דעבד כמטלטלי הוא רק כשתיקנו תקנה בקרקע לא כללו את העבד אבל כשתיקנו תקנה במטלטלי לא הכניסו אותו בתקנה של מטלטלין, דרק להיפך אמרינן דלא הכניסו אותו בתקנת קרקע אבל לא שהכניסו אותו בתקנת מטלטלין, דזה אינו, דהא משמע דקנין אגב דהוא דרבנן נתנו להעבד דין מטלטלין שיהא נקנה אגב קרקע אע"ג דמה"ת לא הי' נקנה אגב קרקע, וע"כ צ"ל דס"ל להתוס' שם דאפילו למ"ד שיעבודא דאורייתא הוא רק בקרקע וכן בעבד דהוקש לקרקע, דבמטלטלין מה"ת לא הי' שיעבוד אפילו אם שיעבודא דאורייתא ודלא כמש"כ הרשב"א, ולכן הי' גובה מעבדים מיתומים כיון דלא הי' תקנה שלא יגבו ממשועבדים מטלטלין שנימא דהעבד יהא נכלל בתקנה הזאת, אבל ר"ת כאן יפרש כהרשב"א דלמ"ד שיעבודא דאורייתא גם מטלטלין גובה מה"ת ממשעבדי, וע"כ דהיתה תקנה שלא יגבה ממטלטלין משועבדים ובזה גם עבד נכלל, ולפי"ז לא הי' יכול להוכיח דשיעבודא לאו דאורייתא מהא דאינו גובה מיתומים, דאע"ג דמה"ת גובה מ"מ כשתיקנו דאינו גובה ממטלטלין כללו גם דאינו גובה מעבדים.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |